214
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
"שמים" מצביעים על התורה, ו"ארץ" – על מצוות78. וכיון שבכל אחד מהם יש מעלה: הדביקות והאיחוד של הנפש האלקית עם הקדוש־ברוך־הוא מושגים (בעיקר) על ידי לימוד התורה79, ועשיית העולם לדירה לה' יתברך מושגת (בעיקר) על ידי קיום המצוות80 – לכן צריכים להיות אצל ישראל שני הענינים81:
בתחילת עבודתו הרוחנית הוא צריך להיות "קרוב לשמים ורחוק מן הארץ", שלא ייחפז לזכך את העולם, אלא תענוגו העיקרי יהיה בלימוד התורה. אמנם, הוא צריך בודאי גם לקיים מצוות, ועליו לעשות גם זאת בודאי בחיות ובתענוג, אך יש לעשות זאת רק לפי מידת מחוייבותו על־פי שולחן ערוך – הוא רחוק מן הארץ.
אך לאחר שכבר מימש כיוון זה, צריכה להתעורר בו ההכרה, ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה"82, כי "תכלית בריאתו וירידתו לעולם הזה" היא להפוך את העולם לדירה לו יתברך80.
לפיכך נלמדת ההוראה שצריך להיות "קרוב לארץ" על ידי ישעיהו: נבואתו של ישעיהו היא בעיקר על הגאולה העתידה83, שאז יהיה "מעשה גדול"84. ולכן לימד הוא את ההוראה, שצריך להיות "קרוב לארץ", שיש לפעול בזיכוך העולם, ועל ידי כך מגיעים ל"וידע כל פעול כי אתה פעלתו", בגאולה האמיתית והשלימה, על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.
הערות
- 78. תו"א בתחלתו. לקו"ת פרשתנו עד, ב (עה"פ האזינו השמים גו' ותשמע הארץ גו').
- 79. תניא פכ"ג (ועייג"כ שם פ"ה).
- 80. שם פל"ז.
- 81. להעיר מלקו"ת שה"ש נ, א: ששמים היא בחי' רצוא וארץ בחי' שוב. וגם מצד זה הרי תחלה העבודה היא "קרוב לשמים" – רצוא, ומיד אח"כ ("סמך לדבר") – קרוב לארץ, שוב. בתו"א (ב, ג. ג, ג), ששמים ענינו שוב, וארץ – רצוא. ועפ"ז אפשר לבאר ע"ד הענין שבפנים (משיחותשבתתשובהתשכ"ז־ח. ו'תשריתשכ"ח) גם להפי' (ראה לעיל הערה 4) ש"האזנה" מורה על ריחוק.
- 82. אבות פ"א מי"ז.
- 83. ראה ב"ב יד, ב: ישעי' כולי' דנחמתא. וראה סדור שם, ההפרש בין ישעי' לירמי'.
- 84. אוה"ת ר"פ ויגש. ואתחנן ס"ע רמז ואילך. סה"מ תרכ"ט ע' 19. ובכ"מ.
תניא, ליקוטי אמרים כ״ג - הטקסט מספריא
וְעִם כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, יוּבַן וִיבוֹאַר הֵיטֵב בְּתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד״, וּבַתִּיקוּנִים פֵּירְשׁוּ דְּ״רַמַ״ח פִּיקּוּדִין אִינּוּן רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״.
לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי, הַמְלוּבָּשׁ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְהַחֲיוֹתָם, כִּי כָּל חַיּוּתָם וְשִׁפְעָם תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת שֶׁל הַתַּחְתּוֹנִים, כַּנּוֹדָע.
וְנִמְצָא שֶׁמַּעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן הוּא לְבוּשׁ הַפְּנִימִי לִפְנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, שֶׁמִּמַּעֲשֶׂה זֶה נִמְשָׁךְ אוֹר וְחַיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָמוֹת.
וְלָכֵן נִקְרָאִים ״אֵבְרֵי דְמַלְכָּא״, דֶּרֶךְ מָשָׁל; כְּמוֹ שֶׁאֵבְרֵי גּוּף הָאָדָם הֵם לְבוּשׁ לְנַפְשׁוֹ וּבְטֵלִים לְגַמְרֵי אֵלֶיהָ מִכֹּל וָכֹל, כִּי מִיָּד שֶׁעוֹלֶה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם לִפְשׁוֹט יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, הֵן נִשְׁמָעוֹת לִרְצוֹנוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד בְּלִי שׁוּם צִוּוּי וַאֲמִירָה לָהֶן, וּבְלִי שׁוּם שְׁהִיָּיה כְּלָל, אֶלָּא כְּרֶגַע מַמָּשׁ כְּשֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, כָּךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַחַיּוּת שֶׁל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן, הוּא בָּטֵל לְגַמְרֵי לְגַבֵּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, וְנַעֲשֶׂה לוֹ מַמָּשׁ כְּגוּף לִנְשָׁמָה.
וְכֵן הַלְּבוּשׁ הַחִיצוֹן שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם הַמְקַיֵּם וְעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה, שֶׁהוּא כֹּחַ וּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ, הוּא מִתְלַבֵּשׁ בַּחַיּוּת שֶׁל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה, וְנַעֲשֶׂה גַּם כֵּן כְּגוּף לִנְשָׁמָה לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וּבָטֵל אֵלָיו לְגַמְרֵי.
וְעַל כֵּן, גַּם אֵבְרֵי גּוּף הָאָדָם הַמְקַיְּימִים הַמִּצְוָה, שֶׁכֹּחַ וּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מְלוּבָּשׁ בָּהֶם בִּשְׁעַת מַעֲשֵׂה וְקִיּוּם הַמִּצְוָה, הֵם נַעֲשׂוּ מֶרְכָּבָה מַמָּשׁ לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, כְּגוֹן: הַיָּד הַמְחַלֶּקֶת צְדָקָה לַעֲנִיִּים, אוֹ עוֹשָׂה מִצְוָה אַחֶרֶת, וְרַגְלַיִם הַמְהַלְּכוֹת לִדְבַר מִצְוָה, וְכֵן הַפֶּה וְלָשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַמּוֹחַ שֶׁמְּהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם וּבִגְדוּלַּת ה׳ בָּרוּךְ־הוּא.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל אֵבְרֵיהֶם כּוּלָּם הָיוּ קְדוֹשִׁים וּמוּבְדָּלִים מֵעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נַעֲשׂוּ מֶרְכָּבָה, רַק לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְבַדּוֹ כָּל יְמֵיהֶם:
אַךְ הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּמּוֹחַ, וְכֹחַ הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּפֶּה, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים הַפְּנִימִים שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וְכָל שֶׁכֵּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַצְמָהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶם, כּוּלָּם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא מֶרְכָּבָה לְבַד, כִּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא הוּא הַדְּבַר הֲלָכָה עַצְמָהּ שֶׁמְּהַרְהֵר וּמְדַבֵּר בָּהּ, שֶׁכָּל הַהֲלָכוֹת הֵן פְּרָטֵי הַמְשָׁכוֹת פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן עַצְמוֹ, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁדָּבָר זֶה מוּתָּר אוֹ כָּשֵׁר אוֹ פָּטוּר אוֹ זַכַּאי אוֹ לְהֵפֶךְ; וְכֵן כָּל צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים הֵן הַמְשָׁכַת רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ הַמְיוּחָדוֹת בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, שֶׁהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא – כּוּלָּא חַד״, וְלֹא ״אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״ לְחוּד כְּפִיקּוּדִין.
וּמֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְיוּחָד בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, הוּא בְּגִילּוּי לְגַמְרֵי, וְלֹא בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל וּכְלָל, בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית וּלְבוּשֶׁיהָ הַפְּנִימִים, שֶׁהֵם מַחֲשַׁבְתָּהּ וְדִבּוּרָהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי גַּם הַנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ אֵלּוּ – מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כְּיִחוּד דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, כִּי אֵין שׁוּם דָּבָר נִפְרָד, כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיִּחוּדָם הוּא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז מִיִּחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, מֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא בְּגִילּוּי מַמָּשׁ בַּנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא הַתּוֹרָה עַצְמָהּ, וְכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים מְקַבְּלִים חַיּוּתָם מֵאוֹר וְחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהַתּוֹרָה, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, וְאִם כֵּן, הַחָכְמָה – שֶׁהִיא הַתּוֹרָה – לְמַעְלָה מִכּוּלָּם, וְהִיא הִיא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ הַנִּקְרָא ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״, שֶׁהִיא בְּחִינַת מַה שֶּׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹךְ עָלְמִין, רַק מְחַיֶּה וּמֵאִיר לְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַקִּיף, וְהִיא הִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בַּנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ בִּבְחִינַת גִּילּוּי מַמָּשׁ – כְּשֶׁעוֹסְקִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה, ״וְאַף־עַל־גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזֵי כוּ׳״ [וּמִשּׁוּם הָכֵי יָכוֹל לִסְבּוֹל, מִשּׁוּם דְּלָא חָזֵי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעֶלְיוֹנִים].
וּבָזֶה יוּבַן לָמָּה גָּדְלָה מְאֹד מַעֲלַת הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל הַמִּצְוֹת, וַאֲפִילוּ מִתְּפִלָּה – שֶׁהִיא יִחוּד עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים [וְהָא דְּמִי שֶׁאֵין תּוֹרָתוֹ אוּמָנוּתוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק, הַיְינוּ מֵאַחַר דְּמַפְסִיק וּמְבַטֵּל בְּלָאו הָכֵי].
וּמִזֶּה יוּכַל הַמַּשְׂכִּיל לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָה גְדוֹלָה בְּעָסְקוֹ בַּתּוֹרָה, כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן אֵיךְ שֶׁנַּפְשׁוֹ וּלְבוּשֶׁיהָ שֶׁבְּמוֹחוֹ וּבְפִיו, הֵם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ הַמִּתְגַּלֶּה בָּהֶם, מַה שֶּׁכָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – כְּלָא חֲשִׁיבֵי קַמֵּיהּ וּכְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, עַד שֶׁאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם מַמָּשׁ, אֶלָּא, סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, בִּבְחִינַת מַקִּיף – לְהַחֲיוֹתָם עִיקַּר חַיּוּתָם, רַק אֵיזוֹ הֶאָרָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּתוֹכָם, מַה שֶּׁיְּכוֹלִים לִסְבּוֹל, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וַיְצַוֵּנוּ ה׳ אֶת כָּל הַחוּקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה׳ וְגוֹ׳״ [וְעַל יִרְאָה גְדוֹלָה זוֹ אָמְרוּ: ״אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה״, וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת אֶצְלָהּ ״תַּרְעָא לְדַרְתָּא״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר], אֶלָּא, דְּלָאו כָּל מוֹחָא סָבִיל דָּא – יִרְאָה כָּזוֹ. אַךְ גַּם מַאן דְּלָא סָבִיל מוֹחוֹ כְּלָל יִרְאָה זוֹ, לֹא מִינָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ, מִפְּנֵי פְּחִיתוּת עֵרֶךְ נַפְשׁוֹ בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ – בְּמַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה, אֵין יִרְאָה זוֹ מְעַכֶּבֶת בּוֹ לְמַעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן:
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לד ‹ עשרת ימי תשובה ‹ שיחה א ‹ 205 לקו"ש ח"ט ע' 214
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.