149
שהחילוק הוא רק בין דין חובת יחיד ודין התלוי בציבור, אלא שזהו חילוק בעצם גדרו של תנאי זה ד"ירושה וישיבה":
ברוב (כמעט — כל) המצות התלויות בארץ, חלות החיוב תלוי' בכיבוש הארץ וחלוקתה, שכיבוש וחילוק הארץ הם הגורמים שיתחייבו במצות אלו התלויות בארץ (אי משום שעד אז חסר עדיין בשלימות קדושת הארץ38, שהיא הפועלת חיובן של מצות אלו התלויות בארץ, או שהחיוב של מצות התלויות בארץ — תלוי בקנין כל הארץ39);
משא"כ גבי בכורים, חלות החיוב תלוי' בביאה לארץ בלבד40, והתנאי ד"וירשתה וישבת בה" (אינו גורם חלות החיוב, אלא) הוא רק הסרת ארי דרביע עלי'41, מפני שקיום מצוה זו בפועל אינו אפשרי אלא כשהשדה היא שלו וברשותו42 — כמו שאומר43 "הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" — והיינו לאחרי ירושה וישיבה שלו, כשיש לו חלק מבורר בארץ44.
וזוהי כוונת הספרי "והי' כי תבוא — אין והי' אלא מיד", דממש"נ "והי' כי תבוא" למדים שחיוב בכורים חל מיד בבואם לארץ, וע"ד מצות חלה שנתחייבו בה תיכף "בבואכם אל הארץ"45 [אלא שגבי חלה, שמפרישים מן העיסה, אפשר לקיימה "מיד" בבואם לארץ ממש, מיד שיש לו עיסה, משא"כ בבכורים שצ"ל מ"ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'", אי אפשר לקיימה בפועל עד לאחרי "וירשתה וישבת בה", כשבעל השדה יכיר את האדמה — חלקו בארץ].
ה. ויתר על כן יש לומר — שלשיטת הספרי היתה אפשריות לקיים בפועל מצות ביכורים "מיד" (בבואם לארץ) ממש, בתחילת הכיבוש.
דהנה איתא בספרי46, שמ"ש משה ליתרו46 "והי' כי תלך עמנו גו' והטבנו לך" היינו שיותן לבניו "דושנה של יריחו" (עד שיבנה בית הבחירה), "והיו (בני יתרו) אוכלים אותו ארבע מאות שנה וארבעים שנה" (מספר השנים מראשית כניסת ישראל לארץ עד בנין בית הבחירה), ונמצא, ש"דושנה של יריחו" שהובטח לבני ישראל והם הטיבו ליתרו ונתנוהו ליתרו (בניו) בפועל47 מיד כשנכנסו לארץ, בכיבוש יריחו.
הערות
- 38. שכמה דרגות בה — ועד כשכל יושבי' עלי' (ערכין לב, סע"ב).
- 39. ראה בזה לקו"ש חט"ו ע' 105 ובהערות שם. וש"נ.
- 40. ולהעיר מדעת הרשב"א (בתוד"ה ההוא — ב"ב פא, א) דבכורים לא נחשב מצוה התלוי' בארץ (חובת קרקע), ש"אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם. . חובת הגוף".
- 41. ע"ד עירובין עח, ב. שבועות כב, ב.
- 42. ראה רמב"ם הל' בכורים פ"ב ה"י ואילך.
- 43. פרשתנו כו, י.
- 44. ראה גם נחלת יעקב, באר מים חיים (לאחי מהר"ל) ודבק טוב ריש פרשתנו.
- 45. שלח טו, יח. ספרי ורש"י שם. [ולהעיר, שמלשון הספרי שם "שינה הכתוב כו' שבכל ביאות שבתורה הוא אומר והי' כי תבואו אל הארץ והי' כי יביאך ה' כו'" משמע לכאורה, דגם "והי' כי תבואו" (וכיו"ב) אין פירושו "מיד" (דלא כבספרי כאן ופ' ראה (יא, כט) (וראה לעיל הערה 14), וכן מכילתא דרשב"י דלעיל בפנים ס"א). ולהעיר שברש"י שלח שם ש"בכולן נאמר כי תבוא כי תבואו" (בלי תיבת "והי'")].
- 46. עה"פ בהעלותך י, לב. וכן בספרי פ' ראה (יב, ה) ופ' ברכה (לג, יב). ועוד.
- 46. בהעלותך שם.
- 47. מתחילת לשון הספרי (בהעלותך. ועד"ז בפ' ברכה) שם "כשהיו ישראל מחלקים את הארץ כו' נתנוהו כו'" (וראה ל' רש"י שם), משמע לכאורה שלא ניתן להם עד זמן חלוקת הארץ [ע"ד חברון שהובטחה לכלב (יהושע יד, ט. רש"י שלח יג, כב. יד, כד. דברים א, לו. סוטה לד, ב ד"ה והיינו) ולא הי' בגורל (רש"י פינחס כו, נה) — ומ"מ ניתנה לו בפועל רק בתחילת שבע שחילקו (ראה יהושע שם, י וברש"י ועוד שם)], אבל מהמשך ל' הספרי "היו אוכלים אותו ת"מ שנה" (הובא גם ברש"י ספר שופטים א, טז) משמע שניתן להם מיד, כבפנים. — וכן מפורש בספרי זוטא בהעלותך (שם, כט) "כשבאו לא"י הפרישו דושנה של יריחו ונתנו אותה ליתרו כו' ת"מ שנה כו'".
בבא בתרא פ״א א - הטקסט מספריא
כְּסִיתָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: עֲרוֹנִים, עַרְמוֹנִים, אַלְמוּגִּים. עֲרוֹנִים – עָרֵי, עַרְמוֹנִים – דּוּלְבֵי, אַלְמוּגִּים – כְּסִיתָא.
מַתְנִי׳ הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה קַרְקַע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: קָנָה קַרְקַע. הִגְדִּילוּ – לֹא יְשַׁפֶּה. וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע – שֶׁלּוֹ; וּמִן הַשׇּׁרָשִׁים – שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע. וְאִם מֵתוּ – אֵין לוֹ קַרְקַע.
קָנָה שְׁלֹשָׁה – קָנָה קַרְקַע. הִגְדִּילוּ – יְשַׁפֶּה. וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע וּמִן הַשׇּׁרָשִׁין – שֶׁלּוֹ. וְאִם מֵתוּ – יֵשׁ לוֹ קַרְקַע.
גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי מֵאִיר אַף בְּלוֹקֵחַ פֵּירוֹת מִן הַשּׁוּק. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי מִשְׁנָה יַתִּירָא – מִכְּדֵי תְּנָא לֵיהּ דְּיֵשׁ לוֹ קַרְקַע, פְּשִׁיטָא דְּמֵבִיא וְקוֹרֵא.
אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ, מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי מֵאִיר אַף בְּלוֹקֵחַ פֵּירוֹת מִן הַשּׁוּק.
וְהָא כְּתִיב: ״אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ״! הָהוּא לְמַעוֹטֵי חוּצָה לָאָרֶץ.
וְהָא כְּתִיב: אַדְמָתְךָ! לְמַעוֹטֵי אַדְמַת גּוֹי. וְהָכְתִיב: ״אֲשֶׁר נָתַתָּה לִי״! דִּיהַבְתְּ לִי זוּזֵי וּזְבַנִי בְּהוּ.
מֵתִיב רַבָּה: הַקּוֹנֶה אִילָן אֶחָד בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, לְפִי שֶׁלֹּא קָנָה קַרְקַע; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. תְּיוּבְתָּא.
אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים לְרַבִּי אֶלְעָזָר:
refers to coral trees [kasita]. There are those who say that the other three are as follows: Aronim, armonim, and almugim. Aronim refers to laurel trees [arei], armonim to plane trees [dulevei], and almugim to coral trees [kasita].
MISHNA: With regard to one who buys two trees in the field of another, this one has not acquired any ground, but only the trees. Rabbi Meir says: He has acquired the ground under them. The mishna states a halakha in accordance with the opinion of the first tanna: If the trees grew, the owner of the field may not cut down their branches, despite the fact that their shade damages his field. And that which grows out of the trunk is his, i.e., it belongs to the owner of the tree, but that which grows out of the roots belongs to the owner of the ground. And if the trees died, their owner has no rights to the ground where the trees had stood.
If one bought three trees, he has acquired the ground along with them. If they grew, the owner of the field may cut down their branches, as he sold a specific piece of land along with the trees, not his entire field. And that which grows out of the trunk and out of the roots is his, i.e., it belongs to the owner of the trees. And if the trees died, the owner of the trees still has possession of the ground, as it was sold along with the trees.
GEMARA: We learned in a mishna elsewhere (Bikkurim 1:6): With regard to one who buys two trees in the field of another, he brings the first fruits but does not recite the passages of thanks to God that appear in the Torah (Deuteronomy 26:1–11), as the land does not belong to him and therefore he cannot state: “I have brought the first of the fruit of the land, which You, Lord, have given me” (Deuteronomy 26:10). Rabbi Meir says: He brings the first fruits and also recites the passage.
Rav Yehuda says that Shmuel says: Rabbi Meir would obligate even one who buys fruit from the marketplace to bring first fruits, not only one who grew the fruits on his own tree. From where did he derive this halakha? From the fact that the tanna teaches an apparently superfluous mishna. Since Rabbi Meir already taught in the mishna here that the owner of two trees has possession of the ground, isn’t it obvious that he brings first fruits and recites the passage? What is added by his statement in the mishna in Bikkurim?
Rather, learn from the mishna in Bikkurim that Rabbi Meir would obligate even one who buys fruit from the marketplace to bring first fruits to the Temple. Rabbi Meir is saying that even if the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis that one who buys two trees does not own the ground between them, he still must bring the first fruits and recite the passage of thanks.
The Gemara asks: But isn’t it written: “Which you shall bring in from your land” (Deuteronomy 26:2)? This verse indicates that the fruit must be the produce of your land, not land that belongs to another. The Gemara answers: That verse serves to exclude land that is outside of Eretz Yisrael, which is not the land of the Jewish people. It does not exclude land that does not belong to that specific individual.
The Gemara asks: But isn’t it written: “The choicest first fruits of your land you shall bring” (Exodus 23:19)? The Gemara answers: This serves to exclude fruit bought by a Jew that was grown on the land of a gentile in Eretz Yisrael. The Gemara asks: But isn’t it written: “I have brought the first of the fruit of the land, which You, Lord, have given me” (Deuteronomy 26:10)? If he purchased the fruit, then the land on which it grew was not given to him by God. The Gemara answers that the phrase “which You have given me” can mean that You have given me money, and with that money I bought this fruit.
Rabba raises an objection to the opinion of Shmuel from a baraita: One who buys one tree in the field of another brings first fruits but does not recite the passage, as he did not acquire any land; this is the statement of Rabbi Meir. This is a conclusive refutation of Shmuel’s opinion, as he said that according to Rabbi Meir even one who simply purchases fruit is obligated to bring first fruits to the Temple.
Apropos the discussion of the obligation to bring first fruits of one who buys a tree in the field of another, Rabbi Shimon ben Elyakim said to Rabbi Elazar:
משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין ב׳:י׳ - הטקסט מספריא
הנוטע אילן בתוך שדהו והבריכו לתוך שדה חבירו או לרשות הרבים או שהיה נוטע בשדה חבירו או ברשות הרבים והבריכו בתוך שדהו או שהיה עיקרו בתוך שדהו והבריך קצתו בתוך שדהו ודרך הרבים או דרך היחיד מפסקת באמצע בין העיקר והצד המוברך אינו מביא בכורים לא ממה שהוציא ברשות זו ולא מן הצד שברשות האחרון שנאמר בכורי אדמתך עד שיהיו כל הגידולין מאדמתך.
רש"י על דברים ל״ג:י״ב - הטקסט מספריא
לבנימן אמר. לְפִי שֶׁבִּרְכַּת לֵוִי בַּעֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת וְשֶׁל בִּנְיָמִין בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בְּחֶלְקוֹ, סְמָכָן זֶה לָזֶה, וְסָמַךְ יוֹסֵף אַחֲרָיו, שֶׁאַף הוּא מִשְׁכַּן שִׁילֹה הָיָה בָנוּי בְחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ע"ח) "וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וְגוֹ'", וּלְפִי שֶׁבֵּית עוֹלָמִים חָבִיב מִשִּׁילֹה לְכָךְ הִקְדִּים בִּנְיָמִין לְיוֹסֵף:
חפף עליו. מְכַסֶּה אוֹתוֹ וּמֵגֵן עָלָיו:
כל היום. לְעוֹלָם, מִשֶּׁנִּבְחֲרָה יְרוּשָׁלַיִם לֹא שָׁרְתָה שְׁכִינָה בְּמָקוֹם אַחֵר:
ובין כתפיו שכן. בְּגֹבַהּ אַרְצוֹ הָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי, אֶלָּא שֶׁנָּמוּךְ עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ אַמָּה מֵעֵין עֵיטָם, וְשָׁם הָיָה דַעְתּוֹ שֶׁל דָּוִד לִבְנוֹתוֹ, כִּדְאִיתָא בִשְׁחִיטַת קָדָשִׁים (זבחים נ"ד) אָמְרֵי נִתְתֵי בֵיהּ פּוּרְתָּא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" — אֵין לְךָ נָאֶה בַּשּׁוֹר יוֹתֵר מִכְּתֵפָיו:
לבנימן אמר OF BENJAMIN HE SAID — Because the blessing given to Levi referred to the Temple service and that of Benjamin to the Temple being built in his territory he mentioned one after the other. He placed Joseph immediately after him (after Benjamin), for he too had a Sanctuary in his territory: the Tabernacle at Shiloh was erected in his territory, as it says, (Psalms 78:67) “And he rejected the Tabernacle of Joseph” (v. 60 speaks of God forsaking the Tabernacle of Shiloh, the two verses being parallel). Because the “Eternal House” (the Temple) was more endeared to God than the Tabernacle of Shiloh, therefore he mentions Benjamin before Joseph (although Joseph was the elder),
חפף עליו means, He covers him and protects him,
כל היום ALL THE DAY — i.e., forever. From the day that Jerusalem was chosen as the seat of the Temple, the Divine Glory has never dwelt at any other place.
ובין כתפיו שכן AND BETWEEN HIS SHOULDERS SHALL HE DWELL — On the highest spot of his (Benjamin’s) land was the Temple built (cf. Sifrei Devarim 352:9), except that it was twenty-three cubits lower than En Etam (Yoma 31a), and originally indeed David's intention was to build it there, as it is stated in the Treatise "on the slaughter of the holy sacrifices" (Zevachim 54b): People said him (David), Let us place it a little lower, because it states, "and between his shoulders (which are lower than the head) shall he dwell" – and you have no finer part of an ox than his shoulders.
רש"י על במדבר כ״ו:נ״ה - הטקסט מספריא
לשמות מטות אבתם. אֵלּוּ יוֹצְאֵי מִצְרַיִם; שִׁנָּה הַכָּתוּב נַחֲלָה זוֹ מִכָּל הַנְּחָלוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁכָּל הַנְּחָלוֹת הַחַיִּים יוֹרְשִׁים אֶת הַמֵּתִים וְכָאן מֵתִים יוֹרְשִׁים אֶת הַחַיִּים, כֵּיצַד? שְׁנֵי אַחִים מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם שֶׁהָיוּ לָהֶם בָּנִים בְּבָאֵי הָאָרֶץ, לָזֶה אֶחָד וְלָזֶה שְׁלֹשָׁה, הָאֶחָד נָטַל חֵלֶק אֶחָד וְהַשְּׁלֹשָׁה נָטְלוּ שְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ, חָזְרָה נַחֲלָתָן אֵצֶל אֲבִי אֲבִיהֶן וְחָלְקוּ הַכֹּל בְּשָׁוֶה, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר לשמות מטות אבתם ינחלו — שֶׁאַחַר שֶׁנָּטְלוּ הַבָּנִים, חִלְּקוּהָ לְפִי הָאָבוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, וְאִלּוּ מִתְּחִלָּה חִלְּקוּהָ לְמִנְיַן יוֹצְאֵי מִצְרַיִם לֹא הָיוּ נוֹטְלִין אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה אֶלָּא שְׁנֵי חֲלָקִים, עַכְשָׁו נָטְלוּ אַרְבָּעָה חֲלָקִים (ספרי; בבא בתרא קי"ז):
אך בגורל. יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה" (שופטים א'), וְאוֹמֵר (יהושע י"ט) "עַל פִּי ה' נָתְנוּ לוֹ אֶת הָעִיר אֲשֶׁר שָׁאָל" (ספרי):
מטות אבתם. יָצְאוּ גֵרִים וַעֲבָדִים:
לשמות מטה אבתם ACCORDING TO THE NAMES OF THE TRIBES OF THEIR FATHERS [THEY SHALL INHERIT] — These (the fathers referred to) were they who came out of Egypt. — Scripture treated this inheritance differently to all other inheritances mentioned in the Torah, for in the case of all other inheritances the living become heirs to the dead, whilst here the dead become heirs to the living. How is this so? Two brothers who were of those who came out of Egypt who had sons at least twenty years old amongst those who came into the Land, one son to this and three to that, the one son took one portion, and the three took three portions, for it is said, (v. 53) “To these (enumerated in the census taken immediately before they entered Palestine) shall the land be divided”. Their inheritance (that of these four) returns to (is regarded as having belonged to) their fathers’ father, and they (the two brothers who have four sons between them), divide equally. This is what is stated, “according to the names of the tribes of their fathers they shall inherit” — that after the sons have received they divide it according to the fathers who came out of Egypt. If, however, they had straightway divided it according to the number of those who came out of Egypt these four would have taken only two portions, whilst now they take four portions (Bava Batra 117a; Sifrei Bamidbar 132:1).
אך בגורל — Joshua and Caleb are excepted from this method of division (since אך is a limiting term) and so indeed it states, (Judges 1:20) “And they gave Hebron to Caleb as Moses had said” (cf. Rashi on Numbers XlV. 24), and it further states, (Joshua 19:50) “According to the command of the Lord they gave him (Joshua) the city which he had asked” (Sifrei Bamidbar 132:3).
מטות אבתם THE TRIBES OF THEIR FATHERS — Consequently proselytes and slaves were excepted (Sifrei Bamidbar 132:4).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 28 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך לד תבא שיחה א מאותו ספר ב"ב פא, א
- לקוטי שיחות כרך ט תבא שיחה א מאותו ספר ב"ב פא, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות ברכות השחר נג דין הראוי לירד לפני התיבה כב ב"ב פא, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות ברכת המזון קפו אם נשים וקטנים חייבים בברכת המזון א ב"ב פא, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות ברכת המזון קצט על מי מזמנין ועל מי אינן מזמנין ד ב"ב פא, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשל"ב ב"ב פא, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות ברכות השחר וקריאת שמע הלכות ברכות השחר נג דין הראוי לירד לפני התיבה ב"ב פא, א
- אגרות קודש כרך כח י'תשנג שבועות כב, סע"ב
- אגרות קודש כרך ט ב'תשי שבועות כב, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך לא בשלח שיחה ג מאותו ספר שבועות כב, ב
- לקוטי שיחות כרך לו הוספות תשא מאותו ספר שבועות כב, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך ז בחוקותי שיחה ב מאותו ספר שבועות כב, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך י לך לך שיחה ב מאותו ספר שבועות כב, ב
- לקוטי שיחות כרך טז משפטים שיחה ג מאותו ספר שבועות כב, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך כו משפטים שיחה ג מאותו ספר שבועות כב, ב
- לקוטי שיחות כרך כח הוספות - שיחות שיחה ב מאותו ספר שבועות כב, ב
- לקוטי שיחות כרך כח הוספות - שיחות שיחה ז מאותו ספר שבועות כב, ב
- לקוטי שיחות כרך כח הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ג מאותו ספר שבועות כב, סע"ב
- תורת מנחם שיחת י"ט כסלו ה'תשי"ג שבועות כב, סע"ב
- תורת מנחם שיחת יום א' פ' פנחס, י"ג תמוז, ה'תשט"ו שבועות כב, סע"ב
- תורת מנחם שיחת ליל שמחת תורה ה'תשח"י שבועות כב, ב
- תורת מנחם שיחת יום ד' פ' עקב, כ"ף מנחם אב, ה'תשח"י שבועות כב, סע"ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות ה'תשי"ב שבועות כב, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ה שבועות כב, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ תצוה, פרשת זכור, י"ג אדר, ה'תשכ"ו שבועות כב, ב
- תורת מנחם יום ג', וא"ו תשרי, ה'תשכ"ז שבועות כב, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ האזינו, י"ג תשרי, ה'תשכ"ט שבועות כב, סע"ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, כ"ה אדר, פ' החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשל"ב שבועות כב, ב