64
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
בדומה לחזרה בתשובה כפשוטה, אשר בדרך כלל אינה נובעת מגילוי אור, כי אדרבה: לפני שחזר בתשובה הרי הוא היה רחוק מאלקות, וכיצד ייתכן שירגיש בגילוי האור, אלא היא נובעת מבעל התשובה עצמו26, מפני שעצמיותו של היהודי היא אלקות, המשפיעה גם בגלוי, ולכן רוצה כל יהודי, בלי יוצא מן הכלל ח"ו, לקיים את רצון ה', אלא ש"יצרו הוא שתקפו", כפסק הדין הידוע של הרמב"ם27.
ה. שתי דרגות הלבנה
בדומה לשני אופנים אלו בזיכוך הנבראים, כך יש בלבנה – בחינת המלכות, שורש הנבראים – שני אופנים: כפי שהיא עתה, וכפי שתהיה לעתיד לבוא:
עתה הלבנה מקבלת מהשמש, והיא בבחינת22 "זעיר אנפין". ורק על ידי שהיא מקבלת את אור השמש, מאיר אורה העצמי28, כדוגמת התלמיד שהוזכרה לעיל, שעל ידי שהוא מקבל את הכוונתו המחשבתית של המשפיע, ביכולתו לחדש רעיון שכלי בכוח עצמו.
אך לעתיד לבוא יהיה "אור הלבנה כאור החמה"29, ש"אור הלבנה" לא יזדקק ל"אור החמה", אלא יהיה כ"אור החמה" המאיר מצד עצמו30.
עד ש"ועינינו מאירות כשמש וכירח"31, שגם העיניים (השחור שבעין 32) יאירו בעצמן, ולא יזדקקו, כעתה, לאור השמש והירח33.
הערות
- 26. ואף שמה שמתעורר בתשובה הוא מצד זה שמלמעלה מסבבים סיבות שונות לזה וכמ"ש (ש"ב יד, יד) "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" – הרי זהו באופן של העלם וכו' [וכמש"נ (דברים ד, כט) ובקשתם משם (ראה לקו"ת ראה לב, ג) את ה"א גו' ונאמר: והסתרתי פני מהם גו' ואמר גו' על כי אין אלקי בקרבי גו' ואנכי הסתר אסתיר פני גו' (וילך לא, יז־יח)], והתשובה עצמה באה מצד הבע"ת. וראה המשך תער"ב ח"ג ע' א'שכח.
- 27. רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
- 22.
- 28. המשך תרס"ו שם ע' תד (בהמשך להמשל דרב ותלמיד המובא לעיל בפנים ס"ד). וראה בארוכה תורת שלום ע' 76. ובכ"מ.
- 29. ישעי' ל, כו.
- 30. לקו"ת צו י, א.
- 31. נוסח התפלה דשבת (נשמת).
- 32. ראה ויק"ר פל"א ח: הגלגל הזה של עין אין אדם רואה מתוך הלבן שיש בו אלא מתוך השחור. ולכאורה כ"מ באוה"ת הנסמן בהערה הבאה.
- 33. אוה"ת בראשית לג, א. – וזה (לכאורה) חידוש יותר מ"והי' אור הלבנה כאור החמה" – כי הלבנה הרי גם עכשיו יש לה אור עצמי ורק שאינו מאיר והחידוש הוא שלעתיד גם אור המקבל יאיר כאור המשפיע; משא"כ שחור שבעין, הרי השחרות הוא היפך האור (ראה פיה"מ לאדמוה"א ספקכ"ב: השחור שבעין .. שמצמצם לעצם הראי' .. דכח הבהירות שבעין היא בעצם ספירי דלובן שבעין*) – ולע"ל גם השחור יהי' מאיר.
- . בפיה"מ שם מסיים, שע"י שנהפך השחור שבעין נעשה כח ההבטה חזק וזך הרבה יותר (וראה גם רש"י האזינו לב, י: שחור שבעין שהמאור יוצא הימנו). ולכאורה י"ל, ששני אופנים בחוזק אור הראי' שנעשה ע"י השחור שבעין דוקא: בפשטות – להיותו מצמצם את אור הראי'. ולפי אופן זה, השחור שבעין רק גורם הוא לחוזק האור. ובפנימיות – שהשחור עצמו נהפך לאור, ולכן אורו חזק יותר. ולהעיר מתו"ח נח (ס, סע"ב), שישנם ב' פירושים ב"יתרון האור מן החשך". ולהעיר גם מאוה"ת וארא ע' קסג. ע"ש.
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
רש"י על דברים ל״ב:י׳ - הטקסט מספריא
ימצאהו בארץ מדבר. אוֹתָם מָצָא לוֹ נֶאֱמָנִים בְּאֶרֶץ הַמִּדְבָּר, שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם תּוֹרָתוֹ וּמַלְכוּתוֹ וְעֻלּוֹ, מַה שֶּׁלֹּא עָשׂוּ יִשְׁמָעֵאל וְעֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ג) "וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן":
ובתהו ילל ישמן. אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה, מְקוֹם יִלְלַת תַּנִּינִים וּבְנוֹת יַעֲנָה, אַף שָׁם נִמְשְׁכוּ אַחַר הָאֱמוּנָה, וְלֹא אָמְרוּ לְמֹשֶׁה הֵיאַךְ נֵצֵא לַמִּדְבָּרוֹת מְקוֹם צִיָּה וְשִׁמָּמוֹן? כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ב'), "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר":
יסבבנהו. שָׁם סִבְּבָם וְהִקִּיפָם בַּעֲנָנִים וְסִבְּבָם בִּדְגָלִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת וְסִבְּבָן בְּתַחְתִּית הָהָר שֶׁכָּפָהוּ עֲלֵיהֶם כְּגִיגִית (עי' ספרי):
יבוננהו. שָׁם בְּתוֹרָה וּבִינָה:
יצרנהו. מִנָּחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וּמִן הָאֻמּוֹת:
כאישון עינו. הוּא הַשָּׁחֹר שֶׁבָּעַיִן שֶׁהַמָּאוֹר יוֹצֵא הֵימֶנּוּ. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם יִמְצָאֵהוּ — "יַסְפִּיקֵהוּ כָּל צָרְכּוֹ בַמִּדְבָּר", כְּמוֹ (במדבר י"א) "מָצָא לָהֶם", (יהושע י"ז) "לֹא יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר":
יסבבנהו. "אַשְׁרִינוּן סְחוֹר סְחוֹר לִשְׁכִנְתֵּיהּ", אֹהֶל מוֹעֵד בָּאֶמְצָע וְאַרְבָּעָה דְגָלִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת:
ימצאהו בארץ מדבר HE FOUND HIM IN A DESERT LAND — for them (Jacob’s sons) he found to be faithful to Him in the desert land, when they accepted His Torah, His sovereignty and His yoke, something that Ishmael and Esau had refused to do, as it is said, (Deuteronomy 33:2) “And He shone from the Seir (Esau) unto them, He appeared from Mount Paran (Ishmael)” (cf. Rashi on that verse).
ובתהו ילל ישמן AND IN THE DESOLATE HOWLING SOLITUDE — i.e. in a land of drought and desolation, a place of screeching monsters and ostriches; even there they adhered to their faith and did not say to Moses, “But how can we go out into the wilderness, a place of drought and desolation?” — just as it is stated, (Jeremiah 2:2) “[I remember the loving kindness of your youth, the love of your espousals,] When you went after Me in the wilderness, [in to a land that was not sown]” (cf. Rashi on Exodus 12:39).
יסבבנהו HE SURROUNDED HIM — there He surrounded them and encompassed them with the “clouds of Glory”; He surrounded them with the banners on their four sides; he surrounded them by the underside of the mountain (Sinai), which He arched over them like a cask (cf. Sifrei Devarim 313:11).
יבוננהו HE INSTRUCTED HIM there in Torah and wisdom.
יצרנהו HE GUARDED HIM from snakes, serpents and scorpions and from hostile nations,
כאישון עינו AS THE אישון OF HIS EYE — that is the black in the eye from which the light comes. Onkelos, however, rendered ימצאהו by “He provided Him” with all He needed in the wilderness. It took the words to be of the same meaning as, (Numbers 11:22) “[Shall the flocks … be slain for them] to suffice (ומצא) them?” and (Joshua 17:16) “The hill is not enough (ימצא) for us”.
יסבבנהו — Onkelos renders this by “He made them abide round about His Divine dwelling place” — the “tent of congregation” in the middle and the divisions of the tribes (lit., the banners) on the four sides.
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך יב ‹ שבת הגדול ‹ שיחה א ‹ 38 לקו"ש ח"ט ע' 64
מאמרי אדה"ז ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- תקס"ו ח"ב ‹ יסובבנהו יבוננהו ‹ תשכו לקו"ש ח"ט ע' 64
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.