שיחה ד

93שיחה ד

לך לך

א. הבטחת ה' עקב רצון אברהם, והשאלה על כך

בקשר להבטחת ה' לאברהם "לזרעך " אתן את הארץ"¹, נאמר במדרש²: "בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהריים... ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר, הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת, וכיוון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותן עסוקין בניכוש... בעידור... אמר, הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקב"ה, לזרעך אתן את הארץ הזאת".

המדרש מקשר את הבטחת ה' ("לזרעך אתן את הארץ") אל רצונו של אברהם אבינו ("הלואי יהא חלקי בארץ הזאת") מפני עיסוק יושביה במלאכה, ומכך מובן, שהתעסקותם במלאכה היתה הסיבה (לא רק לרצונו של אברהם בארץ הזאת, אלא גם) לנתינת ארץ־ישראל לזרעו של אברהם.

נשאלת אפוא השאלה: דברי אברהם אבינו "הלואי יהא חלקי בארץ הזאת", " כלומר, רצונו שיהיה לו בארץ הזאת חלק בין שאר התושבים, מובנים: כי הוא רצה לגור בין אנשים המתנהגים כראוי, ולא בין אנשים אשר "אוכלים ושותים ופוחזים". –

ד

אבל כוונת ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" היא, שהקב"ה יתן את

הארץ הזאת" לבני־ישראל בלבד, על־ידי ירושה וכיבוש. ומהו, אפוא, הקשר בין הבטחה זו לבין התנהגות יושבי הארץ? ובמיוחד להתנהגותם בימי אברהם?

ב. הנהגת יושבי הארץ, האם זה סימן לתכונות הארץ

לכאורה, ניתן היה להשיב, שהתנהגות יושבי הארץ מורה על תכונתה המיוחדת של "הארץ הזאת" עצמה, כדברי חז"ל³ "יש ארץ שמגדלת...".

אבל צריך להבין: חז"ל אומרים⁴, ש"מעשיהם של כנעניים מקולקלים מכל עמים ואותו המקום שנתכונו^* בו ישראל מקולקל מכל". ואם מעשיהם של הכנענים באופן כללי היו

מקולקלים מכל עמים" (אף יותר משל עם ארם־נהריים), כיצד ייתכן לומר 94שמעלתם היחידה – התעסקותם במלאכה – הכריעה את כל חסרונותיהם האחרים, ודוקא ארץ זו ראוייה לישראל?

ג. המטרה; עמל מלאכה, עמל שיחה, עמל תורה

על חשיבותה של מלאכה אומרים חז"ל⁵: אמר רבי אלעזר, כל אדם לעמל נברא, שנאמר⁶: כי אדם לעמל יולד. איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר⁷: כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר⁸ לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – הוי אומר לעמל תורה נברא".

לא מובן⁹: כיצד תיתכן בכלל סברה שבריאת האדם היתה "לעמל מלאכה" – מהו היתרון במלאכה עד־כדי־כך, שלמענה תהא הבריאה כולה?

גם הסברה השניה, שאדם נברא למען – "עמל שיחה", אינה מובנת, ובמיוחד לפי דברי הרמב"ם בהרחבה¹⁰, שרוב הדיבורים הם דיבורים בלתי־רצויים.

התמיהה גדולה יותר, לפי הידוע, שכל סברה המובאת בתורה – תורה היא¹¹, כמוכח מן ההלכה, שהלומד קושיה או סברה כלשהיא בתורה, ללא המסקנה, חייב לברך ברכות התורה¹², ויתר־על־כן: בברכה הוא מכנה זאת "תורתו", "תורת אמת" – כלומר, בקושיה או סברה זאת יש אמת (אלא שאין היא מתאימה לכאן¹³ וכדומה).

וכך בעניננו: היתרון שב"עמל מלאכה" ו"עמל שיחה", שבגללו קיימת הסברה שזוהי מטרת בריאת האדם, איננו מושלל בגלל מסקנת הגמרא ש"לעמל תורה נברא", אלא, שאין די בעמל מלאכה ושיחה כדי להוות מטרה לבריאת העולם.

במילים אחרות, סדר הענינים בדיון שבגמרא – הסברה הראשונה, השניה, והמסקנה ש"לעמל תורה נברא", קיים גם לפי המסקנה: כדי שאדם יגיע לתכלית בריאתו – "לעמל תורה נברא"

הוא נזקק לפני־כן למעלה של "עמל מלאכה" ו"עמל שיחה", וכאשר יש לו כל זאת, הוא מגיע לשלימות בתכלית בריאתו.

95ד. שלימות האדם: "דומה לבוראו"

כדי להבין זאת יש להסביר תחילה את החשיבות של "עמל" בכלל, שהוא התכלית הכללית לבריאת האדם ("אדם לעמל יולד"). כי לכאורה¹⁴: הקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב, ואם כך, מדוע הוא קבע את סדרי הבריאה כך שהאדם יצטרך לעמול ולהתייגע?

אין לומר, שזה מפני שטבעו של אדם להתענג יותר מדבר שהוא עמל עליו, כמאמר חז"ל¹⁵: "אדם רוצה בקב שלו מט' קבין של חברו" – שהרי טבע זה אינו הכרחי, אלא הקדוש־ברוך־הוא טבע תכונה זו באדם, ושוב קיימת אפוא הקושיה: מדוע ברא הקב"ה באדם תכונה זאת, שייהנה מדברים שהוא עמל ויגע עליהם, ולא " ממתנת חינם?

ההסבר לכך: הטוב האמיתי הוא, שהאדם יגיע לדרגה שבה הוא נעשה, כביכול דומה לבוראו, כלשון חז"ל¹⁶: "שותף להקב"ה במעשה בראשית".

לפיכך ברא הקב"ה את העולם באופן שהאדם אינו מקבל מן המוכן את כל צרכיו, אלא באמצעות עמל ויגיעה, כדי שהוא יוכל להתעלות על־ידי כך לדרגה של "משפיע"¹⁷, דומה לבוראו (ולא רק דרגה של "מקבל" – שלימות של נברא), על ידי שהוא עמל ויוצר בכוחות עצמו.

זוהי הסיבה לתכונתו של האדם, שאין הוא נהנה ממתנת חינם, אלא להיפך, הוא מתבייש בכך – "נהמא דכיסופא"¹⁸ – כי בטבע האדם נקבע שתפקידו הוא להיות גם "משפיע", דומה לבוראו, ולא רק "מקבל".

ה. דוקא ע"י "עמל מלאכה" משפיע האדם בעולם

בכך מובן, מדוע הדעה הראשונה בגמרא היא, שהאדם נברא "לעמל מלאכה":

כיוון שהמעלה של "עמל", היא שבאמצעותו מתעלה האדם לדרגת

משפיע", "שותף לקב"ה במעשה בראשית", נראה, שאין מדובר בעיסוק בענינים שבדרגתו של האדם, אלא ליגיעה בדברים שבאמצעותם הוא משפיע על מעשה בראשית, דומם־צומח־חי של העולם, ובכך הוא נעשה שותף במעשה בראשית.

ולכן הדעה הראשונה בגמרא היא שב"אדם לעמל יולד" אין הכוונה ל"עמל שיחה" או "עמל תורה", שהם אינם בעניני העולם, אלא ל"עמל 96מלאכה". כאשר האדם עמל במלאכתו באופן הרצוי על־פי התורה¹⁹, הרי הוא משפיע וגורם לכך שהבריאה כולה תהיה כראוי, ונעשה שותף במעשה בראשית.

ו. עמל שיש בו "חידוש"

מכך שהעמל הוא כדי שהאדם יהיה שותף לקב"ה במעשה בראשית, מובן, שאין הוא יכול להגיע לשלימות ה"שותפות" באמצעות "עמל מלאכה" בלבד, אלא יש צורך גם ב"עמל שיחה",

שהרי ה"שותפות" במעשה בראשית היא היותו דומה לבוראו, וכיוון שהקב"ה אינו רק "משפיע" על הבריאה, אלא גם מחדש אותה, מובן, שגם "שותפות" האדם במעשה בראשית היא מושלמת, רק כאשר הוא גם מחדש משהו בבריאה.

לכן אין די ב"עמל מלאכה", כי ב"עמל מלאכה" אין מתבטא יתרונו של האדם על שאר סוגי הנבראים (שהרי כח המעשה קיים גם אצל בעלי־חיים), " וב"עמל מלאכה" משפר האדם את הבריאה רק שיפור שהוא בדרגת הנבראים, אך אין הוא מעלה אותה מעבר לדרגתה – אין הוא מחדש בה.

רק כאשר "עמל מלאכה" כרוך גם

פ ב"עמל שיחה", כאשר עבודת האדם בעולם היא באופן המבטא את מעלתו המיוחדת של מין המדבר^*, אז נוצר בבריאה חידוש, יתרון שהוא מעל לדרגת הבריאה כשלעצמה.

אך עדיין אין זו שותפות אמיתית, כי אין לו חלק בבריאתו שלו, ובמיוחד בבריאת כוח הדיבור שלו. רק כאשר הוא מקשר זאת לתורה, שהיא תורת הבורא (אשר הוא וחכמתו אחד²⁰), וכל זאת באופן של עמל, שהתורה נעשית "תורתו" של האדם העמל בה^*, אז הוא מאחד את הבורא ואת הבריאה, והוא נעשה, כביכול, דומה לבוראו – שותף לקב"ה במעשה בראשית.

ז. "עמל שיחה" – תפילה – מעל לעולם

ההסבר לכך בפנימיותם של הענינים הוא:

לגבי "עמל מלאכה" ו"עמל שיחה" מסביר²¹ כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, שב"עמל מלאכה" הכוונה היא²²,

שיעשה מלאכתו באמונה... שיאמין בה' שהוא הזן ומפרנס והוא ית' יגמור בעדו לברכה", ו"עמל שיחה" הוא 97"התעסקות בתפילה"²³, כמאמר חז"ל²⁴ "אין שיחה אלא בתפילה".

הסבר זה הוא יסודו של ההסבר המובא לעיל, ש"עמל מלאכה" הוא בדרגת הבריאה, ו"עמל שיחה" נעלה מכך:

ע"י האמונה "שהוא הזן ומפרנס" בלבד אין מתעלים לדרגת אלקות שמעל לעולם, כי ההזדקקות לעשיה ועיסוק בדרכי הטבע נובעת ממגבלות העולם. לכן, אף כאשר "עמל מלאכה" חדור באמונה בה', "שהוא הזן ומפרנס", ולא דרכי הטבע כשלעצמם, בכל זאת, מגיעים רק לדרגה האלקית ה"מלובשת" בעולם²⁵.

אבל עבודת התפילה – "עמל שיחה" – היא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"²⁶ – העלאת האדם ממטה למעלה, עד שהוא "מגיע השמימה" – מעל לבריאה.

לכן, כאשר ישנו "עמל שיחה" בנוסף ל"עמל מלאכה"²⁷, גורמים להתעלות בבריאה מעבר לדרגתה כשלעצמה²⁸, וזוהי המשמעות של "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" – באמצעות התפילה, אין מעלים רק את האדם המתפלל, אלא גם את הענינים ה"ארציים" ("ארצה") עד ל"שמימה"²⁹ – לדרגה שמעל לעולם³⁰.

ח. רק "עמל תורה" יוצר "חידוש"

אמנם "עמל שיחה", עבודת התפילה, גורם להתעלות הנעלית מן הבריאה, אך בכל זאת, לא יכול להיעשות על־ידי כך חידוש אמיתי בבריאה, שהרי ההתעלות שבאמצעות התפילה נעשית ע"י האדם בכוחות עצמו, והלא האדם הוא מוגבל, ולכן גם ההתעלות מוגבלת. לפיכך גם לשינוי שנוצר ע"י כך בעולם יש עדיין קשר לדרגת הבריאה³¹, ואין זה חידוש ממש.

לכן המסקנה בגמרא היא, ש"לעמל 98תורה נברא": התורה, גם כאשר ירדה ו למטה, היא תורתו של הקב"ה³² – בלתי מוגבלת, נעלית לחלוטין מן הבריאה³³, ולפיכך בכוחה לגרום לשינוי מוחלט בעולם, עד לכדי יצירת מציאות חדשה ממש³⁴.

אך כדי שבאמצעות "עמל תורה"³⁵ יתעלה העולם לדרגה שהיא נעלית לגמרי מן הבריאה, מציאות חדשה, יש " צורך תחילה בעבודה מושלמת ו"בירור" וזיכוך עניני העולם כשלעצמם.

לפיכך יש צורך תחילה ב"עמל מלאכה" – עיסוק בעניני העולם באופן הרצוי על־פי התורה, שע"י כך מתקנים את העולם שיהיה בעל תוכן של קדושה, אך אין די בכך, כי הכוונה איננה להשאיר את העולם במצבו ובדרגתו, אלא יש צורך גם ב"עמל שיחה" – להעלות את העולם לדרגה אלקית הנעלית מן העולם, ככל שיכול אדם להגיע בכוחות עצמו באמצעות עבודת התפילה.

ולאחר ההכנה של "עמל מלאכה" " "עמל שיחה"³⁶, מגיעים ל"עמל תורה" שבכוחו ליצור חידוש בבריאה, וע"י כך מתבצעת כוונת הבריאה – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, שהתחתונים נעשים מציאות חדשה ממש³⁷.

בכך מובן שרק קיומם של שלושת סוגי ה"עמל", ובסדר זה דווקא –

עמל מלאכה", "עמל שיחה", ו"עמל תורה" – מסביר את הענין של "אדם לעמל יולד": על־ידי עמל גורם האדם לחידוש במעשה בראשית, ונעשה "שותף לקב"ה במעשה בראשית" – דומה לבוראו – וזוהי תכלית הבריאה.

ט. שלושת סוגי העמל אצל אברהם

כשם שצויין לגבי עבודת האדם באופן כללי, שמטרת בריאתו היא לשנות את העולם באמצעות "עמל תורה", ולשם כך יש הכרח בהכנה של

עמל מלאכה", ו"עמל שיחה" – כך הוא גם לגבי ארץ ישראל, "ארצם" של היהודים:

ארץ ישראל ניתנה בתחילה לשבע האומות³⁸, כדי שישראל יכבשוה וישנוה, מארץ הגויים תיעשה ארץ 99ישראל, ארץ הקודש³⁹: ארץ שבה מאיר בגלוי אור התורה⁴⁰, הנעלה מן העולם.

ענין זה התחיל בימי אברהם, בתחילת "שני אלפים תורה"⁴¹, ו"אברהם התחיל להאיר"⁴² – להאיר באור האלקי הנעלה מן העולם,

והתבוננותו באלקות התחילה, כדברי חז"ל⁴³, ע"י התבוננות אמיתית, באופן של עמל (שהרי "לא יגעת ומצאת אל תאמין"⁴⁴), ב"בירה" (העולם), ואח"כ בשמש, שבאמצעותה מגיע השפע לעולם וכדומה, עד אשר הגיע למסקנה שיש בעל־הבית לבירה זו⁴⁵. ועד לכדי הכרה בעליונות המוחלטת, באין ערוך, של בעל הבית על־פני הבירה, כמאמר חז"ל⁴⁶ "לא זה היא עיקר האלקות מה שהעולמות מתהוים ממנו...".

י. יש צורך בכל סוגי ה"עמל" כדי שתינתן הארץ לאברהם

כדי ש"הארץ" תהיה "כלי" מתאים לאור תורת אברהם, הנעלה מן העולם (שבאמצעותו היא נעשית ארץ ישראל, ארץ הקודש), צריך להיות בה תחילה הענין של "עמל מלאכה" ו"עמל שיחה".

לפיכך, דווקא העובדה שיושבי הארץ היו "עסוקין בניכוש... בעידור..." – ענין של "עמל מלאכה" – היוותה הכנה לכך, שלאחר בקשת ותפילת⁴⁷ אברהם ("שיחה") "הלואי יהא חלקי בארץ הזאת", תינתן ה"ארץ" לאברהם "ולזרעו אחריו", שהם הפכוה לארץ שמאיר בה אור התורה, הנעלה מן הבריאה.