שיחה ה

100שיחה ה

לך לך

א. ההבטחות על ארץ ישראל

בפרשת לך לך אמורה מספר פעמים הבטחת הקדוש־ברוך־הוא לאברהם לתת לו ולבניו את ארץ ישראל, כמפורט להלן:

בתחילת הפרשה¹ נאמר: "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת". לאחר מכן, בלכתו ממצרים, כאשר לוט נפרד ממנו, אמר לו " הקדוש־ברוך־הוא: "כי את כל הארץ " אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם"². "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה"³. ובברית בין הבתרים – "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את " הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת"⁴, ובהמשך הפסוקים מפורטים כל "עשר האומות".

ההבדל הכללי בין הבטחות הקדוש־ברוך־הוא הוא: שתי ההבטחות הראשונות ("לזרעך אתן את הארץ הזאת", "לך אתננה", בלשון עתיד) לא נאמרו בקשר לדיבור או לפעולה של אברהם, ואילו ההבטחה "לזרעך נתתי" (בלשון עבר⁵) נאמרה לאחר שהתהלך

ה אברהם לארכה ולרחבה של הארץ⁶, ונאמרה על־ידי הקדוש־ברוך־הוא כהמשך לאמירה הקודמת "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", וכתשובה לשאלת אברהם "במה אדע כי אירשנה"⁷.

הגאון הרוגוצ'ובי⁸ מסביר את הסיבה להבדלי הלשון, שבהבטחה השלישית אמר הקדוש־ברוך־הוא את הביטוי

לרשתה" (וגם אברהם שאל בלשון זו

במה... כי אירשנה"), ואילו הביטוי בפסוקים הקודמים הוא "לזרעך אתן...", "לך אתננה", שאלה הם שתי דרכים במסירת ארץ ישראל לבני ישראל על־ידי הקדוש־ברוך־הוא:

בגדר מתנה" ו"בגדר ירושה"⁹. וזהו ההבדל באופן כללי בין הכיבוש הראשון לכיבוש השני – הכיבוש הראשון הוא בגדר מתנה ("גדר נקודה, כל ארץ ישראל" "ומקצת לא כלום"), והכיבוש השני¹⁰ "הוי גדר ירושה (וגם מקצת)".

לפי זה מוסבר ההבדל הנ"ל בין שתי 100ההבטחות לבין ההבטחה השלישית בברית בין הבתרים:

הכיבוש של הכניסה השניה, שהיתה לאחר המצב של "ומפני חטאינו גלינו מארצנו", רמוז בהבטחה שבכריתת הברית "לזרעך נתתי", אשר באה (בדומה לכניסה השניה)¹¹ לאחר שאלת אברהם "במה אדע... כי אירשנה"¹², כדברי חז"ל¹³, שזה היה "חטא" יחסית לדרגת אברהם, (כפי שרואים מכך שבכריתת הברית נאמר לו על הגלות: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך..." – גלות מצרים¹⁴, ואף נרמז לו על גלות בבל ועל הגלויות האחרות¹⁵).

לעומת זאת, הכיבוש הראשון על־ידי יהושע, שהיה הכניסה הראשונה לארץ ישראל, רמוז בשתי ההבטחות הראשונות של הקדוש־ברוך־הוא – לא בהמשך לשאלת אברהם, אלא הבטחת הקדוש־ברוך־הוא מצד עצמו.

וכך גם לגבי הענין השני, שההבטחה "לזרעך נתתי" באה לאחר שאברהם התהלך לארכה ולרחבה, מפורש בתרגום יונתן³, שהכוונה היא "עבד בה חזקתא"¹⁶, וכך היה בקדושה השניה על־ידי עזרא, כמו שמסביר הרמב"ם¹⁷, שהקדושה הראשונה "אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה, לא קדשה בכיבוש, אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הוא מקודש היום, ואע"פ שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות".

אך צריך להבין: מהו הקשר של הכיבוש הראשון, שקדושתו נתהוותה על־ידי "כיבוש", לענין של מתנה, ושל הכיבוש השני, שקדושתו היא על־ידי חזקה, לענין של ירושה?

ב. שאלות ה"כסף משנה"

כדי להבין זאת יש להסביר תחילה¹⁸ את דברי הרמב"ם שהובאו לעיל, שעליהם שואל ה"כסף משנה"¹⁹ שתי שאלות: א) "איני ידוע מה כח חזקה 101גדול מכח כיבוש, ולמה לא נאמר בחזקה ג"כ משנלקחה הארץ מידינו בטלה חזקה. ב) ותו בראשונה שנתקדשה בכיבוש, וכי לא היה שם חזקה? אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש".

וידוע, שישנם מספר הסברים לדברי הרמב"ם:

הרדב"ז²⁰ אומר: "ונראה לדעתו לפי שלא קדשוה בפה, אלא בימי עזרא קדשוה בפה". "

אך²¹ מלבד זאת שאין מוצאים ש"בימי עזרא קדשוה בפה", אין גם בדברי הרמב"ם שום רמז להסבר זה. אדרבה, הרמב"ם מסביר במפורש " שהקדושה השניה לא בטלה, לא מפני שקדשוה בפה, כי אם מפני ש"לא קדשוה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה", לעומת הקדושה הראשונה, שהיתה על־ידי כיבוש.

ב) ה"תוספות יו"ט"²² מתרץ את קושית ה"כסף משנה": "דסבירא ליה דכיבוש נכרים אתא ומבטל כיבוש ישראל, מה שאין־כן בחזקה שהחזיקו מיד מלך פרס שנתן להם רשיון להחזיק

ח בה, לא אתא כיבוש ומבטל לחזקה שהיתה מדעת הנותן".

אך עדיין לא תורצו שאלות ה"כסף משנה":

לגבי השאלה הראשונה – אם כיבוש נכרים במלחמה²³ הוא קנין²⁴ המבטל בעלות קודמת של ישראל, מה תוסיף העובדה שהבעלות הקודמת לא נקבעה על־ידי כיבוש אלא על־ידי "חזקה מדעת הנותן"? כיון שהיה קנין של כיבוש במלחמה על־ידי הנכרים, נשארת השאלה, כלשון ה"כסף משנה",

למה לא נאמר בחזקה ג"כ משנלקחה הארץ מידינו בטלה החזקה"^*?

כך נשארת עדיין בעינה השאלה השניה: גם בכיבוש יהושע היתה חזקה

מדעת הנותן" – כנאמר שהגבעונים²⁵ מסרו את עריהם לישראל²⁶ – ואף־על־פי־כן אין הרמב"ם מבחין בין מקום למקום, והוא אומר לגבי כל ארץ ישראל "וכיון שנלקחה הארץ מידיהם 102בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית"²⁷.

ג. הדבר תלוי בכך

שנאמרה נבואה על זה?

ה"תוספות יו"ט" ממשיך ואומר: "ואין להשיב מנתינת ה' יתברך שנתנה לישראל בראשונה, שיש להשיב שכמו שה' יתברך נתן לישראל הארץ, כך נבאו נביאיו שיעלו המחריבים ויטלו מהם, וכן נבאו על כורש מלך פרס שיחזירה. אבל על לקיחת האומה הזאת מידינו לא מצינו בה נבואה בפירוש, ולפיכך שלא כדין נטלוה מידינו ואין קרקע נגזלת".

אך לכאורה עדיין קשה להבין: ממה נפשך, אם כיבוש במלחמה הוא צורה של קנין מפקיע, שהוא "קנין גמור"²⁸ – לפי ההלכה, מהו ההבדל אם נאמרה נבואה על כיבוש זה או לא, הרי היה זה מעשה קנין²⁹?

אם הכוונה בכך היא³⁰ שנכרי אינו קונה על־ידי כיבוש במלחמה, וכיון שעל כיבוש נכרים זה (שלאחר הכיבוש השני) לא היתה נבואה, הרי "שלא כדין נטלוה" ואין כלל קשר בין דברים אלו לענין כיבוש במלחמה. ולעומת זאת, נבוכדנצר וכורש, "על־פי ה' כבשו" ולכן "הוראת שעה היתה ולהם נקנה בכיבוש"³¹ – הרי זה אינו מתאים להסבר הרמב"ם:

הרמב"ם מסביר את הסיבה להבדל בכך שהקדושה הראשונה היתה ע"י כיבוש והקדושה השניה ע"י חזקה, ולפי האמור לעיל אין הדבר תלוי בקנין של ישראל, אלא באופן הכיבוש של האומות

בגלות בבל יכלה הקדושה להתבטל, (גם אילו נתהוותה על־ידי חזקה), כי כיבוש נבוכדנצר היה כדין, ואילו בגלות השניה אין הקדושה בטלה (גם אילו נתהוותה על־ידי כיבוש), כי האומות כבשו שלא כדין.

103ד. מדוע לא נקנו ערי הגבעונים בקנין חזקה

על השאלה השניה שדלעיל, ניתן היה, לכאורה, לענות (כפי שמפרשים אחרים³² מסבירים את דברי הרמב"ם): אמנם, גם בכיבוש יהושע היתה חזקה, אבל בפועל לא קנו היהודים את ארץ ישראל באופן של חזקה, כי כוונתם היתה לקנותה דוקא על־ידי כיבוש, ולכן לא קבעה חזקתם את הבעלות על הארץ, כפי שרואים בק"ו מן ההלכה³³ "העודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו, לא קנה".

אך ראשית צריך לברר, אם סברה זו מתאימה לעניננו, שהרי בעניננו קיימת " הכוונה לקנות את הארץ, אם־כי באופן אחר³⁴, ולכן אפשר לקנות אפילו ללא כוונה³⁵, ובמיוחד שזהו "קנין דאורייתא"³⁶. ונוסף לכך קשה להסביר כך, כמוסבר לעיל: בערי הגבעונים לא היה כלל קנין באופן של כיבוש, כי הגבעונים נתנו לישראל את עריהם מרצונם, ומדוע לא חל גם על ערים אלו קנין החזקה של ישראל?

ה. שני הענינים שבמסירת הארץ לישראל

ויש לומר, שההסבר לזה הוא:

בנתינת הארץ לישראל נתחדשו שני ענינים: א) קנין ממון, כלומר הבעלות על ארץ ישראל עברה לידי ישראל. ב) הענין של קדושת הארץ.

הענין הראשון, בעלות ישראל על הארץ, נבעה ממסירת ארץ ישראל על־ידי הקדוש־ברוך־הוא לאברהם אבינו, כפי שלומדים בירושלמי^* מן הפסוק

לזרעך נתתי" (בלשון עבר), שאין זאת הבטחה בלבד אלא "כבר נתתי". כלומר, שמאז, אף לפני שכבשו ישראל את הארץ בפועל, שייכת ארץ ישראל לעם ישראל³⁷ (לתמיד)³⁸. עובדה זו 104קובעת אף להלכה, כנאמר בגמרא³⁹ שבנות צלפחד ירשו את החלק של אביהן, שהיה בכור, פי שניים, על־אף ש"אין הבכור נוטל (פי שניים) בראוי כבמוחזק", כי "ארץ ישראל מוחזקת היא"⁴⁰.

אבל הענין השני, קדושת ארץ ישראל (ובמיוחד לחיוב המצוות), חל רק על־ידי בני ישראל, בכניסתם לארץ ישראל^*.

ו. ההבדל בין שתי הכניסות לארץ

באופן הכניסה לארץ יש הבדל בין שתי הכניסות לארץ: בכניסה הראשונה היה רצון⁴¹ וציווי: "חלוצים תעברו"⁴², "ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם כל גבורי החיל"⁴³, ו"נכבשה הארץ לפניכם"⁴⁴, כלומר, שהכניסה תהיה באופן של כיבוש באמצעות מלחמה, ולכן גם קדושת הארץ חלה באמצעות כיבוש.

לפי זה מובן מדוע לא הועיל אז קנין החזקה, אפילו לגבי ערי הגבעונים שבהם היתה החזקה מדעת הנותן, כי הקדושה חלה על־פי ציווי ה', והחזקה אינה יכולה לגרום לחלות הקדושה, כי ציווי ה' חייב להיכנס לארץ דוקא באמצעות כיבוש מלחמה⁴⁵, 105יתר־על־כן: בכניסתם לארץ נאמר "ונכבשה הארץ לפניכם" – "הארץ" סתם – ולכן יש לומר, שמיד עם כיבוש יריחו, שהיתה "נגרא של ארץ ישראל" (ולכן "נתכנסו לתוכה ז' אומות" כי "אם נכבשה יריחו מיד כל הארץ נכבשת")^*, כבר נשלמה החלות של קדושת הארץ – באמצעות כניסת ישראל לארץ ישראל באופן של כיבוש.

(רק לגבי מספר מצוות⁴⁶ היה תנאי נוסף של כיבוש וחילוק וכו' – כתנאי לחיוב המצוות, בדומה למצות יובל, שחלה כאשר "כל יושביה עליה"⁴⁷. אך אין זה ענין הקשור⁴⁸ לקדושת הארץ⁴⁹, שחלה בשלימותה מיד עם כיבוש יריחו⁵⁰).

לפי זה יש להסביר באופן נוסף שהחזקה לא גרמה לקדושת הארץ (אפילו בערי הגבעונים וכדו'), כי קדושתה של כל ארץ ישראל כבר חלה מיד עם כיבוש יריחו, כדלעיל⁵¹.

לעומת זאת לגבי כניסת עזרא אמר הקדוש־ברוך־הוא "אפקוד אתכם... להשיב אתכם אל המקום הזה"⁵², רצון הקדוש־ברוך־הוא בפקידתו לא היה לכבוש את ארץ ישראל, אלא לעלות ולהתיישב בה⁵³, ולכן חלה אז הקדושה באמצעות "חזקה שהחזיקו בה".

106ז. קדושה שניה אינה בטלה כשם שהחזקה אינה בטלה

לפי זה מתורצת גם השאלה הראשונה של ה"כסף משנה": כיון שהקדושה על־ידי יהושע חלה באמצעות כניסה באופן שנצטווה עליו – על־ידי כיבוש, שהכיבוש הוא " לקיחת דבר ממישהו נגד רצונו⁵⁴, יוצא, שמצד הציווי קיימת כאן בתחילה בעלות של האומות על הארץ, והקדושה חלה כאשר מתגברים על האומות בכיבוש – ולכן "כיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש", כאשר מתבטלת ההתגברות על האומות⁵⁵, מתבטלת הקדושה שנבעה ממנה.

ואילו בכניסה השניה לארץ, "כיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה": כשם שמשמעות החזקה כפשוטה היא בעלות מלאה של המחזיק, שהדבר שייך לו, ולא שהדבר נהיה שלו על־ידי לקיחתו מהזולת – כך מובן גם לגבי הקדושה שחלה באמצעות החזקה, שחלות הקדושה כרוכה בכניסתם לארץ

ל

ו השייכת להם גם לפני כיבוש יהושע, ולכן היא לא בטלה.

במילים אחרות: בעליית עזרא גרמה הבעלות (קנין הממון) על הארץ את קדושת הארץ, ולכן כשם שהעובדה ש"ארץ ישראל מוחזקת היא" אינה בטלה לעולם, וגם לאחר החורבן זוהי

ארצנו" ו"אדמתנו", כך אין בטלה גם הקדושה השניה הכרוכה בחזקה.

ח. שתי הקדושות – עבודת הצדיקים ובעלי תשובה

הסבר זה מתאים גם להסבר על ההבדל שבין קדושה ראשונה לקדושה שניה בפנימיות הענינים, שבזמן הקדושה הראשונה היו ישראל בדרגה של צדיקים, ובזמן הקדושה השניה – בדרגה של בעלי תשובה⁵⁶.

אחד ההבדלים שבין שתי הדרגות הוא⁵⁷: עבודת הצדיקים היא בעיקר בדרך של מלמעלה למטה – הם גורמים להתעלות ה"תחתון" באמצעות הורדת קדושה (בכח תורת ה') – הורדת אלקות מלמעלה. וכיון שההשפעה היא מלמעלה, אין היא קשורה כל־כך

"מטה", ולכן יכול להיות בה שינוי "הפסק" –

בדומה לקדושה הראשונה שעל־ידי כיבוש⁵⁸, הבאה על־ידי התגברות על 107הצד המנגד, אבל הוא נשאר מציאות בפני עצמו, ולכן יכול להתבטל הכיבוש.

בדומה לכך גם בעבודת האדם בכלל, אם עבודת היהודי נעשית בלי התעסקות בעולם, בלי התנסות בנסיון⁵⁹ של הצד המנוגד, לא יכול להיות בטחון שהוא יוכל לעמוד בנסיון, אם יבוא לידי כך.

לעומת זאת, עבודתו של בעל תשובה היא בדרך של מלמטה למעלה, "בירור" וזיכוך ה"תחתון", והפיכתו ל"כלי" לקדושה, ולכן גילוי האלקות למטה הוא באופן שיש לו קיום ללא הפסק. וכך גם בכללות עבודתו לקונו: כיון שהוא מתקרב אל הקדוש־ברוך־הוא, אל תורתו ואל מצוותיו לאחר שהיה שקוע בעניני העולם, ואפילו לאחר שנכשל ר"ל בענינים ההפוכים מרצון הקדוש־ברוך־הוא, זוהי הוכחה לכך שענין התורה והמצוות חדר בו כל־כך, עד אשר גם כשלון אינו יכול לנתקו מהקדוש־ברוך־הוא. כלומר, התקשרותו אל הקדוש־ברוך־הוא היא תמידית, ללא שום הגבלות. "

בדומה לקדושה השניה, שבאה על־ידי חזקה, שגם לאחר ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו", חוזרים בני ישראל לארץ ישראל, לא כאל ארץ שעליהם לכבוש, ואשר אינה שייכת להם, אלא כאל ארץ השייכת להם בתמידות.

ט. ההסבר לקשר שבין הקדושות לבין אופן הבעלות

לפי כל האמור לעיל יובן הקשר שבין קדושה ראשונה למתנה, ובין קדושה שניה לירושה:

ידוע⁶⁰, שירושה אין לה הפסק, ומתנה יש לה הפסק. הטעם לכך⁶¹ שמתנה יש לה הפסק, הוא: למרות ש"אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוי יהיב ליה מתנתא"⁶² (=אילו לא גרם לו נחת רוח, לא היה נותן לו מתנה), אין המתנה ניתנת כל־כך בגלל מעלות המקבל, אלא בעיקר מצד הנותן, ולמקבל אין קשר של שייכות למתנה, ולכן יש לה הפסק אפילו לאחר נתינתה.

לכן קשור ענין המתנה של ארץ ישראל עם ישראל דוקא בכניסה הראשונה (כיבוש יהושע): כשם שאופן הכניסה של ישראל היה בדרך של

כיבוש" (מלמעלה למטה) – הן כפשוטו, והן בעבודת האדם כדלעיל – כך גם ניתנה ארץ ישראל ליהודים 108באופן של מתנה הבאה מצד הנותן "מעלה" ולא מצד תביעה וקשר אל המקבל ("מטה").

לעומת זאת ירושה חלה מפני שהיורש הוא קרובו של המוריש⁶³, ויש לו תביעה וקשר לירושה, עד אשר ענין הירושה האמיתי הוא כאשר היורש הוא "עצם המוריש" (ואז אין כאן שינוי רשות כלל)⁶⁴.

לפיכך הנתינה מלמעלה באופן של ירושה היתה בקדושה שניה, כאשר כניסת עם ישראל היתה בדרך של "חזקה", הן כפשוטה והן בעבודת האדם, כך שיש להם שייכות אמיתית לארץ ישראל, והם תמיד הבעלים של הארץ.

ויש לומר, שזהו הרמז הרמוז בפסוקים, כאשר בקשר לענין המתנה בקדושה הראשונה כתובים הביטויים "לזרעך" אתן" "לך אתננה" – בלשון " עתיד, ואילו בקשר לקדושה שניה נאמר "לזרעך נתתי", בלשון עבר, כדלעיל:

קדושה ראשונה קשורה לשייכות של ארץ ישראל לעם ישראל, שתתקיים רק בעתיד – כיבוש ארץ ישראל מרשות אחרת שאיננה קדושה.

לעומת זאת, הקדושה השניה היתה באופן של "חזקה", שגילתה את הבעלות של עם ישראל על הארץ מקודם לכן (עקב הנתינה לאבות).

י. בעלות עם ישראל על ארץ ישראל – מושלמת

ההבדל בין מתנה לבין ירושה לגבי ארץ ישראל, הוא רק באשר לקדושת הארץ שחלה בכניסת ישראל לארץ – שהקדושה הראשונה היתה באופן של מתנה, ובקדושה השניה נוסף ענין הירושה שאין לו הפסק.

אבל בעלות ישראל על הארץ היא תמיד מושלמת בהחלט מאז שהקדוש־ברוך־הוא נתן את הארץ לאברהם אבינו בברית בין הבתרים כ"נחלת עולם", ובכריתת ברית לא ייתכן שינוי והפסק.

ולפיכך, אין הדבר תלוי במצבם של ישראל: אפילו במצב של "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", גם אז ארץ ישראל היא

ארצנו" ו"אדמתנו"⁶⁵. וכפי שאומרת הגמרא ש"ירושה היא לכם מאבותיכם", מאברהם אבינו, למרות שהיה בינתיים חטא העגל וחטא המרגלים...⁶⁶.

109[ובמיוחד לפי המוסבר לעיל על פסק דין הרמב"ם, שענין הירושה נקבע בתוך קדושת הארץ באופן שגם לקדושה (השניה) אין לה הפסק, "קדשה לעתיד לבוא"].

מכך מובן, שמדובר כאן על ענין שלא ייתכן בו "מסחר" וכדו'. שהרי כל ארץ ישראל לגבולותיה "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת", היא ירושה לעם ישראל ולכל יהודי, ולפיכך אין אף אחד יכול ח"ו לוותר על חלקו בארץ ישראל, והרצון למסור ח"ו חלקים מארץ ישראל נוגד לרצון ה', אשר "ברצונו נתנה לנו"⁶⁷, כנחלת עולם.

וכאשר יהודים עומדים על־כך בתוקף הדרוש, לא מצד "כחי ועוצם ידי"⁶⁸, אלא מפני שזוהי "נחלת עולם", של הקדוש־ברוך־הוא אלקי העולם לעם עולם, אזי מצליחים בכך –

עד אשר מתממש הייעוד "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך"⁶⁹, שאומות העולם יעזרו לישראל לקיים את רצון ה' בכלל ובענין זה במיוחד, עוד בזמן הגלות. וזה מזרז את ביאת משיח צדקנו, שאז תשתייך לישראל כל ארץ ישראל, כולל קני קניזי וקדמוני⁷⁰, ו"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"⁷¹, במהרה בימינו ממש.