405
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
בה"שנאמר" שקרא לה (ואומר הטעם) "נחלת ה'") [שעל פי זה יומתק מה שכותב "שכל היוצא לחו"ל כאילו עובד עבודה זרה" (היפך הבחירה), שלא כלשון הגמרא55 (שבלשון דומה כתב גם בתחילת ההלכה) "שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוקה וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוקה"56, ואחר כך מרמז גם את הטעם השני ומאריך ומסיים "ואל אדמת ישראל"].
ולכן כתב זאת הרמב"ם בסוף כל ההלכות של מעלת ארץ ישראל, לא (כמו שהסדר הי' צריך להיות לכאורה) בתחילת דיני ארץ ישראל – לפני מה שכתוב "אסור לצאת מארץ ישראל"57, מפני שכאן מדבר (גם) אודות מעלת הבחירה של ארץ ישראל.
ולכן כשמגיע, בהמשך לזה, לאיסור היציאה מבבל לשאר ארצות שמחמת בחירת הקדוש־ברוך־הוא, מדייק "כשם שאסור לצאת מהארץ", שבזה מודגש שאיסור היציאה בזה הוא מטעם בחירת הקדוש־ברוך־הוא, שבזה משתווה איסור היציאה מהארץ עם האיסור "לצאת מבבל כו'", כנ"ל.
י. ההיתרים לצאת מארץ ישראל קיימים גם בבבל
על פי זה מובן מה שמצינו כמה אמוראים שעלו מבבל לארץ ישראל, ואין הכרח לומר שהם מחולקים עם ר' יהודה (או עם ר' יהודה אמר שמואל):
מכיון שאיסור היציאה מבבל לארץ ישראל (ולשאר הארצות) הוא כמו איסור היציאה מארץ ישראל לבבל – מחמת בחירת הקדוש־ברוך־הוא (ולא מפני טעם מיוחד – כגון רצון המלכות בבבל) "כשם שאסור .. כך אסור", מובן
הערות
- 55. וכן בתוספתא שם.
- 56. שהלשון "הדר בא"י כמי שיש לו אלקה והדר בחו"ל כו'" מורה (ענין דהמשך וקביעות וגם) שזהו מחמת קדושת הארץ והעדר הקדושה שבחו"ל (וכגירסא זו הביא הרמב"ן אחרי שם, בהמשך לקדושת הארץ שמושגחת מאת הקב"ה לבד ואינה מקיימת עוברי עבירה כשאר ארצות כו', אף שבסהמ"צ שם כ' "כל היוצא ממנה ודר בחו"ל יהא בעיניך כו'"), משא"כ ל' הרמב"ם "שכל היוצא לחו"ל כו'" (רגע דהיציאה, גם) שאינו מדגיש הקדושה שבהארץ שיש להדר בה, וי"ל שזהו לפי שמניח הארץ שבחר בה הקב"ה ונתנה לישראל. אבל ראה שד"ח כללים מערכת כ' כלל עח שכן היתה גירסת הרמב"ם בגמ' (וכבתוספתא ע"ז שם. ספרא בהר (כה, לח) ואבות דר"נ (פכ"ו מ"ב) – בשינוי לשון, ששם מתחיל כל המניח א"י ויוצא כו' (תוספתא ואבות דר"נ), ובספרא כל היושב בא"י כו' וכל היוצא כו').
- 57. דהרי בתחילה הו"ל להביא החיוב "לעולם ידור אדם בא"י" ואח"כ איסור היציאה. ומזה מוכח לכאורה שענין אחר הוא, ואיסור יציאה אינו מטעם זה וגם לא מטעם מצות ישוב א"י. ואולי י"ל דמתחילה (בהלכה ט') כ' איסור מפורש "אסור לצאת מא"י כו'", ואח"כ (בה"י) – הנהגות בקשר לחביבות הארץ, ומסיים "לעולם ידור אדם בא"י כו' שכל היוצא לחו"ל כו'", שכל זה אינו מצוה, איסור וכיו"ב. וכבר האריכו בכ"מ בדעת הרמב"ם בישוב א"י. וראה קונטרס "בעניני כולל חב"ד" שם. בהנסמן באנצ' תלמודית ערך א"י. אבנ"ז שם. ואכ"מ.
מצוטט בעמוד אחד
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- יורה דעה ‹ הלכות תלמוד תורה ‹ הלכות ת"ת פרק שלישי ‹ ה לקו"ש חי"ח ע' 405
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.