63
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
למרות שהיתה בכל חלקיו, ולא רק ביריעות ובקרשים, שעשויים מחי ומצומח19, אלא אף בקרקע המשכן, הדומם, היתה בכל זאת בעיקר מצד למעלה, ולא מצד הדברים הגשמיים – היריעות וכו' והקרקע.
ורק כיון שהאור שהאיר במשכן היה בלי גבול, הוא יכול היה להגיע ולהשפיע גם למטה מטה, עד לסוג הדומם.
ולכן, לאחר לקיחת המשכן ממקום מסויים, לא נשארה שום קדושה במקום זה, בקרקע.
ואילו קדושת בית המקדש היתה מצד הדברים הגשמיים המרכיבים אותו בעצמם. ולכן גם לאחר חורבן בית המקדש נותרה קדושה במקום המקדש20.
זהו הטעם הפנימי לכך שבית המקדש נבנה דוקא בתקופת שלמה, שבה "קיימא סיהרא באשלימותא"21, כי ה"סיהרא", הלבנה, אינה כשמש – בבחינת המשפיע, בחינת "זעיר אנפין", אלא היא בבחינת המקבל, המקבלת את האור מהשמש, בחינת "מלכות"22. וכיון שהחידוש העיקרי של בית המקדש אינו ההמשכה מלמעלה, אלא זיכוך הנבראים, לכן הוא קשור לשלימות של "סיהרא"23.
ד. זיכוך מלמעלה או מלמטה
בזיכוך הנבראים עצמם יש שני אופנים:
א) זיכוכם מצד האור שלמעלה. בדומה לרב המלמד את תלמידו באופן, שעל ידי לימוד זה יהיה התלמיד מסוגל בעצמו להגיע לכוונה האמיתית24. אך בכל זאת, גם מה שמבין התלמיד "בעצמו" את אמיתות הכוונה נובע מההארה השכלית שהעניק לו הרב.
ב) זיכוך שאינו על ידי האור המאיר מלמעלה, אלא זיכוך הנבראים מצד עצמם: מפני שאמיתיות מציאותם היא אלקות, הרי הם סוף סוף מזדככים עד כדי "וראו כל בשר... כי פי ה' דיבר"25, לא מצד גילוי הדרגה של "פי ה'", אלא מצד הבשר עצמו.
הערות
- 19. וגם באדנים וכו' – דומם.
- 20. רמב"ם הל' ביהב"ח ספ"ו.
- 21. זח"א קנ, א. וראה שמו"ר פט"ו, כו. ובכ"מ.
- 22. ראה לקו"ת צו י, סע"א (ובכ"מ), ששמש הוא (יסוד) ז"א, ולבנה מלכות. וראה גם תקו"ז תמ"ד ששימשא וסיהרא הם דוגמת קוב"ה ושכינתא.
- 23. משא"כ משכן – מעשה משה (ודורו), שפני משה כפני חמה (ב"ב עה, א*).
- 24. ראה המשך תרס"ו ע' תב. ושם (ע' תג) שהוא ע"ד מבין דבר מתוך דבר ש"מה שמבין מתוך שכל זה שכל אחר ה"ז התחדשות לגמרי". ע"ש באריכות.
- 25. ישעי' מ, ה. וראה שער האמונה לאדמוה"א פכ"ה.
- . להעיר גם בדחז"ל זה גודל דיוק ל' פרש"י עה"ת שהשמיט תיבת פני בנוגע לחמה וללבנה (פינחס כז, כ) – והטעם כי ע"ד הפשט אין לחלק בחמה ולבנה "פני" ולא פני.
משנה תורה, הלכות בית הבחירה ו׳ - הטקסט מספריא
המקדש כולו לא היה במישור אלא במעלה ההר כשאדם נכנס משער מזרחי של הר הבית מהלך עד סוף החיל בשוה ועולה מן החיל לעזרת הנשים בשתים עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה:
ומהלך כל עזרת הנשים בשוה ועולה ממנה לעזרת ישראל שהוא תחלת העזרה בחמש עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה:
ומהלך כל עזרת ישראל בשוה ועולה ממנו לעזרת הכהנים במעלה גבוהה אמה ועליה דוכן יש בו שלש מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה נמצאת עזרת הכהנים גבוהה על של ישראל שתי אמות ומחצה:
ומהלך כל עזרת הכהנים והמזבח ובין האולם ולמזבח בשוה ועולה משם לאולם בשתים עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה והאולם וההיכל כולו בשוה:
נמצא גובה קרקע ההיכל על קרקע שער המזרח של הר הבית שתים ועשרים אמות וגובה שער הר הבית עשרים אמה לפיכך העומד כנגד שער המזרח אינו רואה פתח ההיכל ומפני זה עשו כותל שעל גבי שער זה נמוך כדי שיהא כהן העומד בהר המשחה רואה פתח ההיכל בשעה שמזה מדם הפרה נוכח ההיכל:
ולשכות היו שם תחת עזרת ישראל פתוחות לעזרת הנשים ששם הלוים נותנין הכנורות והנבלים והמצלתים וכל כלי השיר ועל הדוכן העולה מעזרת ישראל לעזרת הכהנים היו הלוים עומדים בשעה שאומרים שירה על הקרבן:
הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול אם היו גגותיהן שוין עם קרקע העזרה תוכן חול וגגותיהן קדש ואם אינן שוין אף גגותיהן חול שהגגות והעליות לא נתקדשו לפיכך גגים אלו אין אוכלין שם קדשי קדשים ולא שוחטין קדשים קלים:
היו בנויות לחול ופתוחות לקדש תוכן קדש לאכילת קדשי קדשים אבל אין שוחטין שם קדשים קלים והנכנס לשם בטומאה פטור וגגותיהן חול לכל דבר:
המחילות הפתוחות לעזרה קודש והפתוחות להר הבית חול החלונות ועובי החומה כלפנים בין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה:
בית דין שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפין ויש להם למשוך העזרה עד המקום שירצו מהר הבית ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו:
אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך וע"פ נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים שנאמר ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו לדורות ומשה רבינו מלך היה:
וכיצד מוסיפין על העיר עושין בית דין שתי תודות ולוקחין לחם חמץ שבהם והולכים בית דין אחר שתי התודות ושתי התודות זו אחר זו ועומדין בכנורות ובנבלים ובצלצל על כל פנה ופנה ועל כל אבן (ואבן) שבירושלים ואומר ארוממך י"י כי דליתני וגו' עד שמגיעין לסוף המקום שמקדשין אותו ועומדין שם ואוכלים שם לחם תודה אחת משתי התודות והשנייה נשרפת וע"פ הנביא שורפין את זו ואוכלין את זו:
וכן אם הוסיפו על העזרה מקדשין אותה בשיירי המנחה מה ירושלים התודה שנאכלת בה מקדשתה אף העזרה שיירי המנחות שאין נאכלין אלא בה הן שמקדשין אותה בהן ואוכלין אותן בסוף המקום שקדשו:
כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא:
לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא:
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה:
שמות רבה ט״ו:כ״ו - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עב, ז): יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, עַד שֶׁלֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּרֶמֶז הוֹדִיעַ לָהֶם שֶׁאֵין הַמַּלְכוּת בָּאָה לָהֶם עַד שְׁלשִׁים דּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, הַחֹדֶשׁ שְׁלשִׁים יוֹם, וּמַלְכוּת שֶׁלָּכֶם שְׁלשִׁים דּוֹר. הַלְּבָנָה בָּרִאשׁוֹן שֶׁל נִיסָן מַתְחֶלֶת לְהָאִיר, וְכָל שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת מְאִירָה עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר יָמִים, וְדִסְקוֹס שֶׁלָּהּ מִתְמַלֵּא, וּמֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר עַד שְׁלשִׁים אוֹר שֶׁלָּהּ חָסֵר, בִּשְׁלשִׁים אֵינָהּ נִרְאֵית. כָּךְ יִשְׂרָאֵל חֲמִשָּׁה עָשָׂר דוֹר מִן אַבְרָהָם וְעַד שְׁלֹמֹה. אַבְרָהָם הִתְחִיל לְהָאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מא, ב): מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ, בָּא יִצְחָק אַף הוּא הֵאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צז, יא): אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק. בָּא יַעֲקֹב וְהוֹסִיף אוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י, יז): וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ, וְאַחַר כָּךְ יְהוּדָה, פֶּרֶץ, חֶצְרוֹן, רָם, עֲמִּינָדָב, נַחְשׁוֹן, שַׂלְמוֹן, בֹּעַז, עוֹבֵד, יִשַּׁי, דָּוִד. כֵּיוָן שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה נִתְמַלֵּא דִסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט, כג): וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ, וְכִי יוּכַל אָדָם לֵישֵׁב בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דניאל ז, ט): כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר. אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְשׁוֹלֵט בְּכָל הַמְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלח, ד): יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ, כֵּן שָׁלַט שְׁלֹמֹה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ט, כג כד): וְכֹל מַלְכֵי הָאָרֶץ מְבַקְּשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה וגו' וְהֵמָּה מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבוּשׁוֹ הוֹד וְהָדָר וְנָתַן לִשְׁלֹמֹה הוֹד מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט, כה): וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת. בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב (יחזקאל א, י): וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה, וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א ז, כט): וְעַל הַמִּסְגָּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְּׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (מלכים א ז, לג): כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה. בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין דָּבָר רָע נוֹגֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ה, ה): לֹא יְגֻרְךָ רָע, וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א ה, יח): אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה שִׁשָּׁה רְקִיעִים וּבַשְּׁבִיעִי יוֹשֵׁב, וּבְכִסְאוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א י, יט): שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא, וְיוֹשֵׁב בַּמַּעֲלָה הַשְּׁבִיעִית, הֲרֵי נִתְמַלֵּא דִּסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה וּמִשָּׁם הִתְחִילוּ הַמְלָכִים פּוֹחֲתִין וְהוֹלְכִין, (דברי הימים א ג, י): וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם, וּבֶן רְחַבְעָם אֲבִיָּה וּבְנוֹ אָסָא, יְהוֹשָׁפָט, יְהוֹרָם, אֲחַזְיָהוּ, יוֹאָשׁ, אֲמַצְיָהוּ, עֻזִּיָה, יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּה, מְנַשֶּׁה, אָמוֹן, יֹאשִׁיָהוּ, יְהוֹיָקִים. כֵּיוָן שֶׁבָּא צִדְקִיָּהוּ, דִּכְתִיב (ירמיה נב, יא): וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, חָסַר אוֹרָהּ שֶׁל לְבָנָה. וְכָל אוֹתָן הַשָּׁנִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִין הָיוּ הָאָבוֹת מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן וְעוֹשִׂין שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עכ, ג): יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם. וְאֵין הָרִים אֶלָּא אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו, ב): שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה'. וְעַד מָתַי הָיוּ הָאָבוֹת מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן, עַד שֶׁאָבַד צִדְקִיָּהוּ אֶת עֵינָיו וְחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עב, ז): וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, עַד שְׁלשִׁים דּוֹר שֶׁהָיָה לְיִשְׂרָאֵל מִן הַמַּלְכוּת, מִן אוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַתָּה מִי עוֹשֶׂה שָׁלוֹם לְיִשְׂרָאֵל, ה', שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו, כו): יִשָֹּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
מצוטט ב־5 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך לז ‹ שמיני ‹ שיחה ב ‹ 31 לקו"ש ח"ט ע' 63
- כרך יב ‹ תזריע ‹ שיחה ב ‹ 73 לקו"ש ח"ט ע' 63
תורת מנחם 2
מאמרים מלוקטים 1
- חלק ב ‹ בס"ד. ש"ק ומוצאי ש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשל"א לקו"ש ח"ט ע' 63
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.