405

הארצות (לדעת הכסף־משנה), ובהתאם לכך מובן גם ג) ששייך לזה רק מה שכתוב "בבלה יובאו ושמה יהיו" – שהקדוש־ברוך־הוא בחר בבבל כמקום קבוע לזמן הגלות, אך סיום הכתוב אינו שייך לכאן⁵⁰.

לעומת זאת, בדברי ר' יהודה בגמרא מביא את סיום הכתוב, כי הוא אומר "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה", ובשייכות לעליה לארץ ישראל הרי זה גם כן (ובעיקר) מודגש בסיום הכתוב "עד יום פקדי אותם נאום ה'", שלא יחזרו לארץ ישראל עד יום פקדי אותם.

ט. מצד הבחירה שוה איסור היציאה מבבל ומארץ ישראל

ולפי זה מובן המשך ההלכות ברמב"ם: לאחר ההלכות⁵¹ ופרטי הדינים באיסור הישיבה בארץ מצרים, ובהסיקו שהאיסור "לשכון בה וכו'" הוא "מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות כו'" – ממשיך בהלכה ט' בקצה ההפכי "אסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל לעולם" שזהו בעיקר מחמת הקדושה שישנה בארץ ישראל ביחס לשאר הארצות.

ובענין קדושת ארץ ישראל ממשיך הרמב"ם בהלכות שלאחרי זה "גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל כו' אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו מחולין וכו'"⁵².

ולאחרי זה, רק בהלכה י"ב כותב הדין, "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ .. שכל היוצא לחו"ל כאילו עובד עבודה זרה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלקים אחרים ובפורעניות הוא אומר ואל אדמת ישראל לא יבואו" –

שלגבי דין זה אין הכרע מחמת איזה ענין הוא, כי ישנם שני הטעמים: מפני הקדושה המיוחדת שמחמת השראת השכינה, כמשמעות הלשון "היוצא לחו"ל כאילו עובד עבודה זרה"⁵³, ומחמת שהקדוש־ברוך־הוא בחר בארץ ישראל ונתנה לישראל⁵⁴ (וכפי שמשמע