שיחה ב

162שיחה ב

א. "האמרת והאמירך"

מן הפסוקים "את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה..."¹, מצטט רש"י את המלים "האמרת והאמירך"², ומפרש: "אין להם עד מוכיח במקרא. ולי נראה, שהוא לשון הפרשה³ והבדלה, הבדלתו⁴ לך⁵ מאלקי הנכר ל

ב להיות לך לאלקים והוא⁶ הפרישך אליו⁵ מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה".

163יש להבין:

א) המלים "להיות לך לאלקים" ו"להיות לו לעם סגולה" מופיעות " בפסוק. ולכאורה, די היה לרש"י לומר "הבדלתו לך מאלקי הנכר, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ" – ומכך כבר היה ידוע ש"הבדלתו לך מאלקי הנכר" הוא "להיות לך לאלקים", ו"והוא הפרישך אליו מעמי הארץ" הוא "להיות לו לעם סגולה". לשם מה צריך " רש"י להעתיק את המלים המופיעות בפסוק⁷?

ב) בענין של "את ה' האמרת", שישראל הבדילו את הקדוש־ברוך־הוא מאלקי הנכר, אומר רש"י "הבדלתו...". ואילו בענין של "וה' האמירך", שהקדוש־ברוך־הוא הבדיל את ישראל, הוא אומר "והוא " הפרישך"⁸: מדוע בנוגע לקדוש־ברוך־הוא משתמש רש"י בביטוי "הבדלה" ובנוגע לישראל – הביטוי "הפרשה"?

ב. "אין להם עד" או "ומצאתי להם עד"

לאחר מכן ממשיך רש"י בפירושו: "ומצאתי להם עד, והוא לשון תפארת, כמו יתאמרו⁹ כל פועלי און"¹⁰.

יש להבין: כיצד אומר רש"י לפני כן

אין להם עד..." ומבאר "שהוא לשון הפרשה והבדלה", כאשר הוא עצמו אומר בהמשך "ומצאתי להם עד והוא לשון תפארת..."¹¹? אפשר היה להסביר (בדוחק רב), שאת ה"עד" מן הפסוק "יתאמרו כל פועלי און" מצא רש"י רק מאוחר יותר, כלשונו

ומצאתי", ובתחילה, בזמנה של מהדורא קמא, הוא סבר ש"אין להם עד..."¹².

אך קשה לפרש כך, כי:

(א) לפני שכתב רש"י בודאות ש"אין להם עד מוכיח במקרא", הוא בודאי עיין וחיפש בתנ"ך כולו, וכיצד ייתכן שלא זכר את ה"עד" של

יתאמרו ..."¹³?

164(ב) לאחר ש"מצאתי להם עד", צריך היה רש"י – במהדורא בתרא – למחוק¹⁴ את דבריו הקודמים, ש"אין להם עד... ולי נראה..."?

ג. הפירוש העיקרי לפי " תוכן הענין

לכן הכרחי לומר, שזה שרש"י אומר לפני כן ש"אין להם עד", ומבאר "שהוא לשון הפרשה והבדלה", ולא לשון "תפארת", כי הוא סובר, שבפסוקנו אין " מתאים הפירוש "לשון תפארת", לפי תוכן הענין (ולא מפני שהוא לא ידע לפני כן, שאפשר לפרש את המלים "האמרת" ו"האמירך" ב"לשון תפארת").

ולכן מדגיש רש"י "אין להם עד מוכיח במקרא" – ולא "אין להם עד" כלל¹⁵, כבהמשך "ומצאתי להם עד". כלומר, שאילו היה "עד מוכיח" לביאור המלים "האמרת" ו"האמירך" היה הכרח לבאר כך גם בפסוקנו, למרות שקשה לפרש זאת לפי תוכן הענין, אך כיון ש"אין להם עד מוכיח במקרא", כי "האמרת והאמירך" אינו דומה ממש ל"יתאמרו" – עדיף לבאר "שהוא לשון

כ הפרשה והבדלה", כמתבקש לפי תוכן " הענין.

אך כיון שבשום מקום איננו מוצאים שהמשמעות של "האמרת והאמירך" היא הפרשה והבדלה – לא זו בלבד שאין עד מוכיח, אלא אין לכך "עד" בכלל – לכן ממשיך רש"י, ומביא פירוש שני¹⁶ "ומצאתי להם עד, והוא לשון תפארת...", שאפשר להסביר את

האמרת והאמירך" גם מלשון תפארת. אך לפי תוכן הענין, מתאים יותר להסביר "שהוא לשון הפרשה והבדלה, ולכן מציין זאת רש"י כפירוש ראשון.

יש להבין: מהו הקושי בפירוש

לשון תפארת", שבגינו מבאר רש"י בפירושו הראשון והעיקרי "לשון הפרשה והבדלה", למרות ש"לא מצאתי לו חבר"¹⁷?

165ד. מלשון "אמיר" ומלשון "ויאמר"

אבן עזרא – אשר אף הוא מפרש לפי פשוטו של מקרא (אם כי בדרך שונה מרש"י) – מבאר, ש"האמרת" הוא " "מלשון גדולה"¹⁸, כמו "בראש¹⁹ " אמיר". אחר כך הוא מביא פירוש נוסף של רבי יהודה הלוי (באומרו "ויפה פירש"), שהמלים "האמרת" ו"האמירך" הן "מגזרת ויאמר". והמשמעות של "את ה' האמרת... להיות לך לאלקים... וה' האמירך... להיות לו לעם סגולה" היא²⁰, שישראל גרמו לקדוש־ברוך־הוא לומר שהוא יהיה להם "לאלקים", ו והקדוש־ברוך־הוא גרם לישראל לומר שהם יהיו לו "לעם סגולה". "

מובן מדוע רש"י אינו מסביר, אפילו כפירוש נוסף, ש"האמרת והאמירך" ו הוא "מלשון גדולה": כי המקור " להסברת האמרת מלשון גדולה הוא הפסוק "בראש אמיר", ובפסוק זה מבאר רש"י את המילה "אמיר" במשמעות של "ענף" סתם²¹, ולא "נוף העליון"²².

אך אין מובן מדוע רש"י אינו מסביר את "האמרת" מלשון אמירה, ואפילו לא כפירוש נוסף, להיפך מאבן עזרא, שדוקא על פירוש זה הוא אומר "ויפה פירש":

ו

ל"אמר" מלשון הפרשה והבדלה,

ה כפירושו העיקרי של רש"י, אין דוגמא נוספת. גם את "אמר" מלשון תפארת מוצאים רק בתהילים ("יתאמרו כל פועלי און"), ורש"י מתבטא על כך

ומצאתי". ואילו המילה "אמר" מלשון

ויאמר" היא מהמלים הנפוצות ביותר בחומש, החל מהפסוק השלישי בבראשית. מדוע אפוא אין רש"י מפרש את "האמרת והאמירך" בלשון אמירה?

ה. "האמרת והאמירך" – לשון הפעיל

השאלה אף קשה יותר: "האמרת" האמירך" (בתוספת ה"א) הן בלשון מפעיל. ולפי הפירוש, שהמלים

האמרת והאמירך" הן מלשון אמירה, מובן בפשטות מדוע נאמר "האמרת" "האמירך" (בה"א), כי המשמעות של

את ה' האמרת" היא, כדלעיל, שישראל גרמו לכך שהקדוש־ברוך־הוא יאמר, שהוא יהיה "לך לאלקים", והמשמעות של "וה' האמירך" היא, שהקדוש־ברוך־הוא גרם לישראל לומר, שהם יהיו לו לעם.

ואילו לפי הפירוש "לשון תפארת", שישראל מפארים ומשבחים את הקדוש־ברוך־הוא, והקדוש־ברוך־הוא מפאר ומשבח את ישראל, היה צריך, לכאורה, להיכתב "אמרת" (כמו שבחת) "אמרך" (כמו שבחך) – ללא תוספת

"א²³.

אמנם, אין זה קושי, כי אפשר לומר, 166שכתוב "האמרת" בלשון מפעיל, כי על ידי כך שישראל מפארים את הקדוש־ " ברוך־הוא, הוא נעשה, כביכול, מפואר. וכן מובן גם להיפך, כאשר הקדוש־ברוך־הוא משבח את ישראל. אך הרבה יותר פשוט להסביר את האמרת והאמירך בלשון אמירה²⁴, שאז מובן בפשטות מדוע נאמר האמרת (בה"א), כדלעיל. ומדוע מסביר רש"י, ולפחות כפירוש שני, מלים אלו ב"לשון תפארת" ולא ב"לשון אמירה"?

ו. "היום" – בכל יום

ההסבר לכל האמור לעיל הוא:

הפסוקים "את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום..." באים בהמשך לפסוק הקודם "היום הזה ה' אלקיך מצוך...".

מכך מובן, שהמילה "היום" המופיעה בשני פסוקים אלו – "את ה' האמרת היום" ו"וה' האמירך היום" – מתארת אותו יום שבפסוק הקודם, שמשמעותו כל יום, כפי שמפרש שם רש"י לגבי היום הזה²⁵ – "בכל יום...".

לכן אין רש"י יכול לבאר את

האמרת" מלשון אמירה, שגרמת לומר, כי ענין זה, שישראל גורמים לקדוש־ברוך־הוא לומר "להיות לך לאלקים", מתאים רק כאשר הם מתנהגים באופן שמשפיע, כביכול, על הקדוש־ברוך־הוא להיות "לך לאלקים"²⁶.

אך אי אפשר לומר, שבכל יום פועלים ישראל באופן ש"גורם" לקדוש־ברוך־הוא לומר שהוא יהיה "לך לאלקים". אמנם, בכל יום ה' הוא אלקינו, בלי תלות באופן התנהגותם של ישראל, אך לא ייתכן לומר, שכאשר ישראל אינם מתנהגים כראוי ח"ו, הם מעוררים באותו יום את אמירתו של הקדוש־ברוך־הוא "להיות לך לאלקים".

כך גם לגבי "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה": כאשר הקדוש־ברוך־הוא מראה לישראל ניסים וכדומה, אפשר לומר, שהוא גורם לישראל לומר ולרצות "להיות לו לעם סגולה"²⁷. אך כאשר הקדוש־ברוך־הוא מתנהג עם ישראל ח"ו בהנהגה מנוגדת

"ונתתי גשמיכם בעתם...", אין לומר, שבאותו יום הוא גורם לישראל לומר שהם רוצים להיות ויהיו לו "לעם סגולה".

לכן מפרש רש"י "לשון הפרשה 167והבדלה", כי ישראל מבדילים את הקדוש־ברוך־הוא מאלקי הנכר והקדוש־ברוך־הוא מבדיל את ישראל מכל העמים בכל יום²⁸: בכל מצב שבו יהיו ישראל, תמיד קיימת אצלם ההכרה שהקדוש־ברוך־הוא הוא אלקיהם²⁹. וכך גם אצל הקדוש־ברוך־הוא, ישראל נבדלים תמיד מכל העמים, והם עם סגולתו³⁰.

ז. בכל יום – "לך לאלקים" ו"עם סגולה"

לכן גם אין רש"י מפרש (בפירושו הראשון) את "האמרת והאמירך" ב"לשון תפארת", כי גם השבח והתפארת של הקדוש־ברוך־הוא קיימים (בעיקר) כאשר הענין של "להיות לך " לאלקים" מתבטא בגלוי ב"ללכת " בדרכיו...". וכן השבח והתפארת של – ישראל קיימים בעיקר כאשר אינם עם סגולה בלבד, אוצר חביב^* אצל הקדוש־ברוך־הוא, אלא כאשר מקיימים את "ולשמור כל מצותיו..." – וזה אינו ניכר תמיד, ולכן מבאר רש"י "לשון הפרשה והבדלה", שהרי ענין זה קיים תמיד בגלוי.

בכך יובן, מדוע בפירושו "לשון הפרשה והבדלה" אין רש"י מסתפק בדבריו "הבדלתו לך מאלקי הנכר והוא הפרישך אליו מעמי הארץ", אלא הוא מבאר, ש"הבדלתו לך מאלקי הנכר" הוא "להיות לך לאלקים", ואילו "והוא הפרישך אליו מעמי הארץ" הוא "להיות לו לעם סגולה" – ולגבי שני הביטויים אין הוא מוסיף "וגו'",

כי מפשטות לשון הפסוק מובן, שהמילה "האמרת" אינה רק "להיות לך לאלקים", אלא גם "ללכת בכל דרכיו" וכדומה, וכן ב"האמירך" אין הכוונה רק

להיות לו לעם סגולה", אלא גם

לשמור כל מצותיו, ולתתך עליון..."

וכיון שענין זה אינו ניכר בכל יום, אומר רש"י, שהעיקר של האמרת והאמירך, שעל כך נאמר "היום" (שמשמעותו כל יום) הוא "להיות לך לאלקים" ו"להיות לו לעם סגולה".

ח. בין "הבדלה" לבין "הפרשה" ההבדל בין לשון "הבדלה"

"הבדלתו לך..."), שרש"י אומר לגבי הקדוש־ברוך־הוא, לבין הלשון³¹

הפרשה" ("והוא הפרישך..."), שהוא אומר לגבי ישראל – כאשר מבדילים 168בין שתיהן³² – הוא בכמה ענינים, ומהם:

א) לגבי האופן שבו היו שני הדברים לפני ההבדלה וההפרשה:

הביטוי הבדלה מתאים בעיקר כאשר לפני כן היו שני הדברים סמוכים זה לזה, אך לא היו מעורבים ביניהם³³.

כמו "ושסע אותו בכנפיו לא " יבדיל"³⁴, ששני חלקי העוף אינם מעורבבים ביניהם, אלא רק סמוכים ומחוברים זה לזה, והמשמעות של "לא יבדיל" היא "אינו מפרקו"³⁵ – שלא יפריד חלק אחד מהאחר.

לעומת זאת, הביטוי "הפרשה" מתאים בעיקר כאשר הדבר המופרש היה מעורבב בשאר הדברים. כמו הפרשת תרומות ומעשרות, שלפני ההפרשה היו החטים וכדומה של התרומה, של המעשר ושל החולין מעורבים – בטבל.

ב) לגבי מצבם של הדברים המופרשים או המובדלים לאחר ההבדלה וההפרשה:

בביטוי "הפרשה" משתמשים, בדרך כלל, כאשר גם הדבר שממנו הפרישו נשאר לאחר ההפרשה. כמו תרומה וחלה, שאף היא נקראת בתורה בשם

תרומה"³⁶, למרות שאין להן שיעור קבוע, כמעשר וכתרומת מעשר³⁷, ואפשר להרבותן, הרי "האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום, עד שישייר מקצת"³⁸, כי המשמעות של "תרומה" – "הפרשה"³⁹ היא: "מרים קצת ונשאר קצת"⁴⁰.

ולעומת זאת, ב"הבדלה" חשוב רק הדבר המובדל, ואין חשיבות לפרט⁴¹, אם גם הדבר שממנו הבדילו אותו נשאר, אם לאו.

ג) לגבי עוצמת הפעולה: הבדלה היא חזקה יותר, ומפרידה יותר⁴² את הדבר המובדל.

169מפני הבדלים אלו בין לשון הבדלה לבין לשון הפרשה, אומר רש"י " "הבדלתו לך... הפרישך אליו":

לגבי הקדוש־ברוך־הוא מתאים יותר הביטוי "הבדלתו לך מאלקי הנכר", כי

א) אף לפני ש"הבדלתו", לא ייתכן לומר, אפילו לפי דעת בני אדם, שהוא מעורב ח"ו עם "אלקי הנכר", כי אפילו הגויים יודעים שהקדוש־ברוך־הוא גדול ונבדל מהכוכבים ומהמזלות וכו' – " קרו לי' אלקא דאלקיא⁴³, אלא שהם אומרים שהוא סמוך לשרים וכו', ולכן הם סוברים, שגם השרים וכדומה הם "אלקיא", אך ישראל מבדילים את הקדוש־ברוך־הוא מאלקי הנכר, שהוא אינו בערכם כלל וכלל...

ב) אופן זה של "הבדלתו" אינו שאלקי הנכר אף הם משהו, ח"ו, " והקדוש־ברוך־הוא נעלה מהם – "אלקא דאלקיא", אלא שאלקי הנכר אינם מציאות בכלל^*, ולכן אי אפשר להתבטא על כך בביטוי "הפרשתו מאלקי הנכר", המבטא, שהדבר שממנו הפרישו קיים במציאות, ולכן אומר רש"י "הבדלתו...".

לעומת זאת, לגבי ישראל אומר – רש"י "והוא הפרישך אליו מעמי הארץ", כי

א) לפני ההפרשה היו ישראל מעורבים בין העמים האחרים, כנאמר⁴⁴

לקחת לו גוי מקרב גוי".

ב) גם לאחר שהקדוש־ברוך־הוא בחר בישראל להיות סגולה מכל העמים, לא זו בלבד שהאומות האחרות לא התבטלו, אלא, להיפך: חיבתו של הקדוש־ברוך־הוא לישראל, שרק בהם בחר לעם סגולה, מתבטאת דוקא על ידי ש"לי כל הארץ", ואף־על־פי־כן

והייתם לי סגולה מכל העמים"⁴⁵.

ט. שבח ותפארת – בכל יום

אך רש"י אינו מסתפק בפירוש ש"האמרת והאמירך" הן לשון הפרשה והבדלה, כי "לא מצאתי לו חבר".

לכן הוא ממשיך ואומר כפירוש שני

ומצאתי להם עד, והוא לשון תפארת", שאפשר לבאר את האמרת והאמירך גם בלשון תפארת – כי גם העובדות שהקדוש־ברוך־הוא הוא "לך לאלקים" וישראל הם "לו לעם סגולה" הן תפארת ושבח. וכיון שענין זה הוא "בכל יום" (כדלעיל בסעיף ו'), מתאים לומר "את ה' האמרת היום..." "וה' האמירך היום"

גם לפי הפירוש "לשון תפארת".

י. שני הפירושים – עבודת אלול

מהענינים של "יינה של תורה" בפירוש רש"י זה:

170בפירוש המהרש"א⁴⁶ נאמר, שהענין של "את ה' האמרת... וה' האמירך..." הוא בדומה לענין של "אני לדודי ודודי " לי".

לפי זה מובן הקשר המיוחד של פסוקים אלו דוקא לחודש אלול⁴⁷, למרות שהם אמורים לגבי "היום" – "בכל יום", כדלעיל. כי תוכנו של אלול הוא⁴⁸ כהסדר שבפסוקים: "האמרת" לאחר "האמירך" – (בתחילה) "אני לדודי (ואחר כך) ודודי לי" (ראשי תיבות אלו"ל⁴⁹).

ובשני פירושיו על "האמרת והאמירך" – לשון הפרשה והבדלה ולשון תפארת – רומז רש"י לסדר העבודה הרוחנית בחודש אלול: תחילה צריכה להיות עבודה של "הפרשה והבדלה", ואחר כך עבודה של "תפארת", כדלהלן.

יא. "לדוד ה' אורי"

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר, שהקשר של שני פסוקים אלו לחודש אלול אינו רק בסדר הפסוקים – ש"את ה' האמרת" הוא לפני "וה' האמירך", כבחודש אלול, שבו אני לדודי מופיע לפני ודודי לי [בשונה מחודש ניסן, שבו הסדר הוא "נגלה עליהם וגאלם"⁵⁰,

דודי לי (ואחר כך) ואני לו"⁵¹], אלא גם בכך שהפרטים בפסוקים אלו תואמים לעניני חודש אלול.

חודש אלול שונה מכל שאר החדשים, ואפילו מחודש תשרי, בכך שכל יום בחודש זה⁵² אומרים (פעמיים⁵³) את המזמור "לדוד ה' אורי"⁵⁴.

כידוע, מוסבר בתורת החסידות⁵⁵ – על־פי מאמר חז"ל "בתחילה אתה אומר אחת שאלתי שבתי בבית ה', ואחר כך אתה שואל כמה שאלות: לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו...⁵⁶ – ש"שבתי בבית ה'" הוא הכלל של כל הענינים 171המפורטים אחר כך, ולכן אפשרי "אתה אומר אחת שאלתי".

בכל זאת, למרות ש"שבתי בבית ה'" הוא הכלל ("אחת") של כל הענינים המופיעים מאוחר יותר, מובן, שגם כלל זה הוא פרט יחסית לענינים המופיעים בפסוקים הקודמים, ובמיוחד לגבי "הוי' אורי וישעי... הוי' מעוז חיי...", שבתחילת ובראש המזמור.

כלומר, הכלל הראשון ביותר הוא הידיעה וההכרה שהוי' אורי וישעי... הוי' מעוז חיי..., ומכך נובעת אחר כך הבקשה "אחת שאלתי... שבתי בבית ה'...", והיא מופיע אחר כך בפירוט "לחזות בנועם הוי' ולבקר בהיכלו...".

יב. סדר העבודה באלול (

שלושה ענינים אלו מבטאים את סדר ואופן העבודה של חודש אלול – זמן⁵⁷ התשובה:

מפני ריבוי ההעלמות וההסתרים שבעולם אפשר להגיע לפעמים, ולפחות בענינים מסויימים, למצב של "שוכחים את האמת"⁵⁸, שיהודי ישכח ח"ו את "אמת הוי'", את התקשרותו לקב"ה, ואף יתנהג, בפרטים מסויימים, באופן שאין ניכר בו "ונפלינו"^*, ההבדלה בין ישראל לעמים. ב

וכאשר מגיע חודש אלול, הדבר הראשון הוא "הוי' אורי וישעי..." – הידיעה וההכרה שהוא קשור לקדוש־ברוך־הוא.

אך אין די בכך, כי לפעמים ייתכן שהוא אכן זוכר את היותו יהודי ואת התקשרותו לקדוש־ברוך־הוא, אך היצר הרע מפתהו לרדוף אחר תאוות העולם הזה, למרות ידיעתו שבשעה זו, הוא מתנתק ח"ו, על ידי רדיפה זו, מהתקשרותו לאלקות –

על כך נאמר "אחת שאלתי... שבתי בבית ה' כל ימי חיי", שעליו לעורר את הרצון החזק, כך שרצון זה נעשה לבקשה היחידה – אחת שאלתי, להימצא בבית ה' באופן של קבע

"שבתי"⁵⁹) כל ימי חיי.

אך ייתכן שהוא יישאר בהתעוררות הכללית וברצון הכללי, ואילו בפרטים הוא ייכשל. ולכן מופיעות מיד בקשות מפורטות: לחזות בנועם הוי' ולבקר בהיכלו...

יג. ההכרה בקדוש־ברוך־ הוא באה לידי ביטוי באלול

שלושה ענינים אלו נמצאים גם

"את ה' האמרת... וה' האמירך...", ובכל אחד מהם – הן ב"האמרת" (אני לדודי) והן ב"האמירך" (ודודי לי):

הכלל הראשון הוא "את ה' האמרת וה' האמירך" – הקשר הכללי של היהודי 172עם הקדוש־ברוך־הוא ושל הקדוש־ברוך־הוא עם ישראל, ובאופן שעדיין אין לו פירוש מדוייק – "אין להם עד" – בדומה לידיעה וההכרה הכללית, שהוי' אורי וישעי וה' מעוז חיי⁶⁰.

לאחר מכן בא הענין של "האמרת והאמירך" לידי ביטוי ב"להיות לך לאלקים" וב"להיות לו לעם סגולה: התקשרותו לקדוש־ברוך־הוא באה לידי ביטוי מסויים, הוא יודע ש"אנו עמך ואתה אלקינו..."⁶¹, בדומה ל"אחת שאלתי... שבתי בבית הוי'"⁶².

לאחר מכן מתבטא הדבר בענינים מפורטים: "וללכת בדרכיו...", "ולשמור כל מצותיו..." – בדומה ל"לחזות בנועם הוי'...".

יד. שתי דרגות ב"שם הוי'"

אמנם, הפסוק הראשון של לדוד ה' אורי מבטא רק את הידיעה וההכרה הכללית בקשר של היהודי עם הקדוש־ברוך־הוא, אך למרות זאת יש בהכרה עצמה שני ענינים: "ה' אורי וישעי", ו"ה' מעוז חיי".

ויש לומר, שפעמיים שם הוי' המוזכר כאן – "הוי' אורי וישעי" ו"הוי' מעוז חיי" – הן בדומה לדברי רש"י⁶³ על שני שמות הוי' בי"ג מדות הרחמים: אחת קודם שיחטא, ואחת לאחרי שיחטא וישוב.

ההסבר לכך הוא⁶⁴:

חטא יכול להיעשות משתי סיבות: א) היצר הרע מפתה את האדם לגבי עבירה מסויימת, שאין זו עבירה, או אף יש בכך מצוה. ב) ידוע לו שזוהי עבירה, אך אין בכוחו להתגבר על היצר הרע⁶⁵.

זוהי המשמעות של "ה' אורי וישעי": א) הקדוש־ברוך־הוא מאיר ליהודי, כדי שיראה את האמת מהו טוב ומהו רע, ב) הוא עוזר לו להתגבר על היצר הרע⁶⁶. ושם הוי' זה הוא "קודם שיחטא" – אין הוא מאפשר להגיע ל"יחטא", למרות שיצרו מתגבר עליו⁶⁷.

אחר כך מגיעים לדרגה הנעלית יותר של הוי'⁶⁸, שהיא "מעוז חיי": גם לאחר שנכשל, יש בו הכח של הוי' 173(דלעילא) לשוב בתשובה, ולהגיע לא רק לחיי – "וחי בהם"⁶⁹ של תורה ומצוות, אלא אף ל"מעוז חיי", שעל ידי התשובה הנעלית מתורה ומצוות.

טו. "הוי' אורי וישעי..." – מענה לטענת היצר

זהו ההסבר לקשר שבין הפסוק הראשון של לדוד ה' אורי לחודש אלול:

כאשר מגיע חודש אלול והיהודי נזכר (כדלעיל בסעיף י"ב), בקשר שלו עם הקדוש־ברוך־הוא, מתחיל היצר הרע לטעון: אמנם אתה קשור לקדוש־ברוך־הוא – אך אתה נמצא בעולם "מלא קליפות"⁷⁰, ויש לך יצר הרע שהוא "אומן במלאכתו"⁷¹, ובלאו הכי לא תוכל לשלב את הקשר עם הקדוש־ברוך־הוא בחיי היום יום!

ועל כך נאמר (מיד כשנזכרים בקשר עם הקדוש־ברוך־הוא, אף לפני הפירוט), ש"הוי' אורי וישעי" וממילא "ממי אירא". "

אך שוב טוען היצר הרע: הענין של " "הוי' אורי וישעי" יסייע לך רק בכך שמכאן ולהבא לא תחטא. אך כבר חטאת, ולכן הנך כבר אבוד (ר"ל),

על כך נאמר "הוי' מעוז חיי ממי

ל אפחד" – לא זו בלבד שאין חוששים מה"רחוקים"⁷², שמכאן ולהבא לא ייכשלו, אלא אין מפחדים אף מה"קרובים"⁷², מהחטאים שכבר עשה, כי "הוי' מעוז חיי", ונותן לו כח לשוב בתשובה.

טז. שני הפירושים רומזים לשני הענינים ב"לדוד ה' אורי"

לשני ענינים אלו של הפסוק הראשון של "לדוד ה' אורי" רומז רש"י בשני פירושיו ל"האמרת והאמירך", שבדומה (כדלעיל בסעיף יג) להכרה הכללית שבפסוק הראשון של לדוד אורי:

הפירוש "לשון הפרשה והבדלה" – שיהודי אינו קשור כלל ל"אלקי הארץ" ול"עמי הארץ" – דומה ל"הוי' אורי וישעי" הגורם לכך שיהודי לא יעסוק בענינים של רע.

והפירוש "לשון תפארת כמו יתאמרו כל פועלי און" – שמ"יתאמרו" של

פועלי און"⁷³ נעשה עד (ובדרך של

מצאתי"), גורם לכך, שלא זו בלבד שיש הפרשה והבדלה..., אלא שהיא נעשית לתפארת ולשבח, כי על ידי התשובה גורמים לכך שגם הזדונות (יתאמרו) ייהפכו לזכיות – בדומה

"הוי' מעוז חיי", כח התשובה.

זוהי גם המשמעות של "לשון תפארת", כי תפארת ושבח הנובעים מאתכפיא סטרא אחרא, על ידי 174תשובה, הרי "יתיר משבחא אחרא... יתיר מכולא"⁷⁴.

יז. למעלה מטעם ודעת

ענין התשובה קשור לדרגת יחידה, מעל לטעם ודעת⁷⁵. לכן התשובה היא הכנה לגאולה, שאף משיח בא "בהיסח הדעת"⁷⁶, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן⁷⁷, שהדרגה שתהיה בביאת המשיח היא "למעלה מדעת האדם...".

גם לכך רומז רש"י ב"ומצאתי להם עד", שהעבודה של "יתאמרו כל פועלי און", עבודת התשובה, נעלית מטעם ודעת – כמציאה הבאה בהיסח הדעת⁷⁶.

ומכך מגיעים ל"מצאתי דוד עבדי..."⁷⁸,

וכפי שאומרים גם במזמור לדוד אורי "ועתה ירום ראשי על אויבי... ואזבחה באהלו זבחי תרועה...", שעל ידי כך שלמרות "אויבי" מגיעים ל"ירום ראשי על אויבי" (עבודת התשובה), מגיעים ל"ואזבחה באהלו זבחי תרועה" – לעבודת הקרבנות כפי שהיא בשיא השלימות ("כמצות רצונך"⁷⁹) – בבית המקדש השלישי שיבנה על ידי "מלך מבית דוד"⁸⁰ – משיח צדקנו,

בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.