104
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
קובעת אף להלכה, כנאמר בגמרא39 שבנות צלפחד ירשו את החלק של אביהן, שהיה בכור, פי שניים, על־אף ש"אין הבכור נוטל (פי שניים) בראוי כבמוחזק", כי "ארץ ישראל מוחזקת היא"40.
אבל הענין השני, קדושת ארץ ישראל (ובמיוחד לחיוב המצוות), חל רק על־ידי בני ישראל, בכניסתם לארץ ישראל*.
ו. ההבדל בין שתי הכניסות לארץ
באופן הכניסה לארץ יש הבדל בין שתי הכניסות לארץ: בכניסה הראשונה היה רצון41 וציווי: "חלוצים תעברו"42, "ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם כל גבורי החיל"43, ו"נכבשה הארץ לפניכם"44, כלומר, שהכניסה תהיה באופן של כיבוש באמצעות מלחמה, ולכן גם קדושת הארץ חלה באמצעות כיבוש.
לפי זה מובן מדוע לא הועיל אז קנין החזקה, אפילו לגבי ערי הגבעונים שבהם היתה החזקה מדעת הנותן, כי הקדושה חלה על־פי ציווי ה', והחזקה אינה יכולה לגרום לחלות הקדושה, כי ציווי ה' חייב להיכנס לארץ דוקא באמצעות כיבוש מלחמה45,
הערות
- 39. ב"ב קיט, א־ב. ובע"ז (נג, ב. וראה פרש"י שם ד"ה ואשריהם) "ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו".
- 40. וראה בארוכה פרשת דרכים שם. ועוד.
- *. ראה בארוכה לקמן ע' 220 ואילך.
- 41. כמחז"ל (תנחומא ע"פ ביאור רש"י* עה"ת פ בתחלתו. ועד"ז בב"ר פ"א, ב): שאם יאמרו לסטים אתם כו' ברצונו כו' נתנה לנו.
- 42. דברים ג, יח. וכן בהכתובים דס"פ מטות (לב, כ ואילך).
- 43. יהושע א, יד.
- 44. מטות לב, כט.
- 45. אין להקשות דא"כ במה נקנו ערי הגבעונים* (דהרי גם יראת מלחמה לא הייתה בזה כיון שכרתו ברית וכו') – דכיון דכבשו אנשי גבעון (לעבדים) במילא נקנית ארצם וכו'**, דמה שקנה עבד (נתינים) – שקבלו ע"ע מפני יראה כו' – קנה רבו (ו"נמשך" על קנינו עניני העבדות והקדושה שלו), אף שמעצמם מסרו ונתנו עצמם לעבדות.
- . בתנחומא שלפנינו ליתא (ומאמר ר"י מסיים בהכתוב "כח מעשיו .. נחלת גוים". ואולי סיום הפירוש הוסיף רש"י ע"פ הב"ר שבפנים ההערה), אבל ביפה תואר לב"ר שם כתב: באגדת ר' תנחומא איתי' להך אגדה בהאי לישנא (ומעתיק כהלשון שבפרש"י), ומסיים: ובזה הלשון הביא רש"י ז"ל בתחילת פי' התורה. דמשמע שכ"ה גירסתו (וגירסת רש"י) בתנחומא. וראה רש"י לתהלים (קיא, ו): ומדרש תנחומא כתב לישראל מעשה בראשית .. שלא יוכלו האומות לומר לישראל גזלנים אתם שכבשתם ארץ ז' גוים.
- . וארץ הגרגשי שפנה והלך (ירושלמי שביעית "ו ה"א. ויק"ר פי"ז, ו), הי' כיבוש (מפני יראת מלחמה). וגם עיר היבוסי שלא נכבשה ע"י יהושע (כנ"ל הערה 25) – י"ל שהי' כיבוש (בפועל) אח"כ ע"י דוד, כפשטות לשון הכתוב בש"ב שם, ז ואילך (ודלא כהמנ"ח הנ"ל הערה 25), ומה שקנה דוד מארוונה הי' רק כדי לשלול זכותו לגמרי (ראה לקו"ש ח"י ע' 62 ואילך. חכ"ט ע' 87 סוס"ח). או י"ל עפמ"ש ברד"ק (ש"ב כד, כג. וכ"ה במנ"ח שם) שהיו שם למס עובד, וא"כ הוי "כמי שנתכבשו" (כבשוה"ג שלאח"ז. וראה רמב"ם הל' מלכים פ"ו ה"א). וראה פדר"א פל"ו וברד"ל שם. לקו"ש ח"ל ע' 88 ס"ח ואילך. ואכ"מ.
- . להעיר מירושלמי דמאי (פ"ב ה"א. ועד"ז הוא בירושלמי שביעית פ"ו ה"א לכמה גי' (ראה מפרשים שם)). "מעלי מסין כמי שנתכבשו", ובמפרשים שם. וראה אנציקלופדיא תלמודית שם (ע' רב), וש"נ.
בבא בתרא קי״ט א - הטקסט מספריא
לְעוֹלָם בָּתֵּי אָבוֹת קָא חָשֵׁיב, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן – דִּבְנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ חֵלֶק בְּכוֹרָה; אַלְמָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מוּחְזֶקֶת הִיא.
אָמַר מָר: וְהַבָּנִים נָטְלוּ בִּזְכוּת אֲבִי אֲבִיהֶם, וּבִזְכוּת אֲבִי אִמּוֹתֵיהֶן. וְהָתַנְיָא: בִּזְכוּת עַצְמָן! לָא קַשְׁיָא; הָא כְּמַאן דְּאָמַר לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, הָא כְּמַאן דְּאָמַר לְבָאֵי הָאָרֶץ.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא לְבָאֵי הָאָרֶץ, וְלָא קַשְׁיָא; הָא דַּהֲוָה בֶּן עֶשְׂרִים. הָא דְּלָא הֲוָה בֶּן עֶשְׂרִים.
וְשֶׁהָיָה בְּכוֹר נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים. וְאַמַּאי? רָאוּי הוּא, וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּיִתְדוֹת אֹהָלִים.
מֵתִיב רַבָּה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ אַרְבָּעָה חֲלָקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה״! אֶלָּא אָמַר רַבָּה: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מוּחְזֶקֶת הִיא.
מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי חִידְקָא: שִׁמְעוֹן הַשִּׁקְמוֹנִי הָיָה לִי חָבֵר מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְכָךְ הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן הַשִּׁקְמוֹנִי אוֹמֵר: יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁבְּנוֹת צְלָפְחָד יוֹרְשׁוֹת הֵן, אֲבָל לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אִם נוֹטְלוֹת חֵלֶק בְּכוֹרָה אִם לָאו;
וּרְאוּיָה הָיְתָה פָּרָשַׁת נַחֲלוֹת לִיכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁזָּכוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד וְנִכְתְּבָה עַל יָדָן.
וְיוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁהַמְקוֹשֵׁשׁ בְּמִיתָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״, אֲבָל לֹא הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵי זוֹ מִיתָה הוּא יָמוּת; וּרְאוּיָהּ הָיְתָה פָּרָשַׁת מְקוֹשֵׁשׁ שֶׁתִּכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁנִּתְחַיֵּיב מְקוֹשֵׁשׁ וְנִכְתְּבָה עַל יָדוֹ. לְלַמֶּדְךָ,
The Gemara answers: Actually, the verse is counting fathers’ houses. And by also counting the inheritance of Zelophehad’s daughters, the verse teaches us this: That the daughters of Zelophehad took the portion of the firstborn due their father. Evidently, Eretz Yisrael is considered already in possession of one who was entitled to his portion of the land, even before the land was assigned. Although a firstborn son does not take a double portion of the property due to his deceased father as he does the property his father possessed, it is considered that Hepher possessed the portion that would eventually be assigned to him, and that Zelophehad was entitled to a double portion.
§ The Gemara continues its discussion of the baraita. The Master says: And the sons of the spies and of the protesters took portions of the land in the merit of their paternal grandfathers and in the merit of their maternal grandfathers if those grandfathers were among those who left Egypt. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita (Tosefta 7:10): The sons of the spies and of the protesters took portions in their own merit? The Gemara answers: This is not difficult: This baraita, which states they took portions in the merit of their grandfathers, is written in accordance with the opinion of the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who left Egypt; and that baraita, which states that they took portions in their own merit, is written in accordance with the opinion of the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael.
The Gemara suggests another answer. And if you wish, say instead: This baraita and that baraita are written in accordance with the opinion that asserts that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael, and it is not difficult: This baraita is discussing one who was twenty years old when the Jewish people entered Eretz Yisrael, and therefore he took a portion in his own merit, and that baraita is discussing one who was not twenty years old.
§ The mishna teaches: And Zelophehad took an additional portion that he received from Hepher, because he was a firstborn, and a firstborn takes two portions of inheritance from his father. The Gemara asks: But why was he entitled to the double portion of the firstborn? His portion of land is property merely due to Hepher, as Hepher never actually possessed the land, and the halakha is that a firstborn does not take a double portion of property due to the deceased as he does of property the deceased possessed. Rav Yehuda says that Shmuel says: This clause of the mishna is stated with regard to tent pegs and other assorted movable property that Hepher possessed.
Rabba raises an objection from a baraita: Rabbi Yehuda says: The daughters of Zelophehad took four parts, as it is stated: “And ten parts fell to Manasseh” (Joshua 17:5). Clearly, this is referring to portions of land, and not simply movable property. Rather, Rabba says: Eretz Yisrael is considered already in possession of one who was entitled to his portion of inheritance land, even before the land was assigned.
The Gemara raises an objection from a baraita. Rabbi Ḥideka said: Shimon HaShikmoni was my colleague among the students of Rabbi Akiva, and so would Rabbi Shimon HaShikmoni say: Even before turning to God for guidance, Moses our teacher knew that the daughters of Zelophehad were inheritors and that they were entitled to their father’s portion, as well as his share in Hepher’s portion. But he did not know if they were entitled to take a portion of the firstborn of Hepher’s portion or not.
Rabbi Ḥideka continues citing Rabbi Shimon HaShikmoni: And the Torah portion concerning the laws of inheritances was fit to have been written through God initiating a commandment to Moses, without mentioning Zelophehad’s daughters. But by demonstrating their desire for land in Eretz Yisrael the daughters of Zelophehad merited that the portion was written through a response to them.
Rabbi Ḥideka continues citing Rabbi Shimon HaShikmoni: And Moses our teacher similarly knew that the wood gatherer, who gathered wood on Shabbat (see Numbers 15:32–36), was to be punished by death, as it is stated: “Every one that profanes it shall be put to death” (Exodus 31:14), but he did not know by which death penalty the wood gatherer must die. And the Torah portion concerning the punishment of the wood gatherer was fit to have been written through God initiating a commandment to Moses, to teach which form of court-imposed capital punishment is administered to one who violates Shabbat. But the wood gatherer was found guilty, and the portion was written through the incident involving him. This is to teach you
בראשית רבה א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי פָּתַח (תהלים קיא, ו): כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם, מַה טַּעַם גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁנִּבְרָא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וּמַה שֶּׁנִּבְרָא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, מִפְּנֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁלֹא יִהְיוּ מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאוֹמְרִין לָהֶם הֲלֹא אֻמָּה שֶׁל בָּזוֹזִים אַתֶּם, וְיִשְׂרָאֵל מְשִׁיבִין אוֹתָן וְאוֹמְרִין לָהֶם, וְאַתֶּם הֲלֹא בְּזוּזָה הִיא בְּיֶדְכֶם, הֲלֹא (דברים ב, כג): כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם, הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁרָצָה נְתָנָהּ לָכֶם, וּכְשֶׁרָצָה נְטָלָהּ מִכֶּם וּנְתָנָהּ לָנוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם וגו', הִגִּיד לָהֶם אֶת כָּל הַדּוֹרוֹת.
רש"י על תהילים קי״א:ו׳ - הטקסט מספריא
כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ. כְּשֶׁנָּתַן לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם הוֹדִיעָם כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ. וּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא (תנחומא, בראשית יא) כָּתַב לְיִשְׂרָאֵל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, לְהוֹדִיעָם שֶׁהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ וּבְיָדוֹ לְהוֹשִׁיב בָּהּ כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה וְלַעֲקֹר אֵלּוּ וּלְהוֹשִׁיב אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ הָאֻמּוֹת לוֹמַר לְיִשְׂרָאֵל גַּזְלָנִים אַתֶּם שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אֶרֶץ שִׁבְעָה גּוֹיִם:
ויקרא רבה י״ז:ו׳ - הטקסט מספריא
וּכְתִיב: וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, תָּנֵי רַבִּי חִיָּא וְכִי בְּשׂוֹרָה הִיא לָהֶם שֶׁנְּגָעִים בָּאִים עֲלֵיהֶם. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאִים עֲלֵיהֶם עָמְדוּ וְהִטְמִינוּ מָמוֹנָם בַּבָּתִּים וּבַשָּׂדוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי הִבְטַחְתִּי לַאֲבוֹתֵיהֶם שֶׁאֲנִי מַכְנִיס אֶת בְּנֵיהֶם לְאֶרֶץ מְלֵאָה כָּל טוּב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, יא): וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב, מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מְגָרֶה נְגָעִים בְּבֵיתוֹ וְהוּא סוֹתְרוֹ וּמוֹצֵא בּוֹ סִימָא. וְכִי מִי בָּא וְאוֹמֵר לַכְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נַחְמָן שָׁלשׁ פְּרוֹזְדִּיגְמָאוֹת שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֶצְלָם, הָרוֹצֶה לְפַנּוֹת יְפַנֶּה, לְהַשְׁלִים יַשְׁלִים, לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה יַעֲשֶׂה. גִּרְגָּשִׁי עָמַד [ופנה] מֵאֵלָיו, לְפִיכָךְ נִתְּנָה לוֹ אֶרֶץ יָפָה כְּאַרְצוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה לו, יז): עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם, זוֹ אַפְרִיקֵי. גִּבְעוֹנִים הִשְׁלִימוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע י, א): וְכִי הִשְׁלִימוּ ישְׁבֵי גִבְעוֹן. שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים עָשׂוּ מִלְחָמָה וְנָפָלוּ.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ו׳:א׳ - הטקסט מספריא
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך קבלו עליהן המס ולא קבלו העבדות או שקבלו העבדות ולא קבלו המס אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם והמס שיקבלו שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם וממונם כגון בנין החומות וחוזק המצודות ובנין ארמון המלך וכיוצא בו שנאמר וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה כל העם הנותר מן האמורי ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד כי הם אנשי המלחמה ועבדיו ושריו ושלישיו ושרי רכבו ופרשיו.
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 2
- לח - שנת תשכ"ד - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ד לקו"ש חט"ו ע' 104
- עא - שנת תשל"ג - חלק שני ‹ מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט (מאמר ב), ה'תשל"ג לקו"ש חט"ו ע' 104
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.