105
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
יתר־על־כן: בכניסתם לארץ נאמר "ונכבשה הארץ לפניכם" – "הארץ" סתם – ולכן יש לומר, שמיד עם כיבוש יריחו, שהיתה "נגרא של ארץ ישראל" (ולכן "נתכנסו לתוכה ז' אומות" כי "אם נכבשה יריחו מיד כל הארץ נכבשת")*, כבר נשלמה החלות של קדושת הארץ – באמצעות כניסת ישראל לארץ ישראל באופן של כיבוש.
(רק לגבי מספר מצוות46 היה תנאי נוסף של כיבוש וחילוק וכו' – כתנאי לחיוב המצוות, בדומה למצות יובל, שחלה כאשר "כל יושביה עליה"47. אך אין זה ענין הקשור48 לקדושת הארץ49, שחלה בשלימותה מיד עם כיבוש יריחו50).
לפי זה יש להסביר באופן נוסף שהחזקה לא גרמה לקדושת הארץ (אפילו בערי הגבעונים וכדו'), כי קדושתה של כל ארץ ישראל כבר חלה מיד עם כיבוש יריחו, כדלעיל51.
לעומת זאת לגבי כניסת עזרא אמר הקדוש־ברוך־הוא "אפקוד אתכם... להשיב אתכם אל המקום הזה"52, רצון הקדוש־ברוך־הוא בפקידתו לא היה לכבוש את ארץ ישראל, אלא לעלות ולהתיישב בה53, ולכן חלה אז הקדושה באמצעות "חזקה שהחזיקו בה".
הערות
- *. במדב"ר פט"ו, טו. תנחומא בהעלותך יו"ד.
- 46. ראה אנציקלופדיא תלמודית שם ע' ריט " ואילך. וש"נ.
- 47. ערכין לב, סע"א.
- 48. וכדמוכח גם מזה שמצינו (הובא באנציקלופדיא שם) כמה טעמים ע"ז שלא נתחייבו בתרומות ומעשרות וביכורים (ועוד) עד אחר ירושה וישיבה, ואין מפרשים כפשוטו שאז לא נגמרה קדושת הארץ.
- 49. וכדמוכח גם ממ"ש הרמב"ם (הל' תרומות והל' בית הבחירה שם) שקדושה ראשונה הייתה מפני הכבוש אף שמדבר שם בהחיוב דתרומות ומעשרות ושביעית שחיובם הוא רק אחר (כבוש ו)חילוק, כי ע"י כבוש נעשה כבר קדושת א"י גם א בנוגע לתרומות ומעשרות.
- 50. בנוגע לחלה שנתחייבו תיכף בבואם אל הארץ (ספרי ורש"י שלח טו, יח) לפני כבוש יריחו, דהרי אכלו מתבואת הארץ ממחרת הפסח (יהושע ה, יא־יב) י"ל דאינו תלוי בקדושת הארץ. ראה שו"ת שאילת דוד חידושים בעניני שביעית בתחלתו (ועיי"ש שר"ל שהוי מחלוקת בכתובות (כה, סע"א) ובירושלמי חלה שם). ולהעיר ממנ"ח (שם) שר"ל שגם תרומות ומעשרות וכו' אינו בגדר קדושה אלא מפני דהוא ארצם. ואכ"מ.
- 51. ומש"כ הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ב) ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהי' כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבשו חלקו" – היינו להיות "נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות" (לשון הרמב"ם שם), שחיוב המצות נעשה בכל מקום לאחר שנכבש המקום וחלקו (דאלת"ה לא נתחייבו בכהנ"ל עד לאחר שנכבשה בסוף ימי דוד ובכו"כ מקומות מפורש דלאחרי יד דכבשו וחלקו נתחייבו), אבל ענין הקדושה נעשה תיכף בכיבוש יריחו. ובאחרונים לירושלמי שביעית רפ"ו ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל דכיון שיהושע ובית דינו חלקו כל "י לשבטים נק' כבר "שקנו כולה" (בסוף יד שנה). וראה צפע"נ לרמב"ם הל' תרומות שם בסופו (ג, ד). ואכ"מ.
- 52. ירמי' כט, יו"ד.
- 53. ובלשון הכתוב (ירמי' מ, יו"ד) "ושבו בעריכם אשר תפשתם".
במדבר רבה ט״ו:ט״ו - הטקסט מספריא
עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף, שֶׁיִּהְיוּ תּוֹקְעִין לְפָנֶיךָ כְּמֶלֶךְ. עֲשֵׂה לְךָ, מִשֶּׁלְּךָ. עֲשֵׂה לְךָ, לְךָ אַתָּה עוֹשֶׂה וְלֹא לְאַחֵר, אַתָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וְאֵין אַחֵר מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, תֵּדַע לְךָ שֶׁהֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידוֹ שֶׁל משֶׁה לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן אֶלָּא בַּשּׁוֹפָרוֹת, כְּשֶׁבָּא לְהִלָּחֵם בִּירִיחוֹ נִתְכַּנְסוּ לִירִיחוֹ שֶׁבַע אֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כד, יא): וַתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַתָּבֹאוּ אֶל יְרִיחוֹ וַיִּלָּחֲמוּ בָכֶם בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם. וְכִי שֶׁבַע אֻמּוֹת הָיוּ בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי יְרִיחוֹ נַגְרָא שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם נִכְבְּשָׁה יְרִיחוֹ מִיָּד כָּל הָאָרֶץ נִכְבֶּשֶׁת, לְפִיכָךְ נִתְכַּנְּסוּ לְתוֹכָהּ שֶׁבַע אֻמּוֹת, מַה כְּתִיב שָׁם (יהושע ו, כ): וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת, מְלַמֵּד שֶׁאֲפִלּוּ יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידוֹ לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, וְלֹא תֹאמַר לִיהוֹשֻׁעַ אֶלָּא אֲפִלּוּ משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁעַד שֶׁהוּא חַי בְּעַצְמוֹ נִגְנְזוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק הֲרֵי שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר כְּשֶׁהוּא בָּא לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם (דברים לא, כח): הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, וְהֵיכָן הָיוּ הַחֲצוֹצְרוֹת לִתְקֹעַ בָהֶן וּלְכַנְּסָן, אֶלָּא עַד שֶׁהוּא בַּחַיִּים נִגְנְזוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (קהלת ח, ח): וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת, הֱוֵי עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף, לְךָ אַתְּ עוֹשֶׂה וְאֵין אַחֵר מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כָּל יָמֶיךָ.
מדרש תנחומא, בהעלותך י׳ - הטקסט מספריא
עֲשֵׂה לְךָ, מִשֶּׁלְּךָ. עֲשֵׂה לְךָ, לְךָ אַתָּה עוֹשֶׂה וְאֵין אַתָּה עוֹשֶׂה לְאַחֵר, אַתָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וְאֵין אַחֵר מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן אֶלָּא בְּשׁוֹפָרוֹת. כְּשֶׁבָּא לְהִלָּחֵם בִּירִיחוֹ, נִתְכַּנְּסוּ לִירִיחוֹ שֶׁבַע אֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַתָּבֹאוּ אֶל יְרִיחוֹ וַיִּלָּחֲמוּ בָכֶם בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם (יהושע כד, יא). וְכִי שֶׁבַע אֻמּוֹת הָיוּ בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר בַּעֲלֵי יְרִיחוֹ הָאֱמֹרִי וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, יְרִיחוֹ הָיְתָה סוֹגָרָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ, אִם נִכְבְּשָׁה יְרִיחוֹ, מִיָּד כָּל הָאָרֶץ נִכְבֶּשֶׁת, לְפִיכָךְ נִתְכַּנְּסוּ לְתוֹכָהּ שֶׁבַע אֻמּוֹת. וּמַה כְּתִיב שָׁם. וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת (יהושע ו, כ), מְלַמֵּד, שֶׁאֲפִלּוּ יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידוֹ לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. וְלֹא תֹּאמַר, יְהוֹשֻׁעַ בִּלְבַד, אֶלָּא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עַצְמוֹ עַד שֶׁהוּא בַּחַיִּים, נִגְנְזוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הֲרֵי זֶה שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר, כְּשֶׁהוּא בָּא לְהִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם (דברים לא, כח). וְהֵיכָן הָיוּ הַחֲצוֹצְרוֹת שֶׁלֹּא הָיָה אוֹמֵר לָהֶם תִּקְעוּ בָּהֶן וְיִתְכַּנְּסוּ אֶלָּא שֶׁעַד הוּא בְּחַיָּיו, נִגְנְזוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: אֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת (קהלת ח, ח). הֱוֵי, עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת, לְךָ אַתָּה עוֹשֶׂה וְאֵין אַתָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. דָּבָר אַחֵר, עֲשֵׂה לְךָ, אַתָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן שֶׁאַתָּה מֶלֶךְ, וְאֵין אַחֵר מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן אֶלָּא דָּוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַמְדוּ הַלְּוִיִּם וְגוֹ', וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר וְהַחֲצוֹצְרוֹת מְחַצְּרִים (דה״ב כט, כו-כח). אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, אַף הַחֲצוֹצְרוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, נִגְנְזוּ. אֲבָל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, הָיָה מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִנּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר (תהלים נז, ט). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִן מִטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו. מִיָּד הָיָה עוֹמֵד דָּוִד וְכָל תַּלְמִידָיו וְהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, וְהָיוּ יְגֵעִים וּמְנַדְּדִין שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם וְהוֹגִים בַּתּוֹרָה עַד עַמּוּד הַשַּׁחַר. לְפִיכָךְ הָיָה אוֹמֵר דָּוִד, עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אֲעִירָה שַׁחַר (שם). דֶּרֶךְ הַשַּׁחַר לִהְיוֹת מְעוֹרֵר בְּנֵי אָדָם, אֲבָל אֲנִי מְעוֹרֵר אֶת הַשַּׁחַר. דָּבָר אַחֵר, עוּרָה כְבוֹדִי. מַהוּ כְּבוֹדִי. מִפְּנֵי כְּבוֹד יוֹצְרִי. שֶׁהָיָה יִצְרוֹ אוֹמֵר לוֹ: דָּוִד, הֲלֹא אַתָּה מֶלֶךְ. דֶּרֶךְ הַמְּלָכִים לִהְיוֹת יְשֵׁנִים עַד שָׁלֹש שָׁעוֹת בַּיּוֹם, וְלָמָּה אַתָּה עוֹמֵד חֲצוֹת לַיְלָה. וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ: עוּרָה כְבוֹדִי. אֵין כְּבוֹדְךָ לִפְנֵי כְּבוֹד יוֹצְרְךָ כְּלוּם. לְכָךְ נֶאֱמַר: עוּרָה כְבוֹדִי וְגוֹ'. חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ (תהלים קיט, סב). אָמַר דָּוִד, חַיָּב אֲנִי לַעֲמֹד בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה וּלְקַלֶּסְךָ עַל פְּלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם זְקֶנְתִּי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, דִּכְתִיב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וְיֶחְרַד הָאִישׁ וְיִלָּפֵת וַיֹּאמֶר מִי אָתּ, וַתֹּאמַר אֲנֹכִי רוּת אַמָּתֶךָ (רות ג, ח-ט). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בַּר שָׁלוֹם, אָמְרָה לוֹ: בִּדְבָרִים אַתָּה מוֹצִיאֵנִי. אָמַר לָהּ: חַי ה', אֵינִי מוֹצִיאֵךְ בִּדְבָרִים. חַי ה', מְלַמֵּד, שֶׁהִשְׁבִּיעַ לְיִצְרוֹ שֶׁהָיָה מְקַטְרְגוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: אַתָּה פָּנוּי וְהִיא פְּנוּיָה, הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁתִּזָּקֵק לָהּ. מִיָּד נִשְׁבַּע אוֹתוֹ הַצַּדִּיק, חַי ה'. כְּלוֹמַר, אֵינִי נוֹגֵעַ בָּהּ בְּזוֹ הַלַּיְלָה. וְלֹא בֹּעַז לְבַד, אֶלָּא כָּל הַצַּדִּיקִים מַשְׁבִּיעִין לְיִצְרָן. שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא בְּדָוִד כְּשֶׁנָּפַל שָׁאוּל בְּיָדוֹ, מַה כְּתִיב שָׁם, וַיֹּאמֶר דָּוִד, חַי ה' כִּי אִם ה' יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבֹא וָמֵת אוֹ בַּמִּלְחָמָה יֵרֵד וְגוֹ' (ש״א כו, י). לָמָּה נִשְׁבַּע שְׁתֵּי פְעָמִים. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, הָיָה יִצְרוֹ בָּא וְאוֹמֵר לוֹ: אִלּוּ נָפַלְתָּ אַתָּה בְּיָדוֹ, לֹא הָיָה מְרַחֵם עָלֶיךָ וְהָיָה הוֹרְגְךָ. וּמִן הַתּוֹרָה, מֻתָּר לְהָרְגוֹ, שֶׁהֲרֵי רוֹדֵף הוּא. לְפִיכָךְ קָפַץ וְנִשְׁבַּע שְׁתֵּי פְּעָמִים חַי ה', שֶׁאֵינִי הוֹרְגוֹ. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה יוֹדֵעַ כֹּחוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע שֶׁהוּא קָשֶׁה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, סַלְּקוּ אוֹתוֹ קִמְעָא קִמְעָא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וַאֲנִי מַעֲבִירוֹ מִכֶּם לֶעָתִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: סוֹלוּ סוֹלוּ הַמְּסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן (ישעיה סב, י). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, סוֹלוּ סוֹלוּ פָּנוּ דֶּרֶךְ, הֲרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי (שם נז, יד). וְלָעוֹלָם הַבָּא, אֲנִי עוֹקְרוֹ מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִירוֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר (יחזקאל לו, כו). כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא.
משנה תורה, הלכות תרומות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לד ‹ תבא ‹ שיחה א ‹ 149 לקו"ש חט"ו ע' 105
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.