תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יח מטות

שיחה ד

רשימת העמודים (12) מצוטט ב־12 עמודים חיפוש חדש

378שיחה ד

מטות מסעי

א. הקשרים בין פ' מטות מסעי לבין ימי בין המצרים

דובר כבר פעמים רבות על דברי השל"ה¹, שיש קשר בין פרשות התורה לבין הזמן בשנה שבו הן נקראות ונלמדות. כך, כמובן, גם בקשר לפ' מטות ומסעי הנקראות תמיד בימי בין המצרים, ויש להן קשר מיוחד לתוכן ימים אלו².

בפשטות, נראה הקשר שלהן לבין המצרים במספר פרטים³, כדלהלן:

בפ' מטות⁴ מזכיר משה לבני גד וראובן את חטא המרגלים, שבגללו נשתהו בני־ישראל במדבר ארבעים שנה, וזה בדומה להשתהות בגלות, שתחילתה בבין המצרים⁵. בתחילת מסעי מסופר על המסעות, שכאמור במדרש⁶ "א"ל הקב"ה למשה מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני..." – הסיבה לבין המצרים ולגלות⁷, ובהמשך הפרשה מדובר על ערי מקלט⁸ – הגלות הבאה בעקבות הריגת נפש בשגגה⁹.

וכפי שמסביר השל"ה¹⁰, שהענינים שעליהם מדובר בפ' מטות – חטאי 379נדרים¹¹ ושבועה, הפוגמים בנשמה, וחטא רצח, הפוגם בגוף – שעליו מדובר בפ' מסעי – גרמו לחורבן בתי המקדשות, כהסברו בהרחבה¹².

ויש לומר, שהקשר שבין פרשות אלו לבין המצרים איננו רק ענין הגלות הרמוז בהן, אלא אדרבה: מתן כח לעבודה שבימי בין המצרים^* לשם יציאה מן הגלות¹³.

ההסבר לכך הוא: כשם שבפשטות הרי אין חלים כלל דיני האבלות של ימי בין המצרים בשבת – שהרי אין עצב בה¹⁴ ולהיפך, מצוה לענגו¹⁵ וכו', ומכאן רואים ש"שבת" איננה נפגמת על־ידי עניני בין המצרים – כך, ויותר מכך, הם הדברים בפנימיות, כהסבר ה"צמח־צדק"¹⁶, שהשבתות של בין המצרים הם בבחינת "מקדים רפואה למכה" – תרופה מוקדמת לעניני בין המצרים¹⁷.

כך מובן לגבי פרשות התורה הנקראות בזמן הזה, שכיוון ש"ציון¹⁸ במשפט תפדה ושביה בצדקה", וב"משפט" כאן הכוונה לתורה¹⁹, הרי מובן שהפרשות הנקראות ונלמדות בזמן זה הן בבחינת "(מקדים) רפואה"²⁰ ל"מכת" הגלות, כלומר, הוראה וחיזוק לעבודה בימי בין המצרים המביאה ל"יהיו... לששון ולשמחה ולמועדים טובים"^*.

ב. בשנה שמטות ומסעי מחוברות – נתינת הכח עצומה יותר

כל פרטי התורה מדויקים ביותר (ובודאי יותר מעניני העולם שיש עליהם השגחה פרטית), לפיכך מובן, 380שכאשר פ' מטות ומסעי הן מחוברות, יש בכך הוראה ונתינת כח מיוחדת לעבודה של בין המצרים.

הענין כפשוטו הוא: בשנים שבהן מטות ומסעי נפרדות, נקראות ונלמדות בבין המצרים שלוש פרשות בלבד: מטות, מסעי ודברים, ואילו כאשר מטות ומסעי מחוברות, נוספת לימי בין המצרים פרשה בתורה – פ' פינחס, ובמקרים מסויימים גם פ' בלק, הנקראת ביום י"ז בתמוז, הראשון בימי בין המצרים.

וכיוון שבזמן זה יש תוספת לתורה, מובן, שניתן באמצעות זאת כח חזק ורב יותר ל"ריפוי" עניני בין המצרים.

עם זאת מובן, שנתינת הכח איננה קשורה רק להוספה בתורה, אלא לצירוף ההוראות של הפרשות מטות ומסעי²¹ ביחד.

ג. כאשר שתי פרשות מחוברות הן הופכות לפרשה אחת

כדי להבין זאת, יש להסביר תחילה, שכאשר שתי פרשות מחוברות בשבת מסויימת, אין הכוונה שנקראות בשבת אחת שתי פרשות, אלא שהתחברותן יוצרת מהן פרשה אחת²². הוכחה לכך: אין קוראים כל פרשה בנפרד בזמן אחר בשבת²³, ועוד: כאשר קוראים אותן ביחד, נעשית חלוקת הקריאה לשבעה קרואים (וכן חלוקת הפרשות לצורך לימוד שיעורי חת"ת במשך השבוע) באופן שאין ניכר ההפסק ביניהן – ארבעה קרואים באחת מהן, ושלושה באחרת וכדומה²⁴ – אלא לומדים וקוראים כ"רביעי" את סופה של הפרשה הראשונה ביחד עם התחלת השניה²⁵, וברכות שלפני הקריאה ולאחריה נאמרות על פסוקים משתי הפרשות גם יחד²⁶.

381לכאורה, הן בעצם שתי פרשות נפרדות, כבשנים אחרות, והיה צורך לקבוע ביניהן הפסק בשעת קריאתן, גם כאשר נקראות ביחד²⁷?!

אך זוהי ההוכחה לכך, שכאשר שתי פרשות מחוברות, הן נעשות לפרשה אחת. כלומר, למרות שלכל אחת מהן יש תוכן עצמאי²⁷, כי התורה נחלקת לג"ן פרשות²⁸, בכל זאת, כאשר הן נקראות ביחד, הן הופכות לפרשה אחת²⁹.

ויש להבין בעניננו: לכאורה אין שום קשר בין פ' מטות למסעי³⁰, שלא כמספר פרשות אחרות שאחת מהן באה כהמשך – בזמן או בתוכן – לקודמת³¹: פ' מטות מספרת על הציוויים שצוו והמאורעות שארעו בסוף שנת הארבעים לשהות בני ישראל במדבר, 382ואילו פ' מסעי פותחת ב"מסעי בני ישראל", והיא מעין "סיכום" של המסעות ומאורעות בהם, מתוך הספרים שמות ויקרא במדבר המקיפים את כל ארבעים השנים במדבר.

ד. משמעות שם הפרשה "מטות", לפי המשל, בשונה מ"שבטים"

כבר דובר פעמים רבות על יסוד תורת הבעש"ט³², ש"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" הוא חיותו (של נושא השם), ורומז לתוכנו, וכך הוא גם בשמות הפרשות: תוכנה הפנימי של הפרשה כולה רמוז בשמה³³. בעניננו: תוכנה של פ' מטות רמוז בשמה לפי מנהג ישראל: "מטות", וכך גם לגבי פ' מסעי³⁴.

ההסבר לכך הוא: קיימים שני תארים לבני ישראל כשבטים: "שבטים" ו"מטות"³⁵. ההבדל ביניהם מובן מתוך משמעותם במשל: "שבט" הוא ענף שעדיין רך, ואילו "מטה" הוא מקל קשה וחזק. הסיבה להבדל זה היא: "שבט" הוא ענף היונק עדיין מן האילן, ולפעמים עדיין מחובר אליו, ולכן הוא רענן ורך, ואילו ה"מטה" נוצר דוקא כאשר הענף נכרת ואינו יונק מן האילן, ולכן הוא קשה.

דומה לכך הוא ההבדל בין שני התארים הנ"ל לעם ישראל:

הן המושג "שבטים" והן המושג "מטות" מביעים את העובדה שמקורם של נשמות ישראל הוא בשורש ואילן של אלקות, של "אילנא דלעילא"^*. ברמז התואר "שבטים" מורה על הנשמה כאשר היא מחוברת לאלקות בגלוי, כאשר היא דבקה ל"אילנא דלעילא", ובאופן כללי מורה התואר על הנשמה כאשר היא נמצאת למעלה, בביטול ודבקות מתמיד לאלקות.

ואילו "מטות" מתאר את בני ישראל כאשר אינם קשורים בגלוי אל המקור, דבקותם באלקות איננה גלויה. ובאופן כללי מורה התואר על הנשמה כאשר היא יורדת למטה, לגוף ונפש בהמית, ונעשית מנותקת, כביכול, מ"אילנא דלעילא".

כך רומז גם שם הפרשה "מטות" לירידת נשמות³⁶ ישראל והפיכתן לדבר 383מגושם ומנותק מן המקור.

לעומת זאת משמעות השם "מסעי" היא – התרחקות מוחלטת מן המקום הקודם והתקרבות לארץ הקודש, למקום נעלה יותר. בעבודת ה' הכוונה היא לנסיעה וה"הליכה" שאליה מגיעה הנשמה באמצעות ירידתה למטה באופן של "מטות". כלומר, דוקא באמצעות הירידה מגיעה הנשמה לדרגה גבוהה יותר מאשר לפני ירידתה³⁷:

לפני ירידתה נקראת הנשמה "עומד", כמלאכים, כי עבודתה באהבת ה' ויראתו היא מוגבלת, וגם כאשר היא עולה לדרגה גבוהה יותר, היא עדיין לא התרחקה לחלוטין ממעמדה הקודם, ולכן נקראת זאת "עמידה".

אבל באמצעות ירידתה למטה, בגוף ובנפש הבהמית, בבחינת "מטות", וכאשר באמצעותם היא מקיימת תורה ומצוות – חכמתו ורצונו של הקדוש־ברוך־הוא – היא מגיעה ל"מסעי", נעשית ל"מהלך", נעלית באין ערוך על דרגתה לפני־כן, בהיותה למעלה.

ה. באופן פרטי קיימים שני הענינים גם ב"מטות" וגם ב"מסעי"

כך הוא הענין באופן כללי, שירידת הנשמה רמוזה בפ' מטות, והשכר עליה – בפ' מסעי. אך בפרטיות יותר רמוזות גם ירידת הנשמה וגם עבודתה, השכר והעליה – הן בפ' מטות והן בפ' מסעי, כדלהלן:

הקושי והחוזק של "מטות" אינו מורה רק על ניתוק הנשמה מאלקות, אלא גם על תוקפה³⁸ של העבודה שצריכה להתבצע על־ידי עם ישראל למטה. כדי להתגבר על עוצמת הנפש הבהמית והגוף, ושל העולם בכלל, יש לעמוד בתוקף של "מטה" – מקל חזק, אין להתרגש, אלא להתגבר על כל ההעלמות וההסתרים.

וכאשר יהודי מקיים את עבודתו בתורה ובמצוות למטה בעוז, ואינו נבהל מכל ההסתרים, הרי גם שכרו הוא בבחינת "מטה" – ונתוסף לנשמה כח משורשה, מאיתן³⁸ שבנשמה³⁹, יותר ממה שהיה לנשמה כאשר היתה למעלה בבחינת "שבט".

בדומה לכך רמוז הכל ב"מסעי"⁴⁰:

384"מסעי" (לשון רבים) רומז גם למסע הנשמה ממעלה למטה, לעולם הזה; גם לכך שצריכה להתבצע על־ידי ישראל למטה עבודה בדרך של מסע ועליה מדרגה לדרגה, וגם השכר שהנשמה מקבלת על כך הוא "מסעי" – התעלותה היא באופן של הליכה.

ו. "מטות" ו"מסעי" – דוקא בזמן הגלות, בין המצרים

לפי האמור לעיל מובן הקשר בין פ' מטות ומסעי לבין המצרים:

קיומם של הענינים הללו של מטות ומסעי – ירידת הנשמה למטה, ותפקידה לבצע את עבודתה בתוקף וכו', וכן השכר – הוא בעיקר בזמן הגלות⁴¹, ב"בין המצרים", ולא כל־כך בעצם ירידתה למטה:

בזמן הבית⁴², כאשר עשרה^* ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, כשראו ישראל ושמעו אלקות בגלוי, ולכן היו תמיד בביטול ודבקות לאלקות (כדרך שבא לראות כך בא ליראות⁴³), ועבודתם היתה באהבה ויראה לאלקות – הרי על כך אי־אפשר לומר שהיו כ"מטות", מנותקים מן האילן, אלא כ"שבט", קשורים לשורש וגוף האילן, ולכן לא היו זקוקים לתוקף מיוחד כדי לקיים את עבודת התורה והמצוות ומובן מכך שגם לא נתגלה ה"איתן שבנשמה".

אבל בזמן הגלות, כאשר האלקות איננה נראית ונשמעת כבזמן הבית, קיימים העלמות והסתרים רבים כל־כך לאלקות, ואז ישראל הם כ"מטות" – דבקותם לאלקות אינה גלויה – אז צריכים הם לגלות בעצמם עוצמה רבה יותר כדי להתגבר על ההפרעות בעבודת התורה והמצוות, ובמיוחד כדי להפוך את חושך הגלות לאור –

לפיכך גם שכרם אז הוא באופן של "מטות", תוקף עצם הנשמה מתגלה יותר מאשר בזמן הבית, ויותר מאשר בהיות הנשמה למעלה, וכל זאת כ"מסעי" – הליכה⁴⁴.

וכך גם לגבי שאר הענינים ב"מסעי".

385ז. כאשר מטות ומסעי מחוברות יש לדברים הנ"ל תוקף מיוחד

כל האמור לעיל קיים בפ' מטות ומסעי גם בפני עצמן, כשאינן מחוברות. אבל ברוב השנים, כאשר מטות ומסעי מחוברות, יש תוספת בהוראה ובנתינת הכח, שכל אחת מהן משפיעה על האחרת⁴⁵. כלומר, אז ניתן כח מיוחד, שהעבודה תהיה נעלה יותר, אך מצד שני, ויחד עם זאת תתבצע ביתר קלות:

ב"מטות", בירידה בזמן הגלות, מודגש שזהו "מסעי", שהקב"ה סידר זאת כך – כמסעות במדבר כפשוטם, שהיו "על פי ה' יסעו"⁴⁶ – וזה מוסיף עוז לעבודה בגלות,

כך גם העבודה של "מטות", כאשר היא ביחד עם "מסעי", נותנת התורה כח מיוחד לכך שכל פעולות⁴⁷ היהודי בזמן הגלות תהיינה בעוצמה של "מטות", ובאופן של "מסעי" – התעלות אחר התעלות בתוקף של "מטות"⁴⁸.

וכך גם בענין השלישי של "מטות": תוקפו של שורש הנשמה המתגלה בעבודה של מטות הוא באופן של "מסעי" – כשורש נעלה ביותר, עד שלבסוף זוהי עליה המגיעה לעוצמה רבה יותר מתוקף שורש הנשמה,

שהרי בזמן הגלות, מתעלה הנשמה ליותר מכך – לאלקות שהיא בלי גבול – עד ל"אשתאבא בגופא דמלכא"⁴⁹ – שהיא מתאחדת, כביכול, עם עצמותו של הקב"ה⁵⁰.

ומאידך, ה"מסעי", השכר וההליכה שבנשמה, אינם בזמן נפרד, כי אם באים יחד עם ה"מטות". כלומר, גם כאשר היהודי נמצא כאן למטה, מתקיימת בו הליכה ועליה.

ח. עוז זה מתאפשר תמיד על־ידי מסירות נפש כשל פינחס

לפי זה יובן הקשר שבין צירוף מטות ומסעי, לבין קריאת פ' פינחס ב"בין המצרים", ולפעמים גם פ' בלק (כקביעות שנה זו):

שהרי, לכאורה, מתעוררת השאלה: כיצד ניתן לדרוש מיהודי שבכל מסע יעמוד בעוז של "מטות" – הרי יש שוני בין מסעותיו של יהודי בימי חייו⁴⁷, יש 386עליות וירידות, והם יכולים להשתנות מן הקצה אל הקצה,

אמנם כאשר נמצאים ב"ויסעו מרעמסס", היציאה ממצרים, שהיתה "ביד רמה לעיני כל מצרים"⁵¹, או במסע שהוביל למדבר סיני, ניתן להבין, שאז אפשר לדרוש תוקף הנצרך להתעלות בעבודה,

אך כיצד ניתן לדרוש מיהודי תוקף כזה כשהוא במסע כמו "רתמה" – "על שם לשון הרע של מרגלים"⁵², או ב"אבל השטים"⁵³ הקשור לחטא פעור⁵⁴?

על כך התשובה היא – פ' פינחס: כאשר העוז בעבודה נובע ממציאותו שלו, אז אין הוא יכול להיות בכל המסעות, מפני היות האדם מוגבל; אבל כשהתוקף הוא כאצל פינחס – "בקנאו את קנאתי"⁵⁵: הוא התייצב במסירות נפש נגד כל ישראל⁵⁶ – כאשר קיימת אצל היהודי מסירות נפש, יציאה ממציאותו שלו, הרי אז אין שוני בין מסע למסע, ותמיד קיום ציווי ה' הוא באותו תוקף.

בכך מובן, ששלמות צירופן של "מטות" ו"מסעי" קיימת רק כשקוראים גם פ' פינחס בתקופה זו של בין המצרים (ובמיוחד כשקוראים גם את פ' בלק, שבסופה מסופר מעשה מסירות הנפש שלו)⁵⁷, שדרכו מאפשרת צירוף מטות ומסעי באופן מושלם⁵⁸.

ט. גם צירוף "מטות" ו"מסעי" בענין השכר מתאפשר על־ידי

מסירות נפש

בדומה לכך קיימת שאלה על חיבורן של מטות ומסעי בענין השכר: כיצד יכולה הנשמה, במיוחד ברדתה למטה בבין המצרים של הגלות, להגיע ל"מסעי" – לעוצמה גדולה כל־כך, אף יותר ממעמדה בשורש הנשמה למעלה?

יתר־על־כן: כיצד יכול מצב כזה להאיר את הנשמה כשהיא בדרגת "מטות", למטה בזמן הגלות?

ולכאורה נאמר על עבודת "בכל מאודך", שאליה מגיעה הנשמה ברדתה למטה, ובמיוחד בזמן הגלות – ש"במותן רואים", לאחר זיכוך הגוף והנפש הבהמית בעבודת אתכפיא והתהפכא, אך לא בחייהם⁵⁹?

גם על כך, פ' פינחס הנקראת לפני זה בבין המצרים, היא תשובה: כל הנ"ל הוא כשהאדם עובד את ה' בהיותו במציאותו, כך שגם בדרגתו הגבוהה ביותר עדיין הוא מוגבל כנברא, אבל 387כשעבודתו היא במסירות נפש, להיפך מטבעו, אז הוא משתחרר ממגבלותיו כנברא, ואף את מגבלות הנשמה בשורש־שורשה, שהיא בכל זאת מציאות עצמית, וכך הוא מתאחד עם עצמותו של ה' "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"⁶⁰.

על־ידי עבודה זו של מסירות נפש ממשית, נעשה זיכוך⁶¹ הגוף והנפש הבהמית, ולפיכך יכולה להתקיים אצל הנשמה, גם בהיותה למטה בגוף ובגלות, עליה בלתי־מוגבלת (מסעי), שאליהן מגיעה הנשמה ע"י עבודתה⁶².

י. שלמות עלית הנשמה נגרמת ע"י הפיכת הנפש הבהמית והגלות לטוב

כמוזכר לעיל, יש ענין מיוחד נוסף, שכאשר מטות ומסעי מחוברות, חל לעתים (כבשנה זו) יום הראשון בימי בין המצרים, י"ז בתמוז (וכן יום האחרון – תשעה באב) בשבת (פ' בלק).

ההסבר לכך והקשר להסבר הקודם על צירוף מטות ומסעי הוא:

הכוונה העיקרית בירידת הנשמה למטה, במיוחד בגלות, בבחינת "מטות", היא, כדברי אדמו"ר הזקן בתניא⁶³ ש"הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל...", אלא ירדה כדי לתקן את הגוף והנפש הבהמית ואת "חלקה השייך לה מכללות עולם הזה". מכך מובן שגם עיקר העבודה בעוז של "מטות", וכן השכר האמיתי – צירוף "מטות" ו"מסעי" בעבודה למטה, אינה רק התגברות הנשמה על ההסתרים של הגוף והנפש הבהמית ועל חושך הגלות, אלא בעיקר עבודת אתכפיא ואתהפכא⁶⁴ של הנפש הבהמית ושל חושך הגלות שמחוצה לה.

שהרי העוז⁶⁵ בנשמה ברדתה למטה, והעוז המתהווה בה באמצעות ההסתרים של הנפש הבהמית והעולם, אינם חידוש, כי הנשמה היא אלקות, ולפיכך אין נגרמת באמצעותו עליה ("מסעי") מושלמת, 388אך כשמשתמשים ב"מטות", בתוקף, כדי להכניע ולהפוך את הנפש הבהמית לטוב, להיפך מטבעה, שעל־ידי כך "נפסד כל צורתו", ובמיוחד באמצעות אתהפכא של חושך הגלות – אז נגרמת עליה בלתי מוגבלת, מושלמת, גם בנפש האלקית, באופן של בכל מאודך, יותר מן ה"מאוד" של הנפש האלקית, כי כך מתאחד היהודי עם עצמותו ית', כביכול⁶⁶.

יא. תכלית ימי בין המצרים – הפיכתם לששון

לפי זה מובנת משמעות חלותו של י"ז תמוז, היום הראשון של בין המצרים⁶⁷, בשבת פ' בלק:

תכלית ימי בין המצרים היא: "והפכתי אבלם לששון" – ימי התענית עצמם ייהפכו לששון ולשמחה⁶⁸.

יש לומר שדבר זה רמוז בכך שהקדוש־ברוך־הוא הראה לנביא ירמיהו "מקל שקד" כי "שוקד אני על דברי לעשותו"⁶⁹, שזהו, כדברי חז"ל, רמז לכ"א ימי בין המצרים, בדיוק כפרי השקד ש"משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום"⁷⁰,

ובכך רומז הקדוש־ברוך־הוא לא רק להיפך הטוב, אלא בעיקר לכוונת הענין, שיהא "מקל שקד" מצד מעלתו, כהסבר אדמו"ר הזקן⁷¹ לענין "פרח מטה אהרן .. ויגמול שקדים", שהסיבה לכך היא, שזה מצביע על מהירות ועוצמת ההשפעה למטה.

כשי"ז בתמוז, ותשעה באב, חלים בשבת, הרי דוחה השבת את התענית⁷², ובנוסף לכך היא הופכת את היום של בין המצרים⁶⁷ ליום ש"מצוה לשמחו⁷³ ולענגו", בדומה לענין והפכתי אבלם לששון⁷⁴.

במיוחד כאשר זהו תוכן יום השבת בכלל, כנאמר בתורת כהנים⁷⁵ על 389מזמור שיר ליום השבת⁷⁶ – "למשבית מזיקים מן העולם", וה"צמח־צדק"⁷⁷ מסביר זאת, ששלמות השבת היא הפיכת המזיקים לטוב;

כך היה גם בשבת בתחילת הבריאה, ואף בגשמיות ממש, כדברי חז"ל⁷⁸ "ל"ו שעות שמשה אותה האורה",

כלומר שלמות השבת הוא ענין האתהפכא של בין המצרים בגלוי, כפי שענינה⁷⁹ בתחילת הבריאה היה הפיכת חושך הלילה לאור "ולילה כיום יאיר", להיפך מן הגלות ובין המצרים ההופכים יום ללילה⁸⁰,

כך יוצא, שכאשר י"ז בתמוז, ראשית בין המצרים, חל בשבת, מתרחשת הקדמת רפואה למכה של בין המצרים – הימים נהפכים מיד בתחילתם.

זה מקל את עבודת האדם בבין המצרים, עבודה של "מטות" ו"מסעי", וצירופם ביחד, כמוסבר לעיל, בהפיכת הנפש הבהמית והגלות.

יב. פ' בלק: אתהפכא

כך גם מצד הפרשה בתורה, פ' בלק, שתוכנה הוא ברכות בלעם, שהיו באופן של "ולא אבה ה' אלקים לשמוע אל בלעם ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה"⁸¹.

ולא רק עצם הענין של "ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה", אלא שהיה זה דוקא באמצעות בלעם, הניגודיות של משה, שיא ההיפך מן הקדושה.⁸²

ועוד: סיום נבואתו היה על "אחרית הימים", אודות הגאולה על־ידי משיח צדקנו, כהסבר הרמב"ם⁸³, שיוציא את ישראל מן הגלות ומבין המצרים לחלוטין.

כאשר כל הענינים הללו מצטרפים ביחד: מטות ומסעי מחוברות, ולפיכך נקראת פ' פינחס בבין המצרים, ובמיוחד כשתחילת ימי בין המצרים היא בשבת פ' בלק – הרי מוחש יותר הענין של "יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה", ממקל השקד תצמח השקידה לטובה, שקידת הגאולה – "שקדתי להכניס בני לארץ ישראל מיד"⁸⁴.

בשעתא חדא וברגעא חדא תהיה הגאולה על־ידי משיח צדקנו למטה מעשרה טפחים.

הערות

עמוד 378

1. חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, א).
2. ראה של"ה שם ריש פרשתנו (שסו, א) "פרשיות שלשה אלה מטות ומסעי ודברים הם תמיד בשבתות שבין המצרים ע"כ בדיבור א' כו'", וע"ש ע"ב ואילך. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 62 הערה 3 (וראה גם הערה 4 שם) – דהשייכות נרמזת גם בלשון הטור או"ח סתכ"ח.
3. גם מודגשת השייכות דפ' פינחס (שקורין בבין המצרים ברוב השנים, כדלקמן בפנים) ומטות שבהן מדובר שמשה מת* ויהושע מכניס את ישראל לא"י (פינחס כז, יז ואילך. מטות לא, ב ואילך ובפרש"י) – והרי זה הי' סיבת החורבן והגלות, כי אם משה הי' מכניסן לא"י לא הי' נחרב ביהמ"ק לעולם ולא הי' עוד גלות ושעבוד מלכיות (שעה"ת (לאדהאמ"צ) ח"ב חינוך בתחילתו. אוה"ת ואתחנן ע' סה. צג ואילך. וש"נ).
4. לב, ח ואילך.
5. ועוד ועיקר: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ (בסיבת המרגלים) כו' ויבכו העם כו' א"ל הקב"ה אתם בכיתם בכי' של חנם ואני קובע לכם בכי' לדורות" וזה היתה הסיבה לזה שתשעה באב "חרב הבית בראשונה כו' ובשני' דתניא מגלגלין כו' חובה ליום חייב" (תענית כט, א). שהי' "יום חייב" מצד הבכי' של המרגלים.
6. תנחומא מסעי ג. במדב"ר פכ"ג, ג.
7. ובפרט בפנימיות הענינים – ראה בארוכה לקמן ע' 424 (ס"ה וס"ז) ואילך (וש"נ). וראה לקמן הערה 16.
8. לה, יא ואילך (וראה שם, ואו).
9. וכן כללות ענין החורבן והגלות הוא מפני חטאינו שענינו "שפיכת דם וחיות אדם דקדושה באדם דקליפה" (לקו"ת במדבר יג, ג. ובכ"מ), ולאידך הגלות הוא גם כפרה – דוגמת ערי מקלט (מכות ב, ב. ועוד).
10. שם שסו, ב.
. ולהעיר ממרז"ל (ר"ה יח, ב) "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו", "קשה לפני הקב"ה יותר כו' מחורבן בית המקדש" (איכ"ר א, ט). ובנוגע לפ' מסעי – הרי שם (לג, לח־ט) הוא עיקר מקום הסיפור דמיתת אהרן – ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 203. וראה כלי יקר שם, מט. לקמן ע' 444.

עמוד 379

11. וע"פ פנימיות הענינים, הצורך בענין הנדרים – אף שאיתא בירושלמי (נדרים פ"ט ה"א) "דייך מה שאסרה לך התורה" – הוא מחמת ירידת האדם (ראה לקו"ת מטות פד, סע"ב. ובכ"מ), ע"ד הגזירות וסייגים שנתוספו לאחר החורבן (בית ראשון) דוקא (ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 57).
12. וראה גם במס' תענית שלו דרוש לפ' מטו"מ (רז, סע"א ואילך).
*. להעיר מהמבואר בכ"מ דגולה בתוס' א' – גאולה (ויק"ר ס"פ לב. לקו"ת בהעלותך לה, ג. ועוד).
13. להעיר שגם כפשוטו: בפרשיות אלו (פינחס מטות ומסעי) מדובר ע"ד חלוקת הארץ (פינחס כו, נג ואילך. מסעי לד, יז ואילך) ירושת הארץ, גבולות הארץ (מסעי לג, נא ואילך), כבוש הארץ "נחלץ חושים גו'" (מטות לב, יז ואילך).
14. וגם תשעה באב שחל בשבת אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שולחנו ואפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו – שו"ע או"ח סתקנ"ב ס"י. ובמג"א שם סקי"ג.
15. טאו"ח (ושו"ע אדה"ז) סרמ"ב ובנ"כ השו"ע. וש"נ.
16. ראה אוה"ת נ"ך ח"ב ע' א'צז: ג' שבועות בין המצרים בזמן כמו מדבר במקום ומקדים רפואה ג' שבתות שבהן. ובכל שבת ז' שבתות* נמצא ו' פעמים ז' עי"ז מכניעים המדבר מ"ב כו' (היינו: המ"ב מסעות במדבר, כבלקו"ת ר"פ מסעי).
17. ראה בהנ"ל לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 72 ואילך. וש"נ.
18. ישעי' א, כז.
19. לקו"ת דברים א, סע"ב ואילך.
20. ראה איכ"ר א, כג: הקדים ישעי' ורפאן.
*. זכרי' ח, יט.
. ואולי צ"ל "ב' שבתות" (וכבלקו"ת בהר מב, א). ועפ"ז "ו' פעמים" היינו ב' שבתות בכל הג' שבתות הוא "וא"ו", "ז'" הוא ז' ימי השבוע (שבכל ימי השבוע מאיר מב' שבתות שבכל שבת).

עמוד 380

21. וכן בנוגע לפ' פינחס ובלק – ראה לקמן בפנים ס"ח־ט. סי"א־ב.
22. ראה תשובות מהר"ם מינץ סי' פה בפ' מחוברות: הוי כמו חד סידרא לאותו שבת. וראה להלן שם. ולהעיר ממנהג ישראל (שתורה הוא) דקורין לב' סדרות מחוברות "פרשת ..." (ולא "פרשיות ...").
23. להעיר מדגול מרבבה לאו"ח סי' קלה ס"ב "כי כל יום השבת הוא זמן קריאה". והחיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ט"ז פליג. וראה שערי אפרים שער ז' בסופו ובפת"ש שם סקל"א בסופו, חילוק בין לפני מנחה ולאחר מנחה. ובאוה"ח לזח"ב (רו, ב) ד"ה והרח"ו בסופו. ולהעיר מס' ברכת הבית שער מד, סי"ב, דאם היו ב' סדרות מחוברין ולא קראו רק אחד מהם אם נזכרו קודם שיצאו מביהכנ"ס אף לאחר שהתפללו מוסף חוזר וקורא כל הסדרה בברכה לפני' ולאחרי' כו'.
24. כן הוא מנהג תימן (נעתק בכתר תורה תאג'. ירושלים תשכ"ד). אבל המנהג בכ"מ (ראה הערה הבאה) שרביעי מחבר שתי הפרשיות. [ועפמ"ש במג"א או"ח סי' רפב סקט"ז בסופו (ובלבושי שרד שם) ס"ל להלבוש שם ס"ד שאין א' צריך לחבר שתי הסדרות. וראה גם מנחת אלעזר קונטרס שירי מנחה לסי' סו. אבל באלי' רבה או"ח שם סק"ט כתב דגם הלבוש ס"ל דא' יחבר הסדרות "והשגת המ"א בזה הוא לחנם". וראה מחזיק ברכה להחיד"א או"ח שם אות ז' ואילך].
25. תשובות מהר"ם מינץ שם (חלקה הובא במג"א סקל"ה סק"ד). שו"ת דבר שמואל סי' פו. מג"א או"ח סי' רפ"ב סוסקט"ז. פמ"ג (משב"ז) ר"ס רפב. שערי אפרים שם סכ"א. ערוך השולחן שם סי"ב.
26. ויתירה מזה: כולהו ז' גברי כחד חשיבי* דהא בזמן התלמוד** הראשון מברך לפני' והאחרון לאחרי' (מג"א או"ח ר"ס רפב. וראה שו"ע אדה"ז שם ס"ג) – הרי נמצא שהי' ברכה אחת לב' הפרשיות.

עמוד 381

27. ראה זח"ב שם (הובא במג"א שם בתחילת הסי', עיי"ש): אסיר לי' למאן דקארי באורייתא למפסק פרשתא או אפי' מלה חדא אלא באתר דפסק משה פרשתא לעמא קדישא, יפסיק, ולא יפסיק מלין דפרשתא דשבתא* דא בפרשתא דשבתא אחרא, רזא דא כו' ואמרי אנא משבת פלוני כו', עיי"ש בארוכה. וראה אוה"ח שם ד"ה ישוי כו'.
28. זהר בכ"מ (מהנ"ע בזח"א קד, ב. ח"ב שם. תקו"ז תי"ג (כט, ריש ע"ב)). סידור הרס"ג – קריאת התורה. ספר האורה לרש"י הל' ספר תורה סי' עג.
29. ובפרט בעניננו – פ' מטו"מ – שברוב השנים הן מחוברות, ורק בב' קביעות בלבד (ודמעוברות) הוי נפרדות – ראה הלוחות* שבטור או"ח לאחרי הל' ר"ח.
30. ולהעיר ממרז"ל (ב"ר פי"ב, ג. שמו"ר פ"ל, ג. וש"נ. הובא בפרש"י ר"פ משפטים) "כל מקום שנאמר אלה (כבפרשת מסעי) פסל את הראשונים ואלה מוסיף כו'". ולהעיר, שבהתירוצים להתאים מספר ג"ן סדרים לזה שבפועל הם נ"ד – לא מצינו שימנו מטו"מ לפרשה אחת – ראה אוה"ח לזהר שם ד"ה והרח"ו. ניצוצי אורות לזח"ב שם. דבש לפי מערכת פ' אות ג'. וראה סידור הרס"ג שם. ספר האורה שם. בהנסמן בנצוצי זהר.
31. לדוגמא: ויק"פ, תזו"מ, חו"ב, נצו"י. וגם בפ' אחו"ק הרי בשתיהם נאמרה פ' עריות. ועד"ז מצינו בהשאר. ואכ"מ.
. וראה אוה"ח לזהר (שמפרש המג"א) שם ד"ה ורזא.
. כ"ה במג"א. ולהלן במג"א שם סק"א "גם בזמן התלמוד הי' כ"א מברך". אבל בשו"ע אדה"ז שם "בזמן חכמי המשנה שלא היו כל העולים כו' מברכים אלא ראשון כו'". ובהמשך הסעיף "בזמן חכמי הגמרא היו נוהגים כבר לברך כאו"א כו'". וכן משמע במקור הדברים – תשב"ץ ח"ב סוס"ע (ובמג"א לא נחית לבאר החילוק). וראה שו"ת הצ"צ או"ח סי' לה. ועוד. ואכ"מ.
. וראה תנחומא תשא ג: וכן משה למד תורה לישראל כו' ותנן להם סדרי תורה ופרשיות שקוראים בהם בכל שבת. ולהעיר מאו"ז הל' שבת סי' מה.
. ראה ע"ד לוחות אלה – פר"ח לאו"ח הל' ר"ח. שו"ת אבני נזר חאו"ח סשט"ו. חת"ס ח"ו סי' לה. קורות חשבון העבור ע' קסג ואילך (ושם (ע' קסד): שבכת"י של הטורים באוקספורד 702 ובפריז 422 נמצאו באמת לוחות הקביעות בכ"ב שורות וכו'). והלואי שבהוצאות הטור הבאות יתוקנו הט"ס. לאחר זמן הראני חכם א' הספר שארית יוסף (שאלוניקי. שכ"ח) שער ז', וז"ל שם (בתחילתו): וגם לוח... כפי סדר .. בעל הטורים ז"ל .. לולי שנפלו בו טעות הסופרים והמדפיסים .. (מביא כמה דוגמאות. ומסיים) והשמר לך ושמור נפשך מאד אל תסמוך ואל תשען על סימני הי"ג מחזורי' שנדפסו עד הנה כו'.

עמוד 382

32. ראה שער היחוד והאמונה פ"א. או"ת להה"מ בראשית ד, סע"ב ואילך. לקו"א סרמ"ד.
33. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 58 ואילך.
34. ב"סדר תפלות" להרמב"ם "ראשי המטות" "אלה מסעי". ועד"ז בספר האורה שם (ובפרש"י עה"ת חקת כ, א "אלה מסעי"). וכן בטור או"ח סתכ"ח "ראשי המטות"*. אבל מנהג ישראל (בדורות האחרונים) דהשם – "מטות", "מסעי", כבפנים. וראה לקמן הערה 44.
35. בהבא לקמן – ראה מאמרי אדה"ז תקס"ב ע' רלז ואילך (וראה גם ע' רמג). הגהות להמאמר באוה"ת מטות ע' א'רצד ואילך. וראה אוה"ת בשלח ס"ע תטו. המשך תער"ב ח"א ס"ע שכב ואילך.
*. תקס"ב שם (ע' רלח).
36. להעיר משל"ה (שבהערה 12) דרך כלל יש רמז בפרשיות הללו מטות ומסעי על ענין הנשמה, ע"ש.
. בתוד"ה קללות מגילה לא, סע"ב "(שאלו בביהמ"ש של רבינו ניסים ..) מטות מסעי" וכ"ה במרדכי שם "פרשת מטות ומסעי" אבל ברא"ש שם פ"ד סוס"י "(שאלו לר"נ גאון ..) ראשי המטות ומסעי".

עמוד 383

37. ראה לקו"ת שלח ד"ה ועתה יגדל (לח, ד), בלק ד"ה מי מנה (סז, ד)*. וראה גם תו"א ל, סע"א ואילך. לקו"ת מסעי צא, ג־ד. סה"מ תקס"ב ע' קיז ואילך.
38. ראה אוה"ת בשלח ע' תיז. אוה"ת מטות ע' א'ש.
39. ראה לקו"ת ר"פ ראה. קונטרס לימוד החסידות פ"ג. וש"נ.
40. ראה לקו"ת דרושי מסעי.
. באוה"ת שם (ע' א'רצו. וראה תקס"ב שם): ירידה זו (דמטות) צורך עלי' והיינו שעי"ז תהי' בבחי' בע"ת כו'. וממשיך שם "ועמ"ש בד"ה ועתה יגדל נא שבעודם למעלה היו בבחי' עומדים כו' וע"י ירידתן בגוף נעשו בחי' מהלכים כו' בבחי' בכל מאדך כו' וכמ"ש בד"ה מי מנה", והיינו המאמרים בלקו"ת הנ"ל.

עמוד 384

41. ראה אוה"ת תצא ע' תתק וע' תתקי. וראה ד"ה כי עמך ה'ש"ת בתחלתו. ובכ"מ.
42. בהבא לקמן – ראה לקו"ת ברכה צח, ב. אוה"ת מסעי ע' א'שנח. א'שסה. ד"ה קול דודי תש"ט פ"ב ואילך. פי"א ואילך. ועוד.
*. אבות פ"ה מ"ה.
43. חגיגה בתחלתה, וש"נ. וראה אוה"ת וירא קג, ב ואילך.
44. עפ"י הנ"ל אולי י"ל שלכן דוקא בדורות האחרונים נקבע השם (במנהג ישראל) "מטות", ולא "ראשי המטות" (כברמב"ם וטור) – כדלעיל הערה 34 – כי בדורות האחרונים דוקא, כאשר חושך והעלם הגלות נתגבר ביותר, הרי ע"פ תורה נתגלה ונפעל אז אצל כאו"א מישראל בחי' "מטות" בכל ג' הענינים שבפנים: הנשמה (לפי ראות עיני בשר) נפרדת מדביקותה, ההכרח לתוקף העבודה, השכר (גילוי בחי' "המטות", תוקף שבנשמה) – ולא רק אצל "ראשי המטות". ולהעיר מלקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 109 ואילך לענין החילוק דשם פ' מצורע בדורות הראשונים ודורות האחרונים.

עמוד 385

45. אבל ההוראה דקביעות שנה זו היא גם לכל השנים, גם כשהן נפרדות (ובפרט דברוב השנים הן מחוברות כנ"ל), וע"ד ההוראות דחה"פ שהן לכל ימות השנה, וכיו"ב. וכמדובר כמ"פ.
46. בהעלותך ט, יח. כ, כג.
47. ראה דגל מחנה אפרים פ' מסעי בשם הבעש"ט (הובא בלקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 64) דיש מ"ב מסעות במשך שני חייו דכל אחד ואחד.
48. להעיר מאוה"ת מטות ע' א'שב "יש ב' בחי' מטות מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט", ע"ש. ובדרושים דמסעי בלקו"ת (צא, ד ואילך) ואוה"ת (ע' א'שנח. א'שסה) ב' בחי' במסעי, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.
49. ראה תו"א (ט, א) – העלי' דבכל מאדך הנעשה ע"י הירידה למטה וע"י טרדות הפרנסה.
50. ראה דרך חיים לח, סע"ג ואילך. ולהעיר ע"ד כהנ"ל מספר הערכים־חב"ד ח"א ס"ע תלג ואילך. ערך אהבת ה' – ההוספה שבה ע"י נה"ב, וש"נ.

עמוד 386

51. מסעי לג, ג.
52. שם, יח ובפרש"י.
53. שם, מט.
54. בלק כה, א ואילך.
55. פינחס כה, יא.
56. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 53 ואילך. לעיל ע' 324. 347 ואילך. ועוד.
57. ובעקבתא דמשיחא נתגלה גם חג הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ב־י"ג תמוז (שהנהגתו היתה באופן של מסירת נפש בפועל על כל צעד ושעל) כהכנה לבין המצרים – ראה לעיל ע' 336 ואילך.
58. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 55.
59. לקו"ת בחוקותי מז, ג־ד.

עמוד 387

60. לקו"ת ר"פ האזינו [והרי זהו העילוי הנעשה ע"י הירידה למטה בבחי' "מטות" (ובפרט בזמן הגלות) שנעשה בבחי' בע"ת כבס' מאמרי תקס"ב ואוה"ת שבהערה 35], וראה גם לקו"ת בלק עג, סע"א. ובכ"מ. ואף שגם לפני ירידתם מושרשים בעצמות כמרז"ל (ראה רות רבה פ"ב, ג) במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, הרי זהו מצד בחי' הרצון שבו שייך ענין ההמלכה, משא"כ מצד עצמותו ית' בעל הרצון, עיקר הכוונה הוא בתשובה דוקא. וראה ד"ה מים רבים תשל"ח ס"ה (לקו"ש ח"כ ע' 279. סה"מ מלוקט – ח"א ע' רעו) והערה 47. ד"ה ושבתי בשלום תשל"ח (סה"מ מלוקט – ח"ב ע' קסח ואילך).
61. להעיר מהמשך תער"ב ח"ג ע' א'רפא ואילך.
62. ובלקו"ת בחוקותי שם "הארה מזה יוכל להיות בכל יום ובמיתתן אחר שנברר הכל רואין כו'".
63. פל"ז (מח, ב).
64. ראה תו"א ט, א. ל, ב ואילך. וראה אוה"ת מטות שם (ע' א'ש. א'שב). וי"ל שגם האתהפכא נרמזת ב"מטות" שהוא "לשון השתררות וממשלה" (אוה"ת שם ע' א'ש).
65. ראה ד"ה לריח שמניך תש"ו פ"ו. ועוד. וראה לקו"ת מסעי צא, ג. ספר הערכים־חב"ד שם ע' תצח ואילך. ע' תקד. וש"נ.

עמוד 388

66. נוסף לזה: מכיון שבאתהפכא דוקא נשלמת הכוונה שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים [תנאי רפל"ו. וראה שם בהמשך לזה "שכך עלה ברצונו ית' להיות נח"ר לפניו ית' כד אתכפיא סט"א ואתהפכא חשוכא לנהורא"] – שתענוג זה הוא בעצמותו – הרי עי"ז מתיחד, כביכול, עם עצמותו. משא"כ התשובה והאהבה בנפה"א שגם בירידתה למטה היא דבוקה באלקות – הוא דוגמת ענין לגלות שלימות כוחותיו ית' שהוא רק בבחי' הגילויים (ראה לקו"ש ח"כ ע' 284 הערה 30. וראה שם בפנים ע' 4־382). וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 265.
67. להעיר מהדיעות אם מברכין שהחיינו כשחל י"ז תמוז בשבת – מג"א או"ח סי' תקנא סקמ"ב. ברכ"י שם אות יא. שד"ח אסיפת דינים מערכת בין המצרים בתחלתה. ובפאת השדה שם אות ב'.
68. ירמי' לא, יב. טור או"ח סוף הל' תענית (סו"ס תקפ).
69. ירמי' א, יא־יב.
70. רש"י שם, קה"ר עה"פ (יב, ז) וישב העפר. זו"ח שה"ש (סא, ג) איכה (צג, א).
71. לקו"ת ס"פ קרח.
72. ולהעיר דתענית שנדחה (גם דתשעה באב) אינו חמור כולי האי – ראה שו"ע או"ח סי' תקנט ס"ט ובנ"כ שם.
73. ספרי בהעלותך י, יוד. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 72 הערה 31.
74. בסליחות לי"ז תמוז "הפך לנו לשמחה ולששון". ובסה"ש ה'ש"ת ס"ע 157 (בהמשך להקביעות (דתר"מ) כבשנה זו (תשל"ח) שחל בשבת): זאל נדחה ווערן באמת ויהפך לששון ולשמחה.
75. בחוקותי כו, ו. וביל"ש שם רמז תערב.

עמוד 389

76. תהלים צב, א.
77. אוה"ת (יהל אור) לתהלים ע' שכח ואילך. ס"ע תרל ואילך.
78. ירושלמי ברכות פ"ח ה"ה. ב"ר פי"א, ב. פי"ב, ו.
79. ראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 64 ואילך, וש"נ.
80. ראה שהש"ר (פ"ג, א). זח"ג (סז, ריש ע"ב), דהגלות נמשל ללילה. (משיחת שבת פ' מטו"מ תשכ"ט תשל"ג תשל"ה ש"פ פינחס תשל"ז)
81. תצא כג, ו.
82. ראה בארוכה של"ה פ' בלק (שסב, א ואילך).
83. הל' מלכים פי"א ה"א. נת' לעיל ע' 294 ואילך.
84. פתיחתא דאיכ"ר כ.

מצוטט ב־12 עמודים

לקוטי שיחות 6

כרך לג ‹ נשא ‹ שיחה א ‹ 47 לקו"ש חי"ח ע' 381
כרך לג ‹ בין המצרים ‹ מטות ‹ 195 לקו"ש חי"ח ע' 382
כרך לג ‹ בין המצרים ‹ מטות ‹ 196 לקו"ש חי"ח ע' 378
כרך כה ‹ ויצא ‹ שיחה ב ‹ 156 לקו"ש חי"ח ע' 380
כרך כח ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ה ‹ 274 לקו"ש חי"ח ע' 380
כרך כח ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ו ‹ 281 לקו"ש חי"ח ע' 378

תורת מנחם 5

לא - שנת תשכ"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ מטות-מסעי, ב' מנחם-אב, ה'תשכ"א לקו"ש חי"ח ע' 378
נ - שנת תשכ"ז - חלק שלישי ערוך ‹ בס"ד. שיחת ש"פ מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ז לקו"ש חי"ח ע' 378
נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי ‹ ב' דר"ח תמוז - בעת ביקור הרב יהודה ליב לוין (רב הראשי דמוסקבה) לקו"ש חי"ח ע' 381
נז - שנת תשכ"ט - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ט לקו"ש חי"ח ע' 380
עג - שנת תשל"ג - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשל"ג לקו"ש חי"ח ע' 382

עבודת הקודש מסביב לחסידות 1

מכתבי תורה ‹ קכה. חשבון הלוחות שבטור או"ח לקו"ש חי"ח ע' 381