מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט (מאמר ב), ה'תשל"ג

78

בס"ד. מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט (מאמר ב), ה'תשל"ג

(הנחה בלתי מוגה)

באתי ⁵¹¹

לגני אחותי כלה ⁵¹² , ומביא בעל ההילולא (במאמר שנתן ליום ההסתלקות שלו ⁵¹³ ) מ"ש במדרש ⁵¹⁴ לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה ⁵¹⁵ , דקאי על עוה"ז הגשמי והתחתון שאין תחתון למטה הימנו, שבו היתה עיקר שכינה, ולכן נקרא בשם גני. והנה, ענין זה הי' מצד הבריאה, אמנם לאח"ז, הנה מצד הרצון שתהי' עבודת האדם, הי' הענין דנורא עלילה על בני אדם ⁵¹⁶ , ולכן היו שבעת החטאים בשבעת הדורות, החל מחטא עה"ד שסילק את השכינה מארץ לרקיע הא', ועד"ז בששה הדורות שלאח"ז כו'. ואח"כ התחילה העבודה דאחד הי' אברהם ⁵¹⁷ , שהוריד את השכינה מרקיע הז' לו', עד שבא משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין ⁵¹⁸ , שלא זו בלבד שהוריד את השכינה מרקיע עליון לתחתון, אלא העיקר הוא שהוריד את השכינה מרקיע לארץ, למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, אלא שניתוסף בזה פעולת הענין ע"י עבודת האדם. ולכן, הנה לאחר שמשה הוריד את השכינה למטה בארץ, הי' הציווי הכללי ועשו ⁵¹⁹ לי מקדש (דקאי על המשכן, שעל ידו נעשה גם) ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד ⁵²⁰ . ועד"ז הוא גם בעבודה הרוחנית של כאו"א, שעז"נ ⁵²¹ צדיקים ירשו

79

ארץ וישכנו לעד עלי', היינו, שצדיקים, עמך כולם צדיקים ⁵²² (ירשו ארץ, שהוא ג"ע, לפי שהם) משכינים (ממשיכים ⁵²³ ) בחי' עד ⁵²⁴ (כפי שהקב"ה הוא בבחי' עד, שהוא בחי' סוכ"ע האמיתי) עלי' (בארץ), וכמאמר ⁵²⁵ כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, בחי' סוכ"ע, שהוא בכל העולמות בשוה.

ב) וממשיך

לבאר בפרק שלישי (בהמשך להאמור לעיל בנוגע לענין המשכן, שמזה מובן שהוא ענין כללי בכל סדר ההשתלשלות), שבזה יובן מה שהמשכן הי' מעצי שטים דוקא (שזהו ענין עיקרי במשכן, כמ"ש ⁵²⁶ ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים). ובהקדם הידוע בענין שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש, כמבואר בכתבי האריז"ל ולאח"ז בתורת הבעש"ט ⁵²⁷ והרב המגיד ⁵²⁸ , ועד לאדמו"ר הזקן (בשער היחוד והאמונה ⁵²⁹ ) והנשיאים שלאחריו, שההתהוות והקיום והחיות של כל דבר הוא ע"י שמו אשר יקראו לו, שמבטא את תוכנו כו'. וכן הוא גם בענין עצי שטים, שהשם שטים מבטא את תוכן הענין. ומבאר במאמר, ששטה פירושו נטי', שזהו גם ענין השטות (הטי' מהידיעה והחכמה). וממשיך לבאר שיש שטות דלעו"ז, וכמארז"ל ⁵³⁰ אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות. והענין בזה, דהנה נת"ל שהוצרך להיות תחילה ענין החטא, כדי שלאח"ז יוכל להיות כללות ענין עבודת האדם, לפעול הענין דאתכפיא סט"א, ועי"ז יהי' הענין דישכנו לעד עלי'. אך צריך להבין, איך יכול להיות ענין של חטא אצל איש ישראל, וכידוע תורת אדה"ז ⁵³¹ אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קאָן זיין אָפּגעריסן פון אלקות, ורוצה לקיים את רצונו של הקב"ה. ועל זה מביא מארז"ל אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שהרוח שטות מכסה ומעלים

80

ומסתיר על זה שכל אחד מישראל אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות. ומבאר במאמר המצב שנעשה מצד זה שנכנס בו רוח השטות, שהוא בשני ענינים, החמימות (דער קאָך) בענינים הגשמיים, והקרירות בענינים הרוחניים, בדוגמת בהמה, שכל חיותה אינה אלא בענינים גשמיים, ואינה שייכת לדבר רוחני, שאין זה ענינה כלל (כמבואר בפרטיות בפרק ג').

ג) והנה

כיון שזהו ענין כללי בנפש הבהמית, הרי מובן, שכדי שענין זה יוכל להיות נמשך בנה"ב, צ"ל שרש והתחלה לזה בעניני אלקות, שמזה יוכל להיות נתינת מקום לכניסת הרוח שטות בב' התנועות (שמצד עצמם הם תנועות הפכיות) דחמימות בגשמיות וקרירות ברוחניות ⁵³² .

והענין

בזה, דהנה, בנוגע לכללות סדר ההשתלשלות, שעז"נ בתורה (שהיא בבחי' דפתראות ופנקסאות שבהם נברא העולם, כדאיתא במד"ר בתחלתו) בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ ⁵³³ , וכדאיתא בזהר ⁵³⁴ שבזה כלולים הע"ס (בראשית ברא אלקים קאי על ג' ראשונות, ואת השמים ואת הארץ קאי על שבעת ימי הבנין, ז"א ומלכות), ועד לשמים וארץ וכל צבאם ⁵³⁵ כפשוטו, בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו, הנה ההתחלה בזה היא במ"ש ⁵³⁶ ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. ומפרש הבעש"ט בכתר שם טוב ⁵³⁷ , ויאמר הש"י מכח מדת אלקים שהוא מדת הגבורה המצמצם האור, מחמת זה יהי' אור המתקיים, שיוכל העולם לסובלו. וממשיך בכתוב26: ויהי אור, והקשה בזהר ⁵³⁸ ובספר הבהיר ⁵³⁹ (והובא גם במפרשי התורה ⁵⁴⁰ ), מדוע לא נאמר ויהי כן, כמו שנאמר במאמרות שלאח"ז. ומבואר בזה באור תורה להרב המגיד ⁵⁴¹ , דאיתא בר"מ ⁵⁴² יהי אור דא חסד, ויהי אור דא גבורה. ומוסיף בתורת הרב המגיד (לעיל מיני' ⁵⁴³ ), שזהו גם מ"ש ויהי אור, כאמרז"ל ⁵⁴⁴ כל מקום

81

שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, וז"ש ויהי אור, ר"ל מכח הצמצום שהוא נראה כמו צער לעולם כו'. והיינו, שלאחרי הצמצום דויאמר אלקים יהי אור, הי' עוד צמצום, ויהי אור (ולא ויהי כן ), היינו, שנעשה מהות אחר של אור, דא גבורה.

ומענין

זה כפי שהוא באלקות, נמשכים ב' התנועות הנ"ל, והיינו, שהענין דויאמר השי"ת מכח מדת אלקים שהוא מדת הגבורה המצמצם האור, שהו"ע הבדלת (אָפּגעטראָגנקייט) והתעלמות תוקף התפשטות גילוי אלקות, הנה לאחרי ריבוי ההשתלשלות והבדלות אין קץ נמשכת מזה הקרירות בענינים רוחניים. ומצד הענין דויהי אור דא גבורה (נוסף על היותו אור המתקיים שיוכל העולם לסובלו), הרי זה נעשה קשור עם גשמיות, עד שאפשר שלא יהי' נראה בזה ענין האור, כי אם ענין הגשמיות, ומזה יוכל לבוא ענין בלתי רצוי, אהבה בלתי רצוי' כו', שזהו ענין החמימות בענינים גשמיים.

ומזה

מובן שכן הוא גם בכללות ענין הקליפה (שהרי נה"ב שבישראל נמשכת מקליפת נוגה ⁵⁴⁵ ), שיש בה שתי תנועות שלכאורה הם הפכיים, דהיינו חמימות בענין אחד וקרירות בענין השני. והענין בזה, כמבואר בלקו"ת פ' נצבים ⁵⁴⁶ , דבדרך כלל הן שני מונעים, הא' נמשך מחסד דקליפה, והוא הקרירות שגורמת מניעת היגיעה בועשה טוב, והב', מבחי' גבורה דקליפה, שהוא החמימות לגרום שיעשה דברים בלתי רצויים עד דברים האסורים, דהיינו שני תנועות הנ"ל. ומזה מובן שגם התהוות הקליפות צ"ל באופן שיש בו דבר והיפוכו. והענין בזה, כמבואר בדרוש מילדות העבריות לאדמו"ר האמצעי ⁵⁴⁷ , בביאור מאמר הע"ח ⁵⁴⁸ שמעמד היכלות הקליפות הוא בין אור פנימי לאור מקיף, בין היכלות היושר להיכלות העיגולים, ופניהם אל הפנימי ואחוריהם אל המקיף, ומבואר בארוכה יותר בתו"א ד"ה ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך ⁵⁴⁹ , בענין התהוות הקליפות ויניקתן (שמזה הוא הקיום שלהם), שיש יניקה שהיא מריבוי הצמצומים דאור פנימי, עד שבסיום הצמצומים יש להם קצת יניקה, אבל, עיקר היניקה שלהם היא באופן דאם תגבי' כנשר ⁵⁵⁰ , דהיינו מבחי' עיגולים, ולכן רצונם שהאור פנימי יסתלק ויתעלם באורות

82

המקיפים, ששם יכול להיות הענין דשממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך ⁵⁵¹ , והיינו לפי שבבחי' זו הנה גשמיות ורוחניות שוין, ועד שמזה נמשך הענין דאם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו ⁵⁵² , ולכן ה"ה יכולים להגבי' עצמן ולקבל יניקה משם. ומב' אופני יניקה הנ"ל באים שתי התנועות הנ"ל.

ד) והנה

כללות עבודת האדם בבירור השטות דנה"ב כו' היא ע"י תורה ומצוות. דהנה, אף שהתורה מצד עצמה היא נעלמה מעיני כל חי ⁵⁵³ , ואהי' שעשועים גו' לפניו ⁵⁵⁴ , הרי איתא בגמרא ⁵⁵⁵ בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, והיינו שיש בתורה גם הענין שהיא תבלין ליצה"ר. ועד"ז גם במצוות, שהם חוק יו ומשפט יו ⁵⁵⁶ , הרי איתא במדרש ⁵⁵⁷ וכי מה איכפת לי' להקב"ה שיהא שוחט מן הצואר או מן העורף, אלא לא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהם את הבריות, וכמבואר בארוכה במורה נבוכים להרמב"ם ⁵⁵⁸ . ולכן הנה גם בתורה ומצוות ישנם ב' ענינים אלו. והענין בזה, דהנה כתיב ⁵⁵⁹ ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, דשעיר ופארן כוללים את כל המציאות דקליפות ואומות העולם ⁵⁶⁰ , שכללותם הם שני הענינים דחסד דקליפה וגבורה דקליפה, קרירות וחמימות (כנ"ל מהמבואר בלקו"ת), שזהו"ע דשעיר ופארן, שהם עשו וישמעאל, דישמעאל הו"ע חסד דלעו"ז, ועשו הו"ע גבורה דלעו"ז. ועז"נ ה' מסיני בא וזרח משעיר גו' פארן גו', כמבואר במדרש ⁵⁶¹ שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון, ומבואר בחסידות ⁵⁶² טעם הדבר (דלכאורה, כיון שלא קבלוה, א"כ למה הוצרך להחזירה כו'), שעי"ז נעשית האפשריות שלאח"ז יוכלו ישראל לברר ולזכך ולהעלות חיל גוים, ועד כמ"ש ⁵⁶³ בשלח פרעה את העם, היינו, שפרעה הי' מלווה והולך (ער איז מיטגעגאַנגען) עם העם ⁵⁶⁴ , וכמ"ש לפנ"ז ונצלתם את מצרים ⁵⁶⁵ , שהו"ע

83

בירור והעלאת הענינים דמצרים. ולכן נאמר בתורה מימינו אש דת למו49, והיינו שיש בתורה בחי' ימין, שניתנה מימינו, וביחד עם זה יש בה גם ענין האש, גבורה, קו השמאל. ועי"ז נעשה בירור וזיכוך והעלאת שעיר ופארן (שנזכרו בכתוב לפנ"ז). ועד"ז גם בנוגע למצוות, כפי שמבאר הצ"צ בד"ה ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך בהשמטות שבאוה"ת ⁵⁶⁶ בענין חרב פפיות ⁵⁶⁷ , חרב של שתי פיות ⁵⁶⁸ , שכדי למנוע את יניקת הקליפות בב' האופנים, ע"י ירידת וצמצום האור, וע"י ההגבהה לבחי' המקיף (שזהו משנ"ת בדרוש מילדות העבריות הנ"ל שמעמד הקליפות הוא באופן שפניהם אל הפנימי, לקבל מסוף היושר, ואחוריהם אל המקיף, לקבל מבחי' המקיף), הרי זה ע"י שתי התנועות שבענין המצוות ⁵⁶⁹ , מצוות עשה, שענינם הוא העשי' וההמשכה למטה דוקא, ומצוות לא תעשה שענינם הוא העלאה מלמטה למעלה.

ה) והנה

כיון שכללות העבודה היא בעוה"ז, הרי מובן, שגם בעולם צ"ל שתי תנועות אלו. ויובן ע"פ מה שמבאר אדמו"ר מהר"ש בד"ה מי כמוכה באלים הוי' ⁵⁷⁰ (כידוע מה שגילה בעל ההילולא ⁵⁷¹ שהוא אחד מהדרושים שהי' אומר אחת לשתים-שלש שנים, כדי לטהר את אויר העולם), שמזה מובן, שגם בעולם ישנם שני הפכים. והענין בזה, דהנה, התהוות העולם היא באופן של יש מאין, ולא באופן של עילה ועלול, שהרי ככל שיהי' ריבוי ההשתלשלות מעילה לעלול, הנה גם העלול האחרון יהי' לו איזה שייכות וערך לעילה הראשונה, משא"כ התהוות הגשמיות מרוחניות, הרי אין לך בריאה יש מאין גדול מזה (כפי שמביא מבעל העיקרים ⁵⁷² ). ונמצא, שענין ההתהוות הוא תכלית ההעלם וההסתר, שאין זה אפילו כמו השתלשלות ארוכה מעילה לעלול עד אין קץ (עד כמה ששייך לומר בזה אין קץ), אלא התהוות יש מאין ואפס. וביחד עם זה, הרי עי"ז נתהווה ענין של מציאות אשר בהכרח לומר שזוהי מציאות שישנה, וכפי שמביא ראי' לזה מהמשנה בסנהדרין ⁵⁷³ , שנים

84

לוקטין קשואין אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב, העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור, וכיון שהעושה מעשה חייב, עכצ"ל שישנו ענין של מציאות. והרי אין לומר שענין המציאות כאן הוא מצד ענין המצוה והתורה כו', ולא באופן שהדבר מצד עצמו הוא מציאות, שהרי הראי' היא מלוקט קישואים שהוא היפך רצון הבורא, שעי"ז נעשה ענין נפרד מאלקות, וכיון שאעפ"כ אפשר להיות בזה שני אופנים, אוחז את העינים ועושה מעשה, הרי מובן, שגם באופן כזה ישנה מציאות שנקראת ע"פ תורה בשם עושה מעשה. ונמצא, שגם בעולם ישנם שני הענינים ההפכיים כו'.

ו) ומזה

מובן גם בנוגע לבנ"י שבשבילם נברא העולם ⁵⁷⁴ , דכשם שבעולם ובענינים שבהם צריכה להיות עבודת בנ"י ישנם שני הענינים דחמימות וקרירות כנ"ל, הנה כן הוא גם בנוגע לבנ"י. ועפ"ז יובן מ"ש הרב המגיד ⁵⁷⁵ בפירוש הכתוב ⁵⁷⁶ נעשה אדם בצלמנו וגו', פי' עד"מ אדם שיש לו בן, אף שהבן עבר מכנגד פניו והלך מאתו, עכ"ז נחקקה הצורה של הבן במחשבה של האב. אך מי שלא הי' לו בן מעולם לא יכול לומר שיהא נחקק במחשבתו צורת הבן שיהי' לו אחר כך, כי עדיין לא ראה אותו ולא הכיר צורתו. וזהו דרך בני אדם. אבל אצל השם ית' שייך לומר אף קודם שנבראו ישראל הי' נחקק צורתם במחשבה, כמ"ש רז"ל ⁵⁷⁷ ישראל עלה במחשבה, כי אצלו ית' העבר והעתיד אחד. ולכאורה אינו מובן, למה צריך להביא תחלה המשל מאדם שיש לו בן כו', הרי הי' יכול לומר לכתחלה שאצל הש"י העבר והעתיד אחד, ולכן אפשר לומר בצלמנו כדמותנו קודם שנברא האדם. ויובן ע"פ המבואר לעיל מיני' ⁵⁷⁸ בפירוש מאמר חז"ל הידוע (בזהר ⁵⁷⁹ ומדרשים ⁵⁸⁰ , ורש"י מביאו בתחלת פירושו על התורה), לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם ⁵⁸¹ , ולמה גלה להם מעשה בראשית כו'. ומבאר, שזהו כמשל אב שמצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות (שדוגמתו בנמשל הו"ע מעשה בראשית שנקרא דבר קטן ⁵⁸² ) בשביל בנו הקטן כו', כדי שיהי' להבן תענוג כו' (ולכן מתענג מזה גם האב). ולכאורה אינו מובן המשל מבן קטן, דבשלמא למטה, הרי הבן נולד כשהוא קטן, משא"כ בהנוגע

85

להקב"ה הרי ההתהוות יכולה להיות לכתחלה באופן שיהי' הבן גדול, ובפרט שכן היתה ההתהוות בפועל, וכדאיתא במדרש ⁵⁸³ שאדם וחוה נבראו כבני עשרים שנה (בצביונם ⁵⁸⁴ ), וא"כ היו גדולים. אך הענין בזה, שמצד זה שעבודת האדם צריכה להיות בכח עצמו, ישנו אצל איש ישראל הענין דבנו הקטן, היינו, ענין של קטנות, וביחד עם זה ה"ה בנו, שיש לו שייכות אל האב. וזהו גם מה שבביאור הכתוב נעשה אדם בצלמנו גו', מבאר תחילה המשל מאדם שיש לו בן, שתחלה צ"ל מציאות הבן, ולאח"ז יכולה להיות צורתו חקוקה במחשבתו של האב, ואח"כ מבאר שאצל הש"י הנה אף קודם שנבראו ישראל הי' נחקק צורתם במחשבה כו', אשר החילוק בזה הוא כפי שמבאר אדה"ז בלקו"ת ⁵⁸⁵ שאע"פ שהבן נלקח ממוח האב, וברא כרעא דאבוה ⁵⁸⁶ , הרי נפרד ממנו אח"כ ונעשה מהות בפ"ע כו', ולכן אינו מחויב ע"פ הדין למסור נפשו בשביל אהבת אביו, כי חייך קודמין ⁵⁸⁷ , ואבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת כו' ⁵⁸⁸ , אך הנשמה אינו כך, רק כולא חד, ואינה נפרדת ממנו ית' כלל (והיינו שאפילו לאחרי שנעשה אדם בצלמנו גו' ה"ה חלק אלוקה ממעל ממש ⁵⁸⁹ ), ולכן מוכרח להיות לה אהבה כו' במס"נ ממש. אלא שלזה באים לאחרי שנמצאים תחילה במעמד ומצב דבן קטן, וע"י עבודת עצמו ה"ה נעשה גדול כו' (ובכללות הם ב' אופני העבודה דאתכפיא ואתהפכא, כמשנת"ל ⁵⁹⁰ ).

ז) והנה

כללות ענין העבודה (שבשביל זה היתה ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ⁵⁹¹ ) הוא בעוה"ז התחתון דוקא, לעשות לו ית' דירה בתחתונים ⁵⁹² . ויובן ע"פ מה שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ⁵⁹³ בפירוש אין ערוך לך כו' בעולם הזה ⁵⁹⁴ , שהענין דאין ערוך לך הוא בעוה"ז דוקא, כי, בענין האורות, הנה לאחרי כל סדר השתלשלות האורות הרי האור הוא מעין המאור, ולכן יכולים עדיין

86

לחשוב שיש איזה ערך כו', והיינו שלמרות ריחוק הערך, יש איזה ערך שהוא, ונמצא, שהמאור הוא בגדר ערך להענינים המשתלשלים ממנו. משא"כ בנוגע לכלים, שהתהוות הכלי היא באופן נפרד, ועד כפי שהוא בעוה"ז, ששם היא התהוות היש מאין, התהוות הגשמיות מרוחניות שאין לך התהוות יש מאין גדול מזה, שזהו תכלית הירידה באופן של התהוות, דלא כבסדר עילה ועלול (כנ"ל ס"ה), הנה בזה נראה הענין דאין ערוך ⁵⁹⁵ . ולאחרי שיודעים מעוה"ז הענין דאין ערוך לך, הנה מזה יודעים (ועי"ז נפעל) גם בהאור, שנרגש בו לא רק שהוא מעין המאור, אלא גם ענין נעלה יותר, שהוא באין ערוך למי שעשה אותו, שיש בו גם ענין המאור.

וכל

זה הוא בנוגע למעמד ומצב למעלה באלקות כפי שהוא מצד הבריאה, דכיון שמדובר אודות ענין ההתהוות, הרי יש כבר שני ענינים, המהוה והמתהווה, ויש לומר בדרך אפשר, שמזה נמשך השרש ומקור הראשון שיהיו שני הענינים דקרירות וחמימות כפי שהם בכל הסוגים הנ"ל, בעולמות בכלל, ובקליפות בפרט, ובינתיים גם אצל בנ"י ותורה, שהרי כללות הבריאה היא בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית ⁵⁹⁶ .

ח) והנה

הכוונה בכהנ"ל היא בשביל המעשה הוא העיקר ⁵⁹⁷ , היינו, שתהי' מציאותו של איש ישראל, אשר אני נבראתי לשמש את קוני ⁵⁹⁸ , ועושה כן בפועל, במחשבה דיבור ומעשה, ועד – כל חלקי נשמתו, ובכללות הן מצד נפש האלקית והן מצד נפש הבהמית, הן מצד נשמתו והן מצד גופו, ואז ה"ה ממלא תפקידו ושליחותו באופן של איש צבא דצבאות הוי' ⁵⁹⁹ , לעשות לו ית' דירה בתחתונים, שזהו"ע ישכנו לעד עלי', ועי"ז ממשיך שיהי' באתי לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחלה, שעיקר שכינה בתחתונים היתה, אלא שלעת"ל יהי' זה ביתר שאת וביתר עוז ובאין ערוך, ועד גם בנוגע לבחי' אלקות שבתחילת ההשתלשלות, שהקו יהי' דבוק בהעיגול גם בתחתיתו ⁶⁰⁰ , שכ"ז יהי' בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר ⁶⁰¹ ,

87

שגם בבשר הגשמי יהי' ענין הראי', וכמבואר בשער האמונה ⁶⁰² שיהי' זה באופן הכי נעלה שבענין הראי', למעלה מראיית עין השכל ולמעלה אפילו מראיית הנבואה, שזוהי ראי' מוחשית בעיני בשר, כפי שהי' מעין זה בשעת מתן תורה ⁶⁰³ , ובשלימותו יהי' זה בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

______ l ______