ט'תתקסז
ט'תתקסז
ב"ה1, מוצאי שבת-קודש ח"י אלול, ה'תש"ל
ברוקלין, נ.י.
אל בני ובנות ישראל אשר בכל מקום ומקום
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
דער חודש אלול, דער אָפּשלוס פון יאָר, איז, ווי באַקאַנט , אַ צייט פון חשבון-הנפש פאַר דעם פאַרגאַנגענעם יאָר, און אַ צייט פון צוגרייטונג צו דעם נייעם יאָר, הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה; וואָס אויך צוליב דעם – כדי די צוגרייטונג זאָל זיין אַ ריכטיגע – מוז זיין פריער דער חשבון-הנפש פון דעם עבר.
פאַרשטייט זיך, אַז עס דאַרף זיין אַ חשבון-צדק 2, אַ ריכטיגע אָפּשאַצונג: וואָס האָט מען געטאָן ניט ריכטיג, וואָס האָט מען ניט דערטאָן, און וואָס האָט מען אויפגעטאָן,
מיט אַ פעסטע החלטה צו פאַרריכטן דאָס וואָס פאָדערט אַ תיקון, משלים זיין (ערגענצן) דאָס וואָס מען האָט ניט דערטאָן – אויסנוצענדיג אַלע כחות און מעגלעכקייטן – און צו שטייגן, צו דערהויבן זיך צו אַ העכערע מדריגה לגבי פאָריגן יאָר, גיין מחיל אל חיל אין אַלע ענינים פון גוט און הייליקייט.
***
אויף ווי ווייט נויטווענדיג עס איז צו מאַכן אַ חשבון-צדק ביים איבערגיין פון איין יאָר צום צווייטן – איז צו זען אויך דערפון וואָס עס זיינען אויף דעם געגעבן געוואָרן מערערע3 געלעגנהייטן, צייטן, צום אָפּשלוס פון יאָר:
– דער חודש אלול, ווי אויבנגעזאָגט;
– די צוועלף טעג, פון ח"י אלול ביז ראש-השנה, וואָס ווי באַוואוסט זיינען זיי אַנטקעגן די חדשים פון יאָר, יום לחודש – צו מתקן זיין יעדן חודש;
– ראש-השנה גופא, וואָס איר ספּעציעלע4 מצוה איז תקיעת-שופר, וואס דער רמז און ענין פון תקיעת שופר איז, ווי עס לערנט אונז המורה הגדול דער רמב"ם , צו וועקן אידן צו אַ חשבון-הנפש;
– די עשרת-ימי-תשובה5 בכלל, און בפרט6 די זיבן טעג צווישן ראש-השנה און יום-כיפור, אַנטקעגן די זיבן טעג פון דער וואָך: דער זונטאָג פון די זיבן טעג – אַ תיקון (לויט דעם חשבון) פון אַלע זונטאָגס פון יאָר; מאָנטאָג – פון די אַלע מאָנטאָגס, אא"וו; ביז עס ווערט דערגרייכט דער הויכפּונקט אין דעם
– יום הקדוש7, יום-כיפור .
***
ווי געזאָגט, דאַרף דער חשבון-הנפש ברענגען צו אַ ריכטיגע אָפּשאַצונג פון אַלע אָפּגעטאָנענע מעשים און פון די פאַרפעלטע. דער מענטש איז אָבער אַ נוגע בדבר; ער איז דאָך פּערזענלעך אַריינגעמישט אין דעם און דערפאַר צו סוביעקטיוו צו אורטיילן וועגן זיך אַליין און דערביי קיינמאָל ניט מאַכן אַ טעות; עס מישט זיך דאָך אַריין דער אייגענער שכל, דער געפיל פון אהבת עצמו, וואָס דאָס שאַפט אַ נטי' (נייגונג) צו אַ ניט-ריכטיגע אָפּשאַצונג.
נאָכמער: בכלל איז דער מענטשלעכער שכל – וואָס איז דאָך באַגרענעצט – ניט אַלעמאָל פאַרלעסלעך צו אורטיילן וואָס איז גוט און וואָס איז פאַרקערט8 . האָט דער אויבערשטער, דער באַשעפער פון דער וועלט און פון דעם מענטשן, וואָס ווייס די מענטשלעכע הגבלות (באַגרענעצונגען) און שוועריקייטן, געגעבן אונז די תורה, וואָס ווערט אָנגערופן תורה אור 9 – צו באַלייכטן אונזער וועג אין לעבן. ווען אַ איד נעמט אָן תורה ומצוות מיט קבלת-עול (אָן דער אַריינמישונג פונם מענטשלעכן שכל), פאַראיינציגט10 ער זיך מיט דעם ג - טלעכן שכל פון תורה אור , און עס ווערט אים ליכטיג און קלאָר, וואָס ער דאַרף טאָן און וואָס ער דאַרף ניט טאָן.
דאָס איז דער אינהאַלט פון די ווערטער ה' אורי ("ג-ט איז מיין ליכטיקייט") אין דעם אָנהויב פון מזמור כ"ז פון תהלים, וואָס11 מ'הויבט אָן זאָגן צוויי12 מאָל טעגלעך פון ראש-חודש אלול.
אָבער אפילו מ'ווייס קלאָר וואָס ס'איז גוט און וואָס ניט, איז ניט אַלעמאָל לייכט צו טאָן בפועל די גוטע און ריכטיגע זאַך אין דער פולסטער מאָס, בפרט אַז דאָס פאָדערט אַמאָל אַ האַנדלונג קעגן אייגענעם (באַגרענעצטן) שכל, אָדער קעגן אייגענעם שטאַרקן רצון און תאווה. עס זיינען דאָ, אָדער עס ווייזט זיך אויס אַז עס זיינען דאָ, פאַרשידענע שוועריקייטן און נסיונות – וואָס דעריבער בעט דאָך יעדער איד, אפילו אַ צדיק, יעדן אינדערפרי ביים אָנהויב פון טאָג: אל תביאנו לידי נסיון וכו'. אויך אין דעם קומט דער אויבערשטער צו הילף – אויב מ'נעמט אָן אַ פעסטע החלטה בייצושטיין דעם נסיון.
און דאָס איז דער אינהאַלט פון . . . וישעי ("ג-ט איז מיין הילף"), דער המשך נאָך ה' אורי אין דעם דערמאָנטן פסוק.
דאָס אַריבערגיין פון איין יאָר צום צווייטן איז דאָך ניט סתם אַ "קאַלענדאַרישע" געשעעניש: מען האָט אַ יאָר מערער. די כוונה און תכלית זיינען דאָך צו האָבן מער אין טוב וקדושה, זיך דערהויבן צו אַ " מערערע " און אַ העכערע מדריגה , אַז עס זאָל צוקומען אין ענינים פון תורה ומצוות, און אין אַן אַלץ שטייגענדער מאָס. וואָרום ווי גוט עס איז געווען פריער – אפילו באַ גרויסע מענטשן און צדיקים – איז דאָס ניט גוט גענוג אויב מ'שטייט אויף אַן אָרט; נאָר מ'מוז זיך אָנשטרענגען צו גיין מחיל אל חיל , אַלץ העכער און העכער. אין דעם דאַרף מען ווידער אָנקומען צום אויבערשטן, ער זאָל העלפן און געבן די נויטיגע שטאַרקייט צו שטייגן אין טאָג-טעגלעכן לעבן, אַז דער היינט זאָל זיין בעסער ווי דער נעכטן, און דער מאָרגן זאָל זיין בעסער ווי דער היינט.
און דאָס איז די באַדייטונג פון די ווערטער . . . ה' מעוז חיי ("ג-ט איז די שטאַרקייט פון מיין לעבן") – דער המשך אין דעם דערמאָנטן פסוק.
***
דער אויבערשטער זאָל העלפן, אַז קומענדיג פון דעם ליכטיגן טאָג ח"י אלול 13 דער געבורטסטאָג פון די שני המאורות הגדולים , גדולי ישראל אין זייערע דורות און אין די קומענדיגע דורות – דער בעל-שם-טוב, מייסד תורת החסידות הכללית, און דער אַלטער רבי בעל התניא והשולחן-ערוך – וועלכע האָבן געווידמעט זייער לעבן צו פאַרשטאַרקן דעם ענין פון אהבת השם , אהבת התורה , און אהבת ישראל , וואָס איז כולל אפילו אַ "פרעמדן"14 אידן וועמען מ'האָט קיינמאָל ניט געטראָפן, אַז אויך צו אים זאָל די אהבת ישראל, דער "ואהבת לרעך"15, זיין "כמוך", ווי צו זיך אַליין –
זאָל יעדער איינער און איינע טאָן אין די אויבנדערמאָנטע ענינים, סיי לטובת זיך און סיי לטובת דעם צווייטן, אין אַ שטייגענדער מאָס, און דאָס וועט זיכר אַרויסרופן און ממשיך זיין במדתו של הקדוש ברוך הוא וואָס איז מדה16 כנגד מדה (אָבער פיל גרעסער און מערער – מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה),
עס זאָל מקויים ווערן בפועל ממש ה' אורי וישעי גו' ה' מעוז חיי און מ'זאָל דורכפירן אַלע ענינים מתוך הרחבה בשמחה ובטוב לבב,
און דאָס וועט אויך צואיילען די ערפילונג פון דער ג-טלעכער הבטחה (ווי דער המשך אין דעם מזמור): לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו . . ואזבחה באהלו זבחי תרועה –
אין דעם בית המקדש וואָס וועט געבויט ווערן במקומו דורך דעם מלך מבית דוד – משיח צדקנו בגאולתנו האמיתית והשלימה בקרוב ממש.
בכבוד ובברכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד,
מנחם שניאורסאהן
הערות
- 1. נדפסה בלקו"ש ח"ט ע' 457 ואילך. תרגום האגרת בלה"ק נדפסה ב"תורת מנחם – אגרות מלך" ח"א ע' ע ואילך. לתוכנה – ראה גם ב' האגרות שלפנ"ז. לקו"ש ח"ט ע' 172 ואילך.
- 2. חשבון צדק : ראה גם מכתב ערב ח"י אלול ה'תשמ"א (לקו"ש חכ"ד ע' 601 ואילך).
- 3. מערערע געלעגנהייטן : במענה על השאלה: למה לא נתפרט במכתב ביחוד ימי הסליחות (וציין כ"ק אדמו"ר בחצע"ג: (בלקו"ת: שזהו חודש אלול)). – ענה כ"ק אדמו"ר: בכלל א"א לכתוב זה במכ' כללי כיון שע"פ חסידות כאו"א צריך לנהוג במנהגו וכו"כ מנהגים בזמני אמירת סליחות (משא"כ הענין דמח"י אלול נתגלה בחסידות אבל כנראה שייך לכל) . קובץ מכתבים : ראה גם אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד אגרת תתקמג.
- 4. איר ספּעציעלע מצוה איז תקיעת שופר : דמצות היום בשופר – ר"ה כו, ב. רמב"ם הל' שופר פ"א ה"ב.
- 5. עשרת ימי תשובה . . בפרט די זיבן טעג . . יום-כיפור : ראה בארוכה לקו"ש חכ"ט שיחה ליום הכיפורים (ע' 203 ואילך).
- 6. בסי' האריז"ל : עשי"ת.
- 7. יום הקדוש , יום-כיפור : ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ט ע' 523 הערה ד"ה יום-הכיפורים.
- 8. וכידוע הדוגמא בזה : ראה גם לקו"ש ח"ג ע' 913 ואילך.
- 9. תורה אור : משלי ו, כג. וראה זח"ג נג, ב.
- 10. הרגל נעשה טבע : תניא פמ"ד (סג, ב). וראה גם שם ספי"ד. פט"ו (כא, א). שבילי אמונה נתיב ד שער ב. שו"ת הרמ"ע מפאנו סל"ו.
- 11. וואָס מ'הויבט אָן זאָגן . . פון ראש-חודש אלול : ראה גם בהנסמן לעיל אגרת ט'תתקסו הערה ד"ה מנהג.
- 12. תנחומא שם : פנחס יג.
- 13. ח"י אלול . . שני המאורות הגדולים : ראה לקו"ש חכ"ד ע' 178 ואילך, ובהנסמן שם.
- 14. אהבת ישראל . . אפילו אַ " פרעמדן " אידן : היום יום ג' אדר א (בשם אדה"ז). טו כסלו (בשם הבעש"ט). סה"מ ה'תשי"א ע' 152 (בשם הבעש"ט). וראה ספר הערכים – חב"ד (כרך א) ערך אהבת ישראל ס"ה אות ג' (ס"ע תרכג ואילך). וש"נ.
- 15. ואהבת . . כמוך : קדושים יט, יח.
- 16. פי' הבעש"ט : ראה גם כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סע"ח. וש"נ. ובאור תורה : בהוצאת קה"ת – פ, ג (סימן רסד). ווי באַקאַנט : ראה ליקוטי מהרי"ל במקומו. טואו"ח ר"ס תקפ"א. ל"ת להאריז"ל ר"פ תצא עה"פ ובכתה גו' ירח ימים. לקו"ת ד"ה אני לדודי (וכן בסידור וכו' ד"ה זה). ובפנים יפות (לבעל ההפלאה) פ' אחרי ד"ה ביד איש עתי דהם ימי כפרה על כל השנה ונרמז במשנה (כתובות נז, א) נותנין לבתולה (אלול שמזלו בתולה) י"ב חודש. חשבון הנפש : וזה נוגע לא רק להאדם, כ"א לכל הבריאה כולה, כי "אדם אינו פרט א' כמו שאר הנבראים אלא הוא כולל כל הנבראים כו'" לכן אזדעזעו כל עילאין ותתאין כד בעא קוב"ה למברי אדם כו' (ליקוטי לוי יצחק – לאאמו"ר – על זח"א לד, ב. עיי"ש). אַלע . . מעגלעכקייטן : וע"פ מחז"ל כדבעי לי' למיעבד לא עבד (כתובות סז, א); לא יגעתי ומצאתי אל תאמן (מגילה ו, ב). וראה קונטרס ומעין מאמר טז, פ"ב. גיין מחיל אל חיל : ראה ברכות בסופה. תו"א ס"פ וישב. ובאוה"ת להצ"צ בראשית (כד, ב): וזהו (עירובין נד, א) האי עלמא דאזלינן מיני' כו' ע"י עוה"ז דוקא. מערערע געלעגנהייטן : בנוגע ימי הסליחות – הרי כמה מנהגים בזה (ראה בטור סתקפ"א. ובאבודרהם: נהגו כל ישראל להקדים מטו' יום באלול כו' ויש מקומות כו' מר"ח אלול). ולנוהגין לאומרם כל חודש אלול או בעשי"ת ה"ז הענין דאלול ועשי"ת. ולהאומרים מר"ח אלול עד לאחרי עשי"ת (ס' הכוונות דרושי ר"ה – וי"ל דזהו היסוד למש"כ בלקו"ת עקב (יד, א) בפשטות דמר"ח אלול ואילך אומרים סליחות, אף שאין מנהגינו כן) ה"ז צד השווה דכל זמנים אלה. וראה קובץ מכתבים – תהלים ע' 204 (תהלים אהל יוסף יצחק הקצר). ווי באַוואוסט : ראה ס' השיחות ה'תש"ג ע' 177 בסופו. דער רמב"ם : הל' תשובה פ"ג ה"ד: וחפשו במעשיכם כו'. וראה גם "ענין הב'" בתק"ש (הרס"ג הובא באבודרהם). התעוררות לתשובה (בשו"ע להאריז"ל כוונות לר"ה). ועייג"כ המשך וככה תרל"ז פ"ע משל הבעש"ט ז"ל ומשל מהרלי"צ ז"ל מבאַרדיטשוב. בפרט די זיבן . . וואָך : בסי' האריז"ל מסיים בזה: וזה ודאי בלי ספק. דער הויכפּונקט : בנוגע לד' ימים שבין יוהכ"פ לחה"ס (שאז יש ג"כ ענין התשובה – ראה לקו"ש ח"ט שיחה א' לפ' האזינו (ע' 206 ואילך) הערה 16, 72, וש"נ) ועד שמע"צ – חתימת ונתינת הפתקין (זח"א רכ, א. ח"ב קמב, סע"א. ח"ג לב, א) שעד שמע"צ אומרים לדוד אורי – צ"ע אם גם אז הענין דחשבון הנפש (והרי אין מתודין אז, וגם לא בלחש; כן – לכל הדעות אין אומרים אז סליחות). יום-כיפור : ובו עצמו פעם אחר פעם עד להוידוי בעת החתימה – בתפלת נעילה. ועיין שו"ע אדה"ז ר"ס תר"ז. שכל כו' גוט כו' פאַרקערט : וכידוע הדוגמא בזה אשר שאול שהי' משיח ה' וכבן שנה שלא טעם טעם חטא (יומא כב, ב) אמר הקימותי (יותר מ"עשיתי" בלבד) את דבר ה' ושמואל אמר ותעש גו' ה' (יותר מהעדר עשיית הטוב) וביאר כי "שמוע" ו"להקשיב" – הם העיקר (ש"א טו, יג-כב). פאַראיינציגט ער זיך : ראה תניא פ"ה. וע"פ המבואר שם י"ל שע"י התמדה בלימוד התורה נעשה שכלו – שכל דתורה (ע"ד הרגל נעשה טבע ) ויש לסמוך עליו. אלא שמצד שכל דתורה – אפ"ל כמה סברות ואלו ואלו דא"ח (עירובין יג, ב), ואדרבא מעלת התורה שלא ניתנה חתוכה (ירוש' סנה' פ"ד ה"ב); ולבוא לפס"ד – ה"ז ע"י והוי' עמו (סנה' צג, ב). וראה אוה"ת להצ"צ יתרו ע' תתצ ואילך. צוויי מאָל טעגלעך : להעיר ממחז"ל דשנים ליום (התמידים) – מכפרים שאין עון (במדב"ר כא, כא. תנחומא שם). וי"ל דמזה סמך למנהגנו לומר בשני' בתפלת המנחה (ראה שער הכולל פי"א ס"ק כח). עס ווייזט זיך אויס : להעיר מסוכה (נב, א) נדמה להם כהר גבוה. וצ"ע ששם נאמר זה בצדיקים. אפילו אַ צדיק : וכידוע הדוגמא כשאמר דוד בחנני ה' ונסני (סנה' קז, א. זח"א פב, א). דער אויבערשטער צו הילף – אויב מ'נעמט כו' : וכמחז"ל שהקב"ה עוזרו; הבא לטהר מסייעין אותו (סוכה נב, ב. יומא לח, סע"ב). אַ העכערע מדריגה : ראה אגה"ק סי"ד: ובכל שנה ושנה יורד כו' אור חדש כו' שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה כו' גילויו תלוי במעשה התחתונים כו'. ח"י אלול . . הגדולים : ראה ס' השיחות ה'תש"ג ע' 141. מדה כנגד מדה : סוטה ט, ב. ובכ"מ. וידוע פי' הבעש"ט עה"פ ה' צלך (קדושת לוי עה"ת – קדושה שני' קרוב לסופה). ובאור תורה להה"מ רמזי תהלים עה"פ ה' צלך ע"י ימינך שזהו "ע"י אהבה לבנים (בני ישראל) וזהו ע"י ימינך והוא ע"ד אברהם אוהבי". גרעסער און מערער : היינו באיכות ובכמות. ולהעיר ממחז"ל דמדה טובה מרובה כו' ת"ק פעמים (תוספתא סוטה רפ"ד). אגה"ק ס"ח: דלכאורה זו אינה מן המדה כו'. במקומו . . דוד : רמב"ם הל' מלכים ספי"א ומסיים: שיקבץ "נדחי ישראל כו' ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד". ובסיום הפרק שלאחריו (והוא גם סיום ספרו יד החזקה): ובאותו הזמן כו' יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים כו' כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
במקדש היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד ושתי חצוצרות מן הצדדין השופר מאריך והחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. ולמה תוקעין עמו בחצוצרות משום שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. אבל בשאר מקומות אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד.
תניא, ליקוטי אמרים מ״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל מַדְרֵגַת אַהֲבָה מִבּ׳ מַדְרֵגוֹת אֵלּוּ: ״אַהֲבָה רַבָּה״ וְ״אַהֲבַת עוֹלָם״ – נֶחְלֶקֶת לְכַמָּה בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת לְאֵין קֵץ, כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִילֵיהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ״ – ״דָּא קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא, דְּאִיהוּ אִתְיְדַע וְאִתְדַּבֵּק לְכָל חַד לְפוּם מַה דִמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ וְכוּ׳״.
וְלָכֵן נִקְרָאִים דְּחִילוּ וּרְחִימוּ – ״הַנִּסְתָּרוֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ״, וְתוֹרָה וּמִצְוֹת – הֵן ״הַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ לַעֲשׂוֹת כוּ׳״. כִּי תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד לְכוּלָּנוּ, בְּקִיּוּם כָּל הַתּוֹרָה וּמִצְוֹת בִּבְחִינַת מַעֲשֶׂה, מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ שֶׁהֵם לְפִי הַדַּעַת אֶת ה׳ שֶׁבְּמוֹחַ וָלֵב, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ אַחַת הִיא אַהֲבָה הַכְּלוּלָה מִכָּל בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת ״אַהֲבָה רַבָּה״ וְ״אַהֲבַת עוֹלָם״, וְהִיא שָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וִירוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ.
וְהַיְינוּ, מַה שֶּׁכָּתַב הַזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה וְגוֹ׳״ – ״דְּיַרְחִים לְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא רְחִימוּתָא דְנַפְשָׁא וְרוּחָא כְּמָה דְאִתְדַּבְּקוּ אִילֵּין בְּגוּפָא וְגוּפָא רָחִים לוֹן וְכוּ׳״. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ״, כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה ה׳ ״נַפְשִׁי״ וְחַיַּי הָאֲמִתִּים, לְכָךְ – ״אִוִּיתִיךָ״, פֵּירוּשׁ, שֶׁאֲנִי מִתְאַוֶּה וְתָאֵב לְךָ כְּאָדָם הַמִּתְאַוֶּה לְחַיֵּי נַפְשׁוֹ, וּכְשֶׁהוּא חַלָּשׁ וּמְעוּנֶּה – מִתְאַוֶּה וְתָאֵב שֶׁתָּשׁוּב נַפְשׁוֹ אֵלָיו, וְכֵן כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִישֹׁן – מִתְאַוֶּה וְחָפֵץ שֶׁתָּשׁוּב נַפְשׁוֹ אֵלָיו כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, כָּךְ, אֲנִי מִתְאַוֶּה וְתָאֵב לְאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, חַיֵּי הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים, לְהַמְשִׁיכוֹ בְּקִרְבִּי עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה בַּהֲקִיצִי מִשְּׁנָתִי בַּלַּיְלָה, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.
כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַזֹּהַר שָׁם: ״דְּבָעֵי בַּר נַשׁ מֵרְחִימוּתָא דְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לְמֵיקַם בְּכָל לֵילָא, לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּפוּלְחָנֵיהּ עַד צַפְרָא כוּ׳״.
וְאַהֲבָה רַבָּה וּגְדוֹלָה מִזּוֹ, וְהִיא מְסוּתֶּרֶת גַּם כֵּן בְּכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל בִּירוּשָּׁה מֵאֲבוֹתֵינוּ, הִיא, מַה שֶּׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא: ״כִּבְרָא דְּאִשְׁתַּדֵּל בָּתַר אֲבוֹי וְאִימֵּיהּ, דְּרָחִים לוֹן יַתִּיר מִגַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ וְרוּחֵיהּ כוּ׳״, כִּי הֲלֹא אָב אֶחָד לְכוּלָּנוּ.
וְאַף כִּי מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת לְהַשִּׂיג אֲפִילוּ חֵלֶק אֶחָד מִנִּי אֶלֶף מִמַּדְרֵגַת אַהֲבַת ״רַעְיָא מְהֵימְנָא״? מִכָּל מָקוֹם, הֲרֵי אֶפֶס קָצֵהוּ וְשֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵרַב טוּבוֹ וְאוֹרוֹ – מֵאִיר לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים, דְּ״אִתְפַּשְּׁטוּתֵיהּ בְּכָל דָּרָא וְדָרָא לְאַנְהָרָא לוֹן וְכוּ׳״.
רַק שֶׁהֶאָרָה זוֹ הִיא בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם גָּדוֹל בְּנַפְשׁוֹת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, וּלְהוֹצִיא אַהֲבָה זוֹ הַמְסוּתֶּרֶת מֵהַהֶעְלֵם וְהַהֶסְתֵּר אֶל הַגִּילּוּי, לִהְיוֹת בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ – ״לֹא נִפְלֵאת וְלֹא רְחוֹקָה הִיא״, אֶלָּא ״קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ״, דְּהַיְינוּ, לִהְיוֹת רָגִיל עַל לְשׁוֹנוֹ וְקוֹלוֹ – לְעוֹרֵר כַּוָּונַת לִבּוֹ וּמוֹחוֹ, לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כִּי הוּא אָבִינוּ מַמָּשׁ הָאֲמִיתִּי וּמְקוֹר חַיֵּינוּ, וּלְעוֹרֵר אֵלָיו הָאַהֲבָה כְּאַהֲבַת הַבֵּן אֶל הָאָב. וּכְשֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ כֵּן תָּמִיד הֲרֵי הַהֶרְגֵּל נַעֲשֶׂה טֶבַע.
וְאַף אִם נִדְמֶה לוֹ לִכְאוֹרָה, שֶׁהוּא כֹּחַ דִּמְיוֹנִי – לֹא יָחוּשׁ, מֵאַחַר שֶׁהוּא אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ מִצַּד עַצְמוֹ בִּבְחִינַת ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״. רַק שֶׁתּוֹעֶלֶת יְצִיאָתָהּ אֶל הַגִּילּוּי כְּדֵי לַהֲבִיאָהּ לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁהוּא עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת שֶׁלּוֹמֵד וּמְקַיֵּים עַל יְדֵי זֶה, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּבֵן הָעוֹבֵד אֶת אָבִיו.
וְעַל זֶה אָמְרוּ: ״מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה״, לִהְיוֹת גַּדְפִין לְפָרְחָא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהַנַּחַת רוּחַ הוּא, כִּמְשַׁל שִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ מִבְּנוֹ שֶׁבָּא אֵלָיו בְּצֵאתוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אוֹ ״לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים״, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְהִנֵּה, גַּם לִבְחִינַת ״נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ״ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד לְהוֹצִיאָהּ מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי, עַל יְדֵי הַהֶרְגֵּל תָּמִיד בְּפִיו וְלִבּוֹ שָׁוִין.
אַךְ אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ אֶל הַגִּילּוּי בְּלִבּוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, יָכוֹל לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת לִשְׁמָן, עַל יְדֵי צִיּוּר עִנְיַן אַהֲבָה זוֹ בַּמַּחֲשָׁבָה שֶׁבְּמוֹחוֹ, וּ״מַחֲשָׁבָה טוֹבָה – הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְצָרְפָהּ כוּ׳״:
וְהִנֵּה, בּ׳ בְּחִינוֹת אֲהָבוֹת אֵלּוּ, אַף שֶׁהֵן יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ וּכְמוֹ טֶבַע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ, וְכֵן הַיִּרְאָה הַכְּלוּלָה בָּהֶן, שֶׁהִיא, לִירֹא מִלִּיפָּרֵד חַס וְשָׁלוֹם מִמְּקוֹר חַיֵּינוּ וְאָבִינוּ הָאֲמִיתִּי בָּרוּךְ־הוּא, אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵינָן נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם ״דְּחִילוּ וּרְחִימוּ טִבְעִיִּים״, אֶלָּא כְּשֶׁהֵן בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְבַד וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ, וְאָז, מְקוֹמָן בְּי׳ סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּלְשָׁם הֵן מַעֲלוֹת עִמָּהֶן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמָתָן וּבְסִיבָּתָן.
אֲבָל כְּשֶׁהֵן בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ – נִקְרָאִים ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ בַּזּוֹהַר, וּמְקוֹמָן – בְּי׳ סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה, וּלְשָׁם הֵן מַעֲלוֹת עִמָּהֶן הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמָתָן. מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתָן מֵהַהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר הַלֵּב אֶל בְּחִינַת גִּילּוּי, הִיא עַל יְדֵי הַדַּעַת וּתְקִיעַת הַמַּחֲשָׁבָה בְּחוֹזֶק וְהִתְבּוֹנְנוּת עֲצוּמָה מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, יַתִּיר וְתָדִיר, בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, אֵיךְ הוּא חַיֵּינוּ מַמָּשׁ וְאָבִינוּ הָאֲמִיתִּי בָּרוּךְ־הוּא.
וּמוּדַעַת זֹאת מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים: כִּי ״בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה מְקַנְּנָא תַּמָּן אִימָּא עִילָּאָה״, שֶׁהִיא הַהִתְבּוֹנְנוּת בְּאוֹר־אֵין־סוֹף חַיֵּי־הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, וּכְמַאֲמַר אֵלִיָּהוּ: ״בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין״.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבּ׳ בְּחִינוֹת אֲהָבוֹת אֵלּוּ הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל, הֵן כְּלוּלוֹת מִן בְּחִינַת ״אַהֲבָה רַבָּה״, וּגְדוֹלָה וּמְעוּלָּה מִ״דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים״ – אֲשֶׁר הָאַהֲבָה נִקְרֵאת לְעֵיל בְּשֵׁם ״אַהֲבַת עוֹלָם״.
רַק שֶׁאַף־עַל־פִּי־כֵן, צָרִיךְ לִטְרוֹחַ בְּשִׂכְלוֹ לְהַשִּׂיג וּלְהַגִּיעַ גַּם לִבְחִינַת ״אַהֲבַת עוֹלָם״ הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדוּלַּת ה׳, כְּדֵי לְהַגְדִּיל מְדוּרַת אֵשׁ הָאַהֲבָה בְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְלַהַב הָעוֹלֶה הַשָּׁמַיְמָה, עַד שֶׁ״מַּיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת וְכוּ׳ וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ וְכוּ׳״. כִּי יֵשׁ יִתְרוֹן וּמַעֲלָה לִבְחִינַת אַהֲבָה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְכוּ׳, הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל שְׁתֵּי בְּחִינוֹת אַהֲבָה הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל – כַּאֲשֶׁר אֵינָן כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת כוּ׳, כְּיִתְרוֹן וּמַעֲלַת הַזָּהָב עַל הַכֶּסֶף וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְגַם, ״כִּי זֶה כָּל הָאָדָם״ וְתַכְלִיתוֹ, לְמַעַן דַּעַת אֶת כְּבוֹד ה׳ וִיקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, אִישׁ אִישׁ כְּפִי אֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת בֹּא: ״בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ וְכוּ׳״, וְכַנּוֹדָע:
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳:ד׳ - הטקסט מספריא
אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב.חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יוה"כ יתר מכל השנה.ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.
תניא, ליקוטי אמרים ה׳ - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב לְשׁוֹן ״תְּפִיסָא״ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ: ״לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָךְ כוּ׳״.
הִנֵּה, כָּל שֵׂכֶל כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מוּשְׂכָּל, הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמּוּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַמּוּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָּף וּמְלוּבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ.
וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בַּמּוּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בּוּרְיָהּ הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
וְהִנֵּה, הֲלָכָה זוֹ, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, שֶׁכְּשֶׁיִּטְעוֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ.
וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם, לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טְעָנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁאִם יִטְעוֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ, יִהְיֶה הַפְּסַק כָּךְ, הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסַק זֶה כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים, הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה.
וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר.
כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה׳ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה׳, הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה׳ בְּקִרְבּוֹ – מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד.
וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה, הַתּוֹרָה מְלוּבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶּפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״לֶחֶם״ וּ״מְזוֹן הַנֶּפֶשׁ״.
כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ, וְנֶהְפָּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים – נַעֲשָׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״עֵץ חַיִּים״ שַׁעַר מ״ד פֶּרֶק ג׳, שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת, וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר״י.
וְ״לִשְׁמָהּ״, הַיְינוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״.
[וְהַמָּזוֹן הִיא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי, וְהַלְּבוּשִׁים בְּחִינַת מַקִּיפִים. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים לְבַד, וְהַתּוֹרָה הִיא מָזוֹן וְגַם לְבוּשׁ לַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ בְּעִיּוּנָהּ וְלִמּוּדָהּ, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו בְּדִבּוּר, שֶׁהֶבֶל הַדִּבּוּר נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״]:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 12 עמודים.
- אגרות קודש כרך כו ט'תתקסה מאותו ספר כתובות נז, א
- לקוטי שיחות כרך לב אמור שיחה ב כתובות נז, א
- לקוטי שיחות כרך ט הוספות - מכתבים כלליים לראש השנה שיחה כד כתובות נז, א
- לקוטי שיחות כרך ט הוספות - מכתבים כלליים לראש השנה שיחה כה כתובות נז, א
- לקוטי שיחות כרך י חיי שרה שיחה ב כתובות נז, א
- לקוטי שיחות כרך יד הוספות - מכתבים כלליים לראש השנה שיחה ג כתובות נז, א
- לקוטי שיחות כרך יט הוספות - מכתבים כלליים לראש השנה שיחה א כתובות נז, א
- לקוטי שיחות כרך כד הוספות - מכתבים כלליים לראש השנה שיחה ג כתובות נז, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז ה'תשי"ג כתובות נז, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תש"כ כתובות נז, א-ב
- תורת מנחם תשכ"א שיחת אור ליום ג' דחול המועד סוכות, י"ט תשרי כתובות נז, א
- סדר תנאים אירוסין ונישואין שטר התנאים במשך הדורות השידוכין, האירוסין והנישואין כתובות נז, א

