שיחה א

110שיחה א

וירא

א. פירוש רש"י על "ויאמרו אליו", והשאלות על כך

מן הפסוק¹ "ויאמרו אליו איה שרה אשתך..." מצטט רש"י את המילים "ויאמרו אליו" ומפרש: "נקוד על אי"ו שבאליו, ותניא² רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב וכו' וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו אברהם. למדנו³ שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה⁴ על האיש" (ולאחר מכן ממשיך רש"י "בבבא מציעא אומרים...", כדלהלן ס"ב).

אין מובן:

א) פירוש רש"י הוא, לכאורה, על המילה "אליו" בלבד ("נקוד על אי"ו שבאליו") – מדוע הוא מצטט גם את המילה "ויאמרו"?

ב) רש"י מציין את שם בעל המאמר רק כאשר ציון השם תורם להבנת הענין – מה נוסף בהבנת הענין על־ידי הציון שכלל זה ("כל מקום שהכתב...") נאמר על־ידי רבי שמעון בן אלעזר?

ג) הכלל "כל מקום..." דורש הסבר: לשם מה יש להרבות נקודות עד שיהיה "נקודה רבה על הכתב (ואז) אתה דורש הנקודה" – הרי "כל מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב", ואם כך, די לנקד את מעט האותיות שאינן נדרשות, ואז ידרשו את אותן האותיות הרבות, שהן כתב, בלתי מנוקדות⁵?

ובעניננו: כדי לרמוז שצריך לדרוש את האותית אי"ו, די היה בנקודה אחת על האות למ"ד, ואז היו דורשים את האותיות אי"ו מפני הכלל שכ"שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב" – לשם מה יש צורך בניקוד על שלוש אותיות?

ד) בנוסף על הקשיים שבפירוש רש"י זה, יש כאן גם סתירה לפירוש רש"י מאוחר יותר: על המילים "ולא ידע בשכבה ובקומה"⁶ אומר רש"י

ובקומה... נקוד, לומר שבקומה ידע". רואים מכך, שהניקוד בא כדי 110לעקור את המילה⁷, וכיצד מתאימים הדברים לדברי רש"י כאן שכאשר "נקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה"?

ב. דברי רש"י על הטעמים " לשאלת המלאכים, והקשיים עליהם

לאחר מכן ממשיך רש"י, באותו "דיבור המתחיל", ואומר: "בבבא מציעא⁸ אומרים, יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה. אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה".

ובכך אין מובן:

א) "יודעים היו... כדי לחבבה... " כדי לשגר לה..." איננו הסבר על "אי"ו", אלא על "איה שרה אשתך" – ורש"י היה צריך, לכאורה, לכתוב זאת ב"דיבור המתחיל" בפני עצמו, ולא בהמשך לפירושו "נקוד על אי"ו"?

ב) מדוע מציין רש"י ש"יודעים היו..." נאמר בבבא מציעא?

ג) מדוע מזכיר רש"י את שמו של האומר "כדי לשגר..." – אמר רבי יוסי בר חנינא⁹?

ד) מדוע שגרו המלאכים לשרה מכוס של ברכה שלהם – שזהו, – לכאורה, היפך הצניעות? הרי אברהם יכול היה לתת לה מכוס של ברכה שלו¹⁰?

ה) רש"י מציין כאן שלושה טעמים לשאלת המלאכים "איה שרה...": (א)

שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה", (ב) "להודיע שצנועה היתה...", (ג) "כדי לשגר לה...". אין מובן: לשם מה יש צורך בשלושה טעמים, ואין די באחד?

ו) יתר־על־כן: רש"י כבר אמר לפני כן¹¹, שאחת ממטרות שליחותם של המלאכים היתה "לבשר את שרה"¹², ומובן בפשטות שהשאלה "איה שרה אשתך" נועדה כדי לבשר לה את הבשורה¹³, כפי שנאמר מיד בהמשך¹⁴

ויאמר... והנה בן לשרה אשתך ושרה שומעת..." מדוע צריך רש"י בכלל לחפש טעמים אחרים לשאלתם "איה שרה אשתך"?

ז) שלושת הטעמים שמביא רש"י הם שונים, ואין ביניהם קשר. מדוע 111איפוא מביאם רש"י בהמשך אחד¹⁵, " ללא ביטוי כמו "דבר אחר" וכדו' שיפריד ביניהם?

קושי זה חזק יותר: במסכת בבא מציעא⁸ (לפי גירסתנו) נאמר "כדי " לחבבה... רבי יוסי בר חנינא אמר כדי לשגר...". הביטוי "רבי יוסי בר חנינא אמר" (הזכרת שם בעל המאמר לפני מאמרו) מראה¹⁶ שרבי יוסי בר חנינא חולק על הטעם "כדי לחבבה...". ורש"י משנה¹⁷ וכותב "אמר רבי יוסי בר חנינא...", שביטוי זה ("אמר" לפני רבי יוסי בר חנינא) מראה¹⁶ ש"כדי לשגר..." בא בהמשך ל"כדי לחבבה"?

ג. הניקוד על "אי"ו" – פשוטו של מקרא

ההסבר לכל האמור לעיל הוא:

בפירושו על "ויאמרו אליו" עונה " רש"י לקושי: בפשטות, באה השאלה "איה שרה אשתך" בהקשר של כדי "לבשר את שרה", כדלעיל, ואם כך קשה: השליחות לבשר לשרה נמסרה למלאך אחד (כפי שמדייק רש"י לפני כן¹¹ "אחד לבשר את שרה". ואשר לכן, כדברי רש"י, כתוב כאן בהמשך

ויאמר שוב אשוב... והנה בן לשרה אשתך", "ויאמר" – בלשון יחיד), ואם כך, מדוע כתוב כאן "ויאמרו" בלשון רבים, שכל שלושת המלאכים שאלו

איה שרה"?

(בכך מובן מדוע מצטט רש"י גם את המילה "ויאמרו", כי רש"י רוצה להסביר מדוע כתוב "ויאמרו" בלשון רבים).

ועל כך עונה רש"י "למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה", כל המלאכים שאלו "איה שרה אשתך" לא כדי "לבשר את שרה", אלא משום שצריך לשאול באכסניא לאיש על האשה.

וכיון שמן המילה "ויאמרו" (בלשון רבים) לומדים "שישאל אדם באכסניא"... – שהכוונה היא הן

לאיש על האשה" והן "לאשה על האיש"¹⁸ – ולכן מביאים "שאף לשרה שאלו איו אברהם" – אם כך, מדוע לא כתוב זאת בתורה? עונה רש"י, שלפיכך הכרחי להסביר, שכאן קשור הניקוד "אי"ו" שב"אליו" לפשוטו של מקרא¹⁹, למרות שבמספר מקומות²⁰ 112אין רש"י מפרש את הניקוד, כי לשיטתו, אין זה חלק הכרחי להבנת פשוטו של מקרא²¹.

ד. כד לחבבה... כדי לשגר

אך עדיין אין מובן: "שישאל אדם באכסניא" זהו, בפשטות, ענין של שאלת שלום²², ומהי החשיבות לדעת היכן נמצאת שרה לצורך שאלה בשלומה, מדוע שאלו המלאכים "איה שרה"?

לפיכך ממשיך רש"י ואומר "בבבא מציעא אומרים... כדי לחבבה... כדי לשגר..." – השימוש בלשון "איה שרה" לצורך השאלה בשלומה היה "כדי לחבבה..." ו"כדי לשגר..."²³.

ה. הניקוד על האות – מחליש את משמעות המילה

בכך שרש"י מצטט מבבא מציעא " גם "להודיע שצנועה היתה" הוא מתרץ שאלה נוספת:

מילה, או אות, שיש עליה ניקוד, מראה שהיא שונה ממילים אחרות. מהו השינוי? אי אפשר לומר (בדרך

ו הפשט²⁴) שהניקוד בא כדי למחוק אותה לגמרי, כי אם־כך, מדוע היא כתובה בכלל? הכרחי לומר, שהניקוד מחליש את המנוקד²⁵, כפי שרש"י אומר על "וישקהו"²⁶: "נקודה זו כלומר שלא נשקו בכל לבו". וכך גם הפירוש השני "נשקו בכל לבו", שהכוונה איננה לנשיקה רגילה של עשו, כי "הלכה שעשו שונא ליעקב".

או יותר מכך: הניקוד עוקר את המילה ממקומה, או, לפחות, מחיבורה כמו "נעקרה האבן"²⁷, כפי שאומר רש"י על "ולא ידע בשכבה ובקומה"⁶, שהניקוד על "ובקומה" בא לומר ש"בקומה ידע" – אבל, כדלהלן, המילה אינה נמחקת:

לאחר "ולא ידע בשכבה ובקומה" נאמר בתורה²⁸: "ויהי ממחרת... נשקנו יין גם הלילה...". ואין מובן: אם "בקומה ידע" – מה התועלת בעצה

נשקנו יין"? אלא ההסבר לכך הוא, ש"בקומה ידע" נאמר רק ביחס ללוט, ואילו בנותיו חשבו שגם בקומה לא ידע, ולכן הן אמרו "נשקנו יין" – המילה "בקומה" נעקרת מ"ולא ידע", אך היא קיימת לגבי "הבכירה"

"הצעירה"

113ו. ההסבר לניקוד על "אי"ו" ולביטוי "אומרים"

מכך מובן בעניננו, שהניקוד על " האותיות "אי"ו "(שב"אליו") מוכיח, שהשאלה לשרה "איו (אברהם)" לא נאמרה בהדגשה כל־כך, כמו שהשאלה "אליו", לאברהם.

(מכך מובן מדוע צריך להיות ניקוד על שלוש האותיות שב"אליו", למרות שאותיות אלו היו נדרשות גם אילו היה ניקוד על האות למ"ד בלבד, שהרי "כל מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב" – מפני שמהניקוד על האותיות אי"ו יודעים, שהשאלה "איו אברהם" לא היתה מודגשת²⁹).

מדוע לא הובלטה השאלה "איו אברהם"³⁰? התשובה לכך מובנת מכך שרש"י מצטט מבבא מציעא "להודיע שצנועה היתה": כיון ששרה היתה צנועה, מחייב ההגיון, שגם את השאלה "איו אברהם" לא שאלו אותה המלאכים באופן של פרסום וגילוי, אלא בצניעות³¹.

מכך מובן, שציטוט רש"י מבבא מציעא "להודיע שצנועה היתה" – לא זו בלבד שאינו מהווה סתירה לפירוש

שאף לשרה שאלו איו אברהם", אלא אדרבה:

דוקא על־ידי כך מובן הניקוד של האותיות אי"ו.

ז. היתרונות שבטעם "כדי

לשגר לה..."

הסיבה לכך שרש"י מקדים לפני פירושו "יודעים היו... להודיע שצנועה היתה" ומציין "בבבא מציעא אומרים", היא, מפני שהתחלת הדברים (הכלל של רבי שמעון בן אלעזר) כתובה גם ב"בראשית רבה"³², ולכן מדגיש רש"י שהוא מביא את ההמשך דוקא מבבא מציעא, ושני החלקים באים זה בהמשכו של זה ומשלימים זה את זה.

לפיכך מדגיש רש"י "בבבא מציעא אומרים", שענין זה, הכתוב בבבא מציעא – "להודיע שצנועה היתה" – הוא ענין של "אומרים" סתם: הוא מתאים לכל הדעות, וגם לדעת רבי שמעון בן אלעזר האומר "ואף לשרה שאלו...".

ואפילו לדעת רבי יוסי בר חנינא האומר "כדי לשגר לה...", כי גם

לשגר לה" איננו סותר ל"צנועה היתה", כדלהלן.

114ח. הסיבה ששאלו המלאכים "אי' שרה"

הפירוש "להודיע שצנועה היתה..." איננו מספק, כי: הלא אברהם ידע ששרה צנועה³³, וגם המלאכים ידעו שהוא יודע זאת, ויוצא אפוא ששאלתם היא רק כדי לעורר את חביבותה על בעלה, הקיימת בלאו הכי³⁴. –

לכן מוסיף רש"י, שהיתה למלאכים סיבה נוספת – "כדי לשגר לה כוס של ברכה".

אך גם טעם זה אינו מספק כשלעצמו, כי "יודעים היו... היכן היתה", ואם כך הם לא היו צריכים לשאול "איה שרה" – לפיכך אומר רש"י, שהם האריכו בלשונם ושאלו "איה שרה אשתך", כדי שאברהם יצטרך לענות להם "הנה באהל"³⁵, ולשית לב לכך "שצנועה היתה".

ט. עוד יתרון בהטעם "כדי

לשגר לה..."

יש יתרון נוסף בטעם "כדי לשגר לה..." על פני הטעם "להודיע שצנועה היתה":

לענין של "צנועה היתה" קשורה השלילה – אי הימצאותה במקום גלוי

ולא החיוב, שהיא נמצאת "באהל" (ב' קמוצה – האהל הידוע). ואילו לפי הטעם "כדי לשגר..." חשוב המקום המדוייק של הימצאותה, כדי לדעת לאן "לשגר לה"³⁶.

י. שיגור כוס של ברכה של המלאכים לשרה – אינו נוגד לצניעות

הסיבה לכך שהמלאכים היו צריכים לשגר לשרה מכוס של ברכה שלהם, למרות שלכאורה, יכול היה אברהם לתת לה מכוס של ברכה שלו, מובנת בפשטות³⁷:

בהיותו מקיים הכנסת אורחים בשיא השלמות היה אברהם עסוק כל־כולו בשימוש המלאכים – "והוא עומד עליהם ויאכלו"³⁸ – רק על המלאכים נאמר שאכלו, ולא על אברהם³⁹, ולא היתה לו כוס של ברכה.

115בכך מובן, ששיגור כוס של ברכה שלהם על־ידי המלאכים לשרה לא היה ענין של היפך הצניעות, כי לא היתה דרך אחרת שתהיה לשרה כוס של ברכה, אלא על־ידי שיגור מכוס של ברכה שלהם⁴⁰. ובמיוחד כאשר לא הם עצמם נתנו לה, אלא הם שלחו על־ידי אחרים ("לשגר").

יא. מאמר ר' יוסי בר חנינא במס' ברכות

אך בן חמש למקרא עשוי לטעון, אם הוא "תלמיד ממולח", שלקיחת כוס של ברכה על־ידי שרה לא היתה בכל זאת צניעות מושלמת. לכן אומר רש"י "אמר רבי יוסי בר חנינא":

רבי יוסי בר חנינא אומר במסכת ברכות⁴¹ "שהאשה מכרת באורחים יותר מן האיש", ולפי זה מובן ששרה הבחינה שהאורחים אינם אנשים " פשוטים⁴², ולקבל כוס של ברכה מאנשים כאלה (הדומים, לפחות, למלאכים), בודאי איננו נוגד לצניעות.

יב. לכל מלאך סיבה אחרת

לאחר האמור לעיל עדיין נדרש הסבר: אמנם, שלושת הטעמים אינם סותרים זה לזה (ולכן אפשר לומר שבשאלם "איה שרה" התכוונו המלאכים לכל שלושת הטעמים), אך בכל זאת, הם טעמים שונים, ומדוע מביאם רש"י כענין אחד⁴³ (שלא כמו במקומות אחרים, כאשר מביא רש"י מספר פירושים – אף אם אינם סותרים זה לזה והם משלימים זה את זה – הוא אומר "דבר אחר" וכדומה)?

ההסבר לכך הוא: רש"י אומר שלוש סיבות בהמשך אחד, כי שאלה זו נשאלה על־ידי שלושה מלאכים – כל אחד בגלל סיבה אחרת (כפי שאומר רש"י בתחילת הפרשה¹¹, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות), וכל סיבה קשורה למלאך אחד בלבד⁴⁴:

כדי לשגר כוס של ברכה די במלאך אחד, כבכל כוס של ברכה;

לשאול באכסניא" די שמלאך אחד ישאל בשם כולם, וכן "לחבבה על בעלה".

116יג. רבי שמעון בן אלעזר – ריבוי טפל לאחד

ההסבר לכך, שרש"י מציין שהכלל "כל מקום שהכתב רבה על הנקודה..." נאמר על־ידי רבי שמעון בן אלעזר, הוא:

כוונת הכלל, שכאשר הנקודה רבה על הכתב "אתה דורש הנקודה" איננה לשלול את הפירוש הפשוט, במיוחד לפי שיטת רש"י בפירושו על התורה הבנויה על פשוטו של מקרא, אלא שבנוסף לפירוש הפשוט, שבו האותיות הנקודות הן חלק מהמילה, מראה הניקוד שבהן שהן גם כמילה בפני עצמן.

כלומר, לאותיות המנוקדות – ובעניננו: אותיות אי"ו – יש שתי משמעויות: א) הן חלק מהמילה "אליו". מבחינה זו האותיות אי"ו הן טפלות, כי עיקר המילה "אליו" היא האות למ"ד⁴⁵. ב) מילה בפני עצמה – "אי"ו".

שואל בן החמש למקרא, אם הוא "תלמיד ממולח": כיצד ייתכן, שהאותיות המנוקדות (אי"ו), שהן רבה על הכתב, והן גם מילה בפני עצמן, תהיינה טפלות לאות אחת, "למ"ד"?

שאלה זו מתורצת על־ידי כך שרש"י מציין שהכלל נאמר על־ידי

במסכת ביצה⁴⁶ אומר רבי שמעון בן אלעזר: "ממלאה אשה כל התנור פת, מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא" – למרות שליום־טוב היא זקוקה לפת אחת, בכל זאת מותר לה לאפות תנור מלא, כדי שהפת ליום־טוב תיאפה יפה.

רואים, אפוא, שלפי רבי שמעון בן אלעזר טפל ריבוי הפת לפת האחת, וכך בעניננו: שלוש האותיות אי"ו טפלות לאות למ"ד.

יד. ההוראה: דברי רשות הופכים לתורה ומצוות

מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י:

כאשר יהודי מהרהר, שהזמן שהוא מתעסק בתורה ובמצוות הוא מועט, וברוב זמנו הוא עסוק באכילה ושתיה, שינה, פרנסה וכדומה – דברי רשות – הוא עלול לחוש מועקה בלבו, בחושבו שיש בו "חלל" גדול, "מקום פנוי" מתורה ומצוות.

על כך באה ההוראה: אם "דברי הרשות" הם לשם שמים הם אינם דברי רשות, אלא הם הופכים להיות חלק מתורה ומצוות, כדוגמא של "ממלאה אשה כל התנור פת..." ביום טוב, למרות שמותר לעבוד רק לצורך יום־טוב, כי מילוי התנור בפת נעשה כדי שהפת שלצורך יום־טוב תיאפה יפה, ולפיכך הופכת כל הפת להיות פת של 117יום־טוב, וחלל התנור כולו אינו מלא בעניני חול, אלא בעניני יום־טוב.

כאשר יהודי עושה את דברי הרשות לצורך ענינים של תורה ומצוות בכלל, ובמיוחד כדי שה"לחם של תורה" שלו ייאפה יפה – כמבואר ב"לקוטי תורה"⁴⁷ על הפסוק⁴⁸ "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד", ש"לחם התורה" "ייאפה" באמצעות "חמימות (תנור) האהבה הבאה מהתבוננות של אחד" – אז הוא נעשה, כלשון הרמב"ם⁴⁹, "עובד את ה' תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן... ואפילו בשעה שהוא ישן... שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא",

הוא עובד "בכל מעשיך" ו"בכל דרכיך", וגם ב"תחתונים" שבהם,

וזוהי תכלית בריאת העולמות – לעשות לה' יתברך דירה דוקא בתחתונים, כמוסבר בהרחבה ב"המשך רס"ו" של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, שבשבת קודש זו יום הולדתו⁵⁰ –

וזוהי הכנה לזמן שלא יזדקקו לאפיה, כי "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת"⁵¹, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.