שיחה א

הערות

עמוד 204

1. 1. כ"ה בספרי כאן. ובתיב"ע ות"י כאן. וראה גם זהר פרשתנו רפו, ב. בתנחומא כאן: "כיון שאמר משה את התורה בשמים הי'" (וגם בנוגע לישעי', הל' בתנחומא הוא "שהי' בארץ", ולא "קרוב לארץ" כבספרי וכו'). וי"ל, שמשה מצד עצמו הי' "קרוב לשמים", וכשאמר את התורה – הי' בשמים. –
2. 2. ריש פרשתנו.
3. 3. ישעי' א, ב.
4. 4. באוה"ח כאן, וכ"ה באברבנאל כאן (סד"ה והדרך הב'), שהאזנה מורה על ריחוק יותר משמיעה. ומה שמשה אמר האזינו השמים ותשמע הארץ וישעי' אמר שמעו שמים והאזיני ארץ – אף שבודאי הי' משה נעלה מישעי' – כי בנבואת ישעי' שם נאמר "כי ה' דבר", משא"כ במשה נאמר: "ואדברה"; "אמרי פי". אבל בזהר שבהערה 1 (וראה להלן הערה 12), ש"אדברה גו' אמרי פי" דמשה הוא נעלה יותר מבחי' "כי ה' דבר" דישעי'. עיי"ש. וראה לקו"ת שה"ש (כ, ג), ש"מפי עצמו" דמשה "הוא מז"א דאצילות .. שמשם הי' שרש נבואתו והשגתו", וא"כ מובן שזהו למעלה מ"כי ה' דבר" דישעי' שנבואתו היתה מבריאה (סדור עט, א. ביאוה"ז וכו' שבהערה 7. ועוד).
5. 5. זח"ג נג, ב.
6. 6. ובפרט ע"פ הידוע בענין לימוד האזינו ע"י כאו"א כו' (ראה סה"ש תש"א ס"ע 56. ס' התולדות מהר"ש ע' 74. ס' הזכרונות פכ"ט* ממהר"ל מפראג בזה).
7. 7. ילקוט ישעי' רמז שפה. ואי"ז סותר ל"ולא קם עוד נביא בישראל כמשה" (ברכה לד, י. וראה בארוכה רמב"ם הלכות יסוה"ת פ"ז ה"ו. פיה"מ ריש פרק חלק יסוד הז'. מו"נ ח"ב פל"ה) – כי הכוונה ב"גדול שבנביאים" הוא, להנביאים ש"כולן אין רואין .. אלא בחלום וכו'" (רמב"ם שם ה"ב ואילך), שגם ישעי' הוא מסוג זה ורק שהוא ה"גדול" שבהם. משא"כ משה אינו מסוג זה כלל. ועפ"ז מובן לשון הרמב"ם שם: "וכולן כו'" – כי נבואת משה היא מסוג אחר. ולהעיר מהידוע (שעה"ק להרח"ו ח"ג ש"ו – הובא בתו"א ס, ב. לקו"ת במדבר ב, ב. שה"ש כח, ג. וראה אגה"ק סי"ט) שנבואת משה היא מאצילות, משא"כ ישעי' גדול שבנביאים נבואתו מבריאה, בן כרך (ביאוה"ז לאדמוה"א לט, סע"ד. עט"ר מא, א. אוה"ת תרומה ע' א'שעא. ועוד) – והרי אצילות "מרומם ונשגב מבי"ע" (לקו"ת שה"ש ד, ד. ובכ"מ), ועד ש"המציאות דכללות כל העולמות נבחן (רק) בג' בחינות" (ראה אוה"ת בלק ע' תתקסב. ע' תתקעט ואילך).
8. . וכן צ"ל בהערה בסה"ש שם.

עמוד 205

1. 8. ובפרט, שלפי התנחומא כאן (נעתק בהערה
2. 9. ובפרט לפי המבואר לעיל (הערה 7) מדרי' משה.
3. 10. ובפרט לפי מ"ש באוה"ח כאן, שגם במשה, מה שהי' קרוב לשמים הוא רק מצד נשמתו. ובבחיי כאן: כי ביום מותו הי' זה.
4. 11. תניא רפמ"ב.
5. 12. ובפרט לפי מ"ש בזהר שם, ששמים וארץ דנבואת ישעי' הם "שמים וארץ תתאין, ועם כל דא בעא לאענשא לי' עד דאמר כי ה' דבר"; משא"כ "השמים" ו"הארץ" שאמר משה, הם ח "שמים וארץ עילאין" ומ"מ אמר "ואדברה גו' אמרי פי" – ואיך שייך שישעי' גם מצד הבחי' דה' דבר הי' רחוק אפילו מבחי' שמים תתאין, ואעפ"כ תהי' הוראה לכאו"א מישראל, שיגיע ע"י עבודתו בכח עצמו להיות קרוב לבחי' שמים עילאין.
6. 13. בילקוט ישעי' רמז שפז: בא ישעי' ואמר כו' (והלשון "וסמך לדבר" נאמר שם רק בהענינים הנאמרים שם לאח"ז). אבל בספרי (וכ"ה גם בילקוט האזינו רמז תתקמב) הוא כבפנים. ר
7. 14. פשטות הלשון והענין הוא, שמה שישעי' הי' קרוב לארץ ורחוק מן השמים הוא, לפי שהי' למטה במדריגה ממשה (וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] "ב ע' 118). ומ"ש בפנים הוא ע"ד המבואר בכ"מ (תו"א לג, סע"א ואילך. לקו"ת שה"ש כח, ב ואילך) – שיש מעלה באספקלריא שאינה מאירה דישעי' על אספה"מ דמשה. וע"פ המבואר בתו"א שם שהמעלה שבאספשא"מ הוא כענין "ארץ קדמה", י"ל, שמה שישעי' הי' קרוב לארץ הוא מצד המעלה שבה – מה שקדמה לשמים. וראה לקמן סעיף יא.
8. 15. ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב. אוה"ת "פ נצבים. ועוד.
9. 1. , ההוראה ד"האזינו השמים" לכל אחד הוא – שצ"ל בשמים (ולא רק קרוב לשמים), שאפ"ל שגם במשה הי' זה רק כשאמר את התורה (ראה הערה הנ"ל).

עמוד 206

1. 16. להעיר, שפעם למחרת יוהכ"פ אמר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע "איצטער ערשט דארפן תשובה טאן" (הובא ונתבאר בהקדמה לקונט' צז – נדפס בסה"מ תש"ט. לקו"ש חי"ד ע' 400). וראה לקמן הערה 72.
2. 17. פע"ח שער השופר פ"ה. שער הכוונות דרושי ר"ה (קודם דרוש א). סידור האריז"ל סוף סדר הנסירה.
3. 18. גירסתנו בכתהאריז"ל שם הוא: "מי שאינו בוכה" (בלי תיבת "כל"). אבל בכ"מ בדא"ח (לקו"ת תצא לו, ג. ר"ה נה, ד. דרך חיים יג, ריש ע"ד. כא, רע"א. ועוד) הובא "כל מי כו'". וראה לקמן הערה 41.
4. 19. בפע"ח, סי' האריז"ל ושה"כ שם נזכר רק ר"ה ויוהכ"פ (וכ"ה בלקו"ת תצא שם. לז, ד). אבל בד"ח יג, ריש ע"ד (מ"כתבי המקובלים") וכא, רע"א (מ"ס' הקבלה"): בעשי"ת. (בלקו"ת נצבים " מה, ד – מכהאריז"ל: בימים נוראים. בלקו"ת ר"ה נה, ד – מכהאריז"ל: בר"ה).
5. 20. ר"ה יח, א. וש"נ. רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ו.
6. 21. ישעי' נה, ו. בגמרא ורמב"ם שם, הובא לענין עשרה ימים שבין ר"ה ליו"כ רק "בהמצאו". וראה גם ד"ח (כד, סע"ד), ש"קראוהו בהיותו קרוב" הוא ביו"כ, אבל בר"ה ועשי"ת הוא רק "דרשו ה' בהמצאו". אבל בכ"מ בדא"ח (לקו"ת תבא מא, סע"ד. מג, סע"ד. ש"ש סו, ריש ע"ב. ד"ח יג, ריש ע"ד. כא, סע"ב. צא, א. ועוד), וראה גם ר"ח לר"ה שם, שגם בהיותו קרוב" קאי על עשי"ת.
7. 22. ד"ח יג, ריש ע"ד. כא, סע"ב. צא, א.
8. 23. שם כא, סע"א ואילך.
9. 24. בטעמי המצות פ' קדושים (הובא ונתבאר בדרמ"צ כח, א ואילך): "ולכן נוהג מורי ז"ל לומר פרטי הוידוים כו' כי כל ישראל הם גוף אחד". אבל ממה ש"הרב זלה"ה כו'" (מקומות שבהערה הבאה) בא בהמשך ל"מי שאינו בוכה כו' אין נשמתו שלימה", משמע שבזה יש גם הענין המבואר בפנים.
10. 25. סידור האריז"ל שם. וכ"ה בפע"ח ובשה"כ שם.

עמוד 207

1. 26. תניא רפי"ב.
2. 27. שם (יז, א). פי"ג (יח, א).
3. 28. שם פי"ב (יז, ב).
4. 29. אין להקשות גם בנוגע לבינוני, מכיון שאי"ז תלוי בבחירתו* – מהו"ע התשובה? – שהרי כ' בתניא פי"ד: ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך, וממשיך: אף כו' אעפ"כ כו' ותתקיים בו באמת השבועה שמשביעים תהי צדיק.
5. 30. תניא פ"י.
6. 31. ברכות כח, ב.
7. 32. ראה לקו"ת מסעי צ, ג: שריב"ז שאמר איני יודע היינו מפני גדול ענוותנותו. עיי"ש.
8. 33. דאל"כ, גם כשטועה כו' אי"ז שייך לתשובה ובכי' כפשוטן (ראה לקמן סעיף ז'), ומכ"ש שלא יירא שמא ידונו אותו לגיהנם.
9. 34. ראה לעיל ע' 93 הערה 23.
10. 35. היום יום ע' קז.
11. 36. תצא לז, ד. וכ"כ שם לו, ג (אלא ששם אינו שולל הענין דמרה שחורה. וראה לקמן הערה 41). (לז, ד) הובא הלשון "מי שאינו בוכה כו'" (בהשמטת תיבת "כל") – אף שלפנ"ז (לו, ג) איתא "כל מי כו'" [ובפרט שבשני המקומות מבאר שבכי' זו היא כענין שאמרו גבי ר"ע. ויתירה מזו: מאמר הב' הוא ביאור על המאמר שלפניו] – כי בהביאור (לז, ד) ששולל הבכי' שמצד מ"ש, הרי בינוני ורשע אינם בכלל זה*, משא"כ בהמאמר (לו, ג) שמפרש את מאמר האריז"ל אבל אינו שולל עוד פירוש, כותב כל מי. ובזה יומתק מה שבהמאמר שם כ' "ועיקרה ביוהכ"פ", ובהביאור שם "והוא בחי' יוהכ"פ" – כי הבכי' (שבהביאור שם) ששייכת גבי צ"ג כר"ע, שהיא מדריגה גדולה", "הוא בחי' יוהכ"פ" (ומש"ש לפנ"ז "בר"ה ויוהכ"פ" – י"ל שזהו מצד בחי' יוהכ"פ שישנה גם בר"ה**); משא"כ הבכי' (שבהמאמר שם) השייכת*** גם בבינונים ורשעים, אי"ז הבחינה דיוהכ"פ, וישנה בר"ה (ועד"ז בהימים
12. . ראה תניא פי"ד פכ"ז וריש פל"ה, שאפשר שיהי' כל ימיו במלחמה זו "כי אולי לכך נברא". ושם (פכ"ז), שלכן "אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו".

עמוד 208

1. 37.
2. 38.
3. 39.
4. 39.
5. 40.
6. 41.
7. . וי"ל שזהו גם הטעם מה שבלקו"ת נצבים (מה, ד) משמיט תיבת "כל" – כי הבכי' (שמבאר שם) על הפגם והחסרון" אינה שייכת בצדיק. אבל בדרושי "ה (נה, ד) ובד"ח שם כותב "כל כו'", כי הבכי' על מה שהנשמה "ירדה ממקום כבודה ונתגשמה" (ועד"ז בד"ח שם) שייכת בכולם, כדלקמן סו"ס ה' וסו"ס ח'.
8. . ועפ"ז מובן בפשטות הלשון "בחי' יוהכ"פ" (משא"כ בהמאמר: ביוהכ"פ). וראה ד"ה להבין הל' בחינה (מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תמז).
9. . ואף שמדבר שם בענין הבכי' שהיא "ע"ד שאמרו על ר"ע כו'" – הרי מזה עצמו שאינו שולל שם הבכי' שמצד מ"ש (כבהביאור), מובן שגם הבכי' שבהמאמר שם יש לה איזה שייכות עכ"פ להבכי' שמצד מ"ש שישנה גם בבינונים ורשעים. ועפ"ז יומתק (א) מ"ש "ע"ד שאמרו על ר"ע", ולא "כענין שאמרו כו'" כבהביאור. (ב) "שהיא מדריגה גדולה" מוסיף רק בהביאור. (ג) מה שמשמיט בהביאור הציון לסד"ה ושמתי כדכד – כי שם (כו, סוף ע"ב): "וענין הבכי' .. התעוררות רח"ר". שבין ר"ה ליוהכ"פ – ראה לעיל הערה 19) מצ"ע. אלא שעיקרה הוא ביוהכ"פ.

עמוד 209

1. 42. קהלת יב, ז.
2. 43. לקו"ת ריש פרשתנו.
3. 44. תניא פל"ז מח, סע"א ואילך. וע"פ המבואר בד"ה גדולים מעשה צדיקים תרפ"ה (נדפס בסה"מ – קונטרסים סוף כרך ב') ספ"א ובלקוטי לוי יצחק לתניא שם, נמצא, שהיראה והאהבה שלמטה – הגם שהם בבחי' פנימיות (לשון הקדש), וגם כשהם כאחד (שזהו מצד גילוי כחות עצמיים דוקא), אינם מגיעים אפילו לדחילו ורחימו של הנשמה למעלה, הגם שהם רק בבחי' חיצוניות (לשון תרגום), ולא רק שאינם מגיעים אליהם – ובאופן ד"לא מינה ולא מקצתה", אלא ש"אין ערך ודמיון ביניהם כלל".
4. 45. לקו"ת ר"ה נה, ד.
5. 46. אף שיש חילוקי דרגות בזה (וראה לקמן סעיף ח').
6. 47. שלכן נקראים בני עלי', כי עבודתם הוא לצורך גבוה (תניא ספ"י).
7. 48. ואי"ז דומה להבכי' שעל החורבן והגלות – כי מה ש"גלינו מארצנו" הוא "מפני חטאינו" וע"י התשובה תהי' הגאולה, ולכן צריך להתענות על זה וכו' "כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה כו'" (רמב"ם הל' תעניות רפ"ה. ועד"ז הוא גם בנוגע לאבלות ר"ל וכו' – ראה רמב"ם הל' אבל ספי"ג). משא"כ בנדו"ד, שלכאורה אדרבה: רצון העליון הוא בירידת הנשמה למטה דוקא. וראה לקו"ת ראה כח, ד ואילך.

עמוד 210

1. 49. ראה ד"ה רשפי' (ספ"ב ואילך), תניא שבעה דברים (ספ"ו) דשנת תרצ"ז, שהעלי' שבשבילה ירדה הנשמה למטה היא "לבטל כל ענין הישות וההרגשים". וראה לקמן הערה 58.
2. 50. תניא פל"ה (מד, ב).
3. 51. ביאוה"ז לאדמוה"א (קטו, ב) ולהצ"צ (ע' תקמח). ד"ה אנכי, וד"ה פב"פ תרס"ז (בהמשך תרס"ו). ועוד.
4. 52. ד"ה והוא עומד עליהם תרס"ג ע' 9 (סה"מ תרס"ג ע' נז).
5. 53. בד"ה והוא עומד שם, משמע שהיציאה מגדר חוק הנברא אפשר להיות גם ע"י עבודה סתם (ולאו דוקא ע"י המרירות כו'), ובכל ימי השנה – אבל מובן שכמה דרגות ביציאה זו. וי"ל, שתכלית שלימותה הוא בזמן דהכתרת המלך [ובזה גופא שתי מדריגות: מצד ביטול העם המעורר את ההכתרה (ושלפני'); ע"י שהמלך מקבל את ההכתרה (ושלאחרי')]. ועפ"ז יומתק מ"ש בלקו"ת שם (נה, ד) "בר"ה" (ראה לעיל הערה 19) – כי אז הוא זמן ההכתרה.
6. 54. רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ו.

עמוד 211

1. 54.
2. 55. וי"ל שהרמב"ם מרמז ענין זה ב"יפה ביותר".
3. 56. אגה"ק רס"ב.
4. 57. ראה ד"ה והוא עומד שם ע' 11 (סה"מ שם ע' נט): שגם בנשמות דבי"ע יכול להיות ביטול אמיתי, גם מצד גופם כו'.
5. 58. ונוסף לזה: מכיון שהנשמה היא אלקות בעצם מהותה, הרי מצד זה גם בביטולה נשארת היא בבחי' אין ואפס (ראה ד"ה כי חלק תרצ"ד (תשי"א) פ"י). משא"כ ע"י שהיא נעשית נברא, ובפרט בירידתה בגוף ונה"ב, ובכ"ז מתבטלת, ובפרט כשפועלים הביטול גם בגוף ונה"ב – הוא ביטול אמיתי (ראה בארוכה ד"ה רשפי' (ספ"ג ואילך), תניא שבעה דברים (פ"ה ופ"ו) דשנת תרצ"ז).
6. 59. ראה רד"ה מן המיצר דשנת אעת"ר ותרצ"ה (בסה"מ קונטרסים ח"ב). ובכ"מ.
7. 60. ראה עד"ז לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 24 הערה 76. 79.

עמוד 212

1. 61. תו"א עד, ב. ד"ה מן המיצר שם, ע"פ רע"מ בשלח נט, סע"ב ואילך.
2. 62. ר"ה טז, א. לד, ב.
3. 63. כמרז"ל (ראה מכילתא יתרו כ, ג. תו"כ אחרי פי"ג. ילקו"ש יתרו שם) קבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליכם גזירות.
4. 64. וגם ענין תשובה הנרמז בשופר (רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד), אף שתשובה היא למעלה ממצות – מכיון שענינה הוא לתקן הענינים דהיפך רצון העליון, הרי גם היא שייכת לבחי' רצון (אלא שבזה גופא היא מגעת בעומק הרצון; בבעל הרצון), ולא בעצמותו (ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 125 ובהנסמן שם).
5. 65. לקו"ש שם ע' 127 ובהערה 19.
6. 66. ראה לעיל סעיף ח'.
7. 67. וכהאמירה לפני תק"ש (ואמירת מן המיצר): יבחר לנו – שזהו מצד היותם מושרשים בעצמות (עיין ד"ה שיר המעלות תש"ג פ"ט. ד"ה יבחר לנו שם פי"ד).
8. 68. נוסח התפלה דר"ה. וראה בכתבי האריז"ל (בסידורו שם ועוד) ש"פעול" קאי על עשי'.
9. 69. ראה ד"ה תפלין דמארי עלמא תרנ"ג פי"ב. חכמות בחוץ תרצ"ד (בסה"מ קונטרסים ח"ב) פ"ב. ובכ"מ.
10. 70. ראה ד"ה ולקחתם לכם תרס"א, שזהו אמיתית ענין בנין המלכות שבר"ה. עיי"ש בארוכה.
11. 71. נסמן בלקו"ש ח"ו ע' 17 הערה 41. וראה שם הערה 42.

עמוד 213

1. 72. ועד"ז בד' ימים שבין יוהכ"פ לסוכות (ראה לעיל סו"ס א') – כי מובן שהתשובה אז [ובפרט למחרת יוהכ"פ – ראה מפרשי המשנה כריתות פ"ו מ"ג. שע"ת לאו"ח ס"א סקי"ג ובשב יעקב שהובא שם] היא באופן נעלה ביותר. ולכאורה חידוש גדול בזה דמשמע שהיא למעלה גם מהתשובה דעשי"ת ויוהכ"פ. וכהלשון (ראה לעיל הערה 16): איצטער ערשט דארפן תשובה טאן. ומה שלא נתבארה מעלה זו דימים אלו בפירוש בש"ס ופוסקים – י"ל שהוא ע"ד המבואר בנוגע להקפות (דשמע"צ ושמח"ת – שהם בדוגמת ר"ה (ראה היום יום ע' צח)) שלא נזכרו בתושב"כ ולא בש"ס כו' (לקו"ת סוכות פ, ג. סידור אדה"ז רסט, ב).
2. 73. ראה בארוכה ד"ה וכה"ע רואים ש"ת ספ"א ואילך.
3. 74. נסמן בלקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 130 הערה 29. וראה סה"ש תש"ד ע' 78 ואילך.
4. 75. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ב ע' 118. ושם, שזהו הביאור ע"פ פשטות (ראה לעיל הערה 14) במאמר הספרי – כי נבואת ישעי' היא בבריאה (נסמן לעיל הערה 7. סדור עט, א. ועוד) ונבואת משה – באצילות (נסמן בהערה הנ"ל).
5. 76. תניא רפמ"ט.
6. 77. להעיר גם מזה שב"האזינו השמים ותשמע הארץ" נאמר "ואדברה"; "אמרי פי" – "קראתי" (קריאה של הנברא), וב"שמעו שמים והאזיני ארץ" נאמר "כי ה' דבר" – "ענני", מלמעלה. וראה זהר הובא לעיל הערה 1, 4.

עמוד 214

1. 78. תו"א בתחלתו. לקו"ת פרשתנו עד, ב (עה"פ האזינו השמים גו' ותשמע הארץ גו').
2. 79. תניא פכ"ג (ועייג"כ שם פ"ה).
3. 80. שם פל"ז.
4. 81. להעיר מלקו"ת שה"ש נ, א: ששמים היא בחי' רצוא וארץ בחי' שוב. וגם מצד זה הרי תחלה העבודה היא "קרוב לשמים" – רצוא, ומיד אח"כ ("סמך לדבר") – קרוב לארץ, שוב. בתו"א (ב, ג. ג, ג), ששמים ענינו שוב, וארץ – רצוא. ועפ"ז אפשר לבאר ע"ד הענין שבפנים (משיחותשבתתשובהתשכ"ז־ח. ו'תשריתשכ"ח) גם להפי' (ראה לעיל הערה 4) ש"האזנה" מורה על ריחוק.
5. 82. אבות פ"א מי"ז.
6. 83. ראה ב"ב יד, ב: ישעי' כולי' דנחמתא. וראה סדור שם, ההפרש בין ישעי' לירמי'.
7. 84. אוה"ת ר"פ ויגש. ואתחנן ס"ע רמז ואילך. סה"מ תרכ"ט ע' 19. ובכ"מ.