386

עליות וירידות, והם יכולים להשתנות מן הקצה אל הקצה,

אמנם כאשר נמצאים ב"ויסעו מרעמסס", היציאה ממצרים, שהיתה "ביד רמה לעיני כל מצרים"⁵¹, או במסע שהוביל למדבר סיני, ניתן להבין, שאז אפשר לדרוש תוקף הנצרך להתעלות בעבודה,

אך כיצד ניתן לדרוש מיהודי תוקף כזה כשהוא במסע כמו "רתמה" – "על שם לשון הרע של מרגלים"⁵², או ב"אבל השטים"⁵³ הקשור לחטא פעור⁵⁴?

על כך התשובה היא – פ' פינחס: כאשר העוז בעבודה נובע ממציאותו שלו, אז אין הוא יכול להיות בכל המסעות, מפני היות האדם מוגבל; אבל כשהתוקף הוא כאצל פינחס – "בקנאו את קנאתי"⁵⁵: הוא התייצב במסירות נפש נגד כל ישראל⁵⁶ – כאשר קיימת אצל היהודי מסירות נפש, יציאה ממציאותו שלו, הרי אז אין שוני בין מסע למסע, ותמיד קיום ציווי ה' הוא באותו תוקף.

בכך מובן, ששלמות צירופן של "מטות" ו"מסעי" קיימת רק כשקוראים גם פ' פינחס בתקופה זו של בין המצרים (ובמיוחד כשקוראים גם את פ' בלק, שבסופה מסופר מעשה מסירות הנפש שלו)⁵⁷, שדרכו מאפשרת צירוף מטות ומסעי באופן מושלם⁵⁸.

ט. גם צירוף "מטות" ו"מסעי" בענין השכר מתאפשר על־ידי

מסירות נפש

בדומה לכך קיימת שאלה על חיבורן של מטות ומסעי בענין השכר: כיצד יכולה הנשמה, במיוחד ברדתה למטה בבין המצרים של הגלות, להגיע ל"מסעי" – לעוצמה גדולה כל־כך, אף יותר ממעמדה בשורש הנשמה למעלה?

יתר־על־כן: כיצד יכול מצב כזה להאיר את הנשמה כשהיא בדרגת "מטות", למטה בזמן הגלות?

ולכאורה נאמר על עבודת "בכל מאודך", שאליה מגיעה הנשמה ברדתה למטה, ובמיוחד בזמן הגלות – ש"במותן רואים", לאחר זיכוך הגוף והנפש הבהמית בעבודת אתכפיא והתהפכא, אך לא בחייהם⁵⁹?

גם על כך, פ' פינחס הנקראת לפני זה בבין המצרים, היא תשובה: כל הנ"ל הוא כשהאדם עובד את ה' בהיותו במציאותו, כך שגם בדרגתו הגבוהה ביותר עדיין הוא מוגבל כנברא, אבל