שיחה א

152שיחה א

תבא

א. "והיה כי תבא...

וירשתה וישבת בה"

בתחילת הפרשה מצטט רש"י את המלים "והיה כי תבא...¹ וירשתה וישבת בה", ומפרש: "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה"².

מדברי רש"י "מגיד...", ומכך שאינו אומר בקצרה³: "וירשתה וישבת בה – שתכבשו את הארץ ותחלקוה", ניכר, שאין בכוונתו לפרש את המשמעות של המלים "וירשתה וישבת בה", שזהו כיבוש הארץ וחלוקתה, אלא רש"י מתכוון לציין את החידוש שבמלים אלו: "מגיד...".

וכפי שמסבירים המפרשים⁴: כבר לפני כן, בפרשת שלח⁵, אמר רש"י, שבכל מקום שנאמר "כי תבא" או "כי תבאו" הכוונה היא "לאחר ירושה וישיבה". ואם כך קשה: כיון שכבר נאמר "והיה כי תבא"⁶, לשם מה נאמר "וירשתה וישבת בה"? על כך אומר רש"י "מגיד"⁷, שמלים אלו באות לחדש "שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה"?

ואין מובן: כיון שהמשמעות של "כי תבא" היא "לאחר ירושה וישיבה", והרי "ירושה וישיבה" היא כיבוש הארץ וחלוקתה, כפי שמפרש רש"י את המלים "וירשתה וישבת בה" – יוצא מכך, שב"כי תבא" הכוונה היא "לאחרי שכבשו את הארץ וחלקוה". ומנין תתעורר האפשרות שחייבים בביכורים לפני כיבוש וחלוקה, אשר משום כך יש לומר "וירשתה וישבת בה", כדי לחדש – "מגיד" – "שלא נתחייבו..."?

הכרחי לומר, שבאופן כללי אפשרית "ירושה וישיבה" לפני כיבוש וחלוקה, ולכן אילו נאמר רק "כי תבא", 153שמשמעותו "לאחר ירושה וישיבה", עדיין ניתן היה להסיק שחובת ביכורים חלה אף לפני כיבוש וחלוקת הארץ. ולכן צריך להוסיף "וירשתה וישבת בה", כי דוקא מכך, מפני היתור⁸ של מלים אלו, לומדים "שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה".

אך יש להבין: "ירושה וישיבה" היא לאחר הכניסה לארץ, כפי שמפרש רש"י בפרשת שלח, ש"בבואכם" הכוונה היא "משנכנסו בה", והמשמעות של "כי תבא" היא "אינה אלא לאחר ירושה וישיבה". ואם כך, איזו תקופה ישנה בין הכניסה לבין הכיבוש והחלוקה, שזהו הזמן של "ירושה וישיבה"?

ב. דיוקים בלשון רש"י

בנוסף לכך, אין מובן:

א) חידושו של רש"י על המלים "וירשתה וישבת בה" הוא רק לגבי עצם המשמעות של ירושה וישיבה (שמשמעות מלים אלו כאן היא כיבוש וחלוקה), אך שב"וירשתה (ה"א מופקת) וישבת בה" הכוונה היא "אל הארץ...", המוזכרת לפני כן בפסוק – זהו דבר ברור, לכאורה. ולפיכך צריך היה רש"י לומר "עד שכבשוה וחלקוה", ומדוע הוא אומר "עד שכבשו את הארץ..."?

ב) כדי להבין את משמעות המלים "כי תבא... וירשתה וישבת בה", שכוונתן "שלא נתחייבו עד שכבשו את הארץ וחלקוה", אין, לכאורה, חשיבות לציין מהו הציווי שבו מדובר. מדוע מדגיש רש"י בפירושו "מגיד שלא נתחייבו בביכורים..."?

ג. חובת ביכורים – לאחר ירושה וישיבה

מסבירים המפרשים, שהמשמעות של ירושה וישיבה היא בכל מקום כיבוש וחלוקה. ורש"י רומז בהדגשתו "מגיד שלא נתחייבו בביכורים..." לסיבה לכך שהתורה צריכה להוסיף את המלים "וירשתה וישבת בה", למרות שלפי זה המשמעות של המלים "כי תבא" בלבד היא "לאחרי שכבשו את הארץ וחלקוה":

הבאת ביכורים היא⁹ הודיה לקדוש־ברוך־הוא על הכניסה לארץ ישראל ועל ההנאה מפירותיה¹⁰. וכיון שהנאה 154זו קיימת אף לפני הכיבוש והחלוקה, כנאמר בגמרא¹¹ "קא מתהני לאלתר" (=נהנה מיד) – יש מקום לומר, שהציווי "כי תבא", חובת ביכורים, חל מיד עם הכניסה לארץ ישראל, לפני ירושה וישיבה, בשונה ממשמעות המלים "כי תבא" במקומות אחרים. ולכן יש להדגיש פה במפורש "וירשתה וישבת בה" – שגם מצות ביכורים חלה לאחר ירושה וישיבה.

ד. השאלות על הסבר זה

אך פירוש זה קשה ביותר:

א) לפי האמור לעיל, רש"י מפרש רק מדוע צריך להוסיף את המלים "וירשתה וישבת בה", אך אין הוא מחדש לגבי משמעות המלים עצמן. ואם כך, צריך היה רש"י לומר "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד לאחרי ירושה וישיבה", כלשון הפסוק¹². ומדוע הוא אומר "עד שכבשו את הארץ וחלקוה"?

ב) אילו היה רש"י סובר, שמפני הסיבה לחובת ביכורים, צריך להסביר, שמשמעות המלים "כי תבא" כאן שונה ממשמעותן בכל מקום (ללא המלים "וירשתה וישבת בה"), הוא היה אומר זאת במפורש, או, לפחות, רומז לכך, ולא היה מסתפק בדבריו "שלא נתחייבו בביכורים".

ג) לפי דרך הפשט אין מקום לומר, שמפני שיש אפשרות שחובת ביכורים תחול אף לפני כיבוש וחלוקה, לכן צריך להסביר את משמעות המלים "כי תבא" בפסוקנו באופן שונה מבכל מקום.

ד) גם לגבי מצות חלה קיימת הדעה ש"קא מתהני לאלתר"¹³. ולמרות זאת אומר רש"י בפרשת שלח⁵, שאילו היה נאמר במצות חלה "כי תבאו" (ולא "בבואכם") היתה הכוונה "לאחר ירושה וישיבה".

ה. גם על היחיד חל הציווי לאחר כיבוש כל הארץ

ההסבר לכל זאת הוא:

כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה נמשך ארבע עשרה שנה: שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה¹⁴.

אם כך מובן, שמיד כאשר כבשו וחלקו חלקים מסויימים של ארץ ישראל, אף לפני כיבוש וחלוקת כל הארץ, מתאים לדבר על חלקים אלו במונחים של ירושה וישיבה: מיד עם כיבוש חלק מסויים בארץ ישראל קבלו עליו בעלות, וירשו אותו, ומיד עם חלוקת חלקים מסויימים לאנשים מסויימים, הרי כיון שאנשים אלו התיישבו בחלקים אלו בקביעות, כבר חלה על כך ההגדרה "וישבת בה".

155לפי זה יוצא, שלגבי מצוות החלות על כל יחיד בנפרד, כמצות ביכורים, שבה חייב כל יהודי כיחיד להביא מפירותיו שלו (ואינן חלות על כלל ישראל, כמצות מינוי מלך), המשמעות של "כי תבא" היא גם לפני כיבוש וחלוקת ארץ ישראל כולה: כיון שאדם זה כבר ירש והתיישב בחלקו בארץ ישראל, הרי אצלו כבר התקיים "כי תבא", וכבר התבצעה הירושה והישיבה שלו.

ולכן צריך להוסיף את המלים "וירשתה וישבת בה": אילו נאמר רק "כי תבא", היתה חלה חובת הביכורים גם לפני הכיבוש והחלוקה של ארץ ישראל כולה. ולפיכך מוסיפה התורה "וירשתה (ה"א מופקת) וישבת בה" – שהכוונה היא "אל הארץ" (כמוזכר לפני כן בפסוק) – לא רק הירושה והישיבה שלו, אלא של כל הארץ.

ועל כך אומר רש"י "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה": שהמלים "וירשתה וישבת בה", המוסבות ל"אל הארץ", מלמדות אותנו, מפני היתור שבהן¹⁵, שגם חובת ביכורים חלה רק לאחר כיבוש כל הארץ וחלוקתה, למרות שזוהי מצוה של היחיד¹⁶.

ו. שלימות ההודיה – רק לאחר ישיבת כל ישראל

אך עדיין יש להבין: הבאת ביכורים מביעה, כדלעיל בסעיף ג', הודיה לקדוש־ברוך־הוא על הכניסה לארץ ישראל ועל ההנאה מפירותיה, עד אשר, כדברי רש"י¹⁷, היא מבטאת את ההיפך מכפיות טובה. ואין מובן כלל: כיון שאף לפני כיבוש וחלוקת כל ארץ ישראל, כבר התבצעה אצל יחידים מבני ישראל הירושה והישיבה, ויחידים אלו כבר זכו, לכאורה, אז בטובה ובהנאה המושלמת של ארץ ישראל. מדוע אין הם חייבים להביא ביכורים ולהודות לקדוש־ברוך־הוא על הטוב אשר נתן להם, ובמיוחד כאשר אי־הבאת ביכורים היא כפיות טובה?

לפי "יינה של תורה" שבפירוש רש"י, ההסבר לכך הוא:

כל ישראל קשורים ביניהם. וכל עוד נותר יהודי אחד, יהיה מי שיהיה, אשר לא קיבל חלק מוגדר בארץ^*, עדיין פגומה הטובה וההנאה של כל שאר ישראל – אין שמחתם והנאתם שלימה.

וכיון שההודיה בהבאת הביכורים היא דוקא על שלימות הטוב, אשר לכן מביאים ביכורים רק מהמינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל¹⁸, ובמיוחד "מקרא ביכורים", הנאמר רק 156"בזמן שמחה"¹⁹ מתוך הנאה ושמחת הלב, ולפיכך הוא נאמר "פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים"²⁰, כי דבר שנשנה פעמיים באותה שנה אינו מתוך שמחה מושלמת²¹,

לכן אין היא אפשרית "עד שכבשו " את הארץ וחלקוה", כי השמחה והטובה של כל ישראל עדיין אינה מושלמת " כאשר אצל יהודי אחד עדיין לא התקיימה הירושה והישיבה, כדלעיל. "

ז. ח"י אלול – אהבת ישראל

ענין זה קשור גם לח"י אלול, אשר פרשת כי תבא נקראת ביום ח"י אלול או בשבת הסמוכה לו – יום ההולדת של "שני המאורות הגדולים"²², הבעל־שם־טוב ואדמו"ר הזקן: –

אחד הענינים העיקריים שבו עסקו באופן מיוחד הבעל־שם־טוב ואדמו"ר " הזקן הוא – אהבת ישראל²³. והרי ענין זה מרומז בתחילת הפרשה, כדלעיל.

ח. האחדות – על ידי "וירשתה..." שלאחר "כי תבא"

כל הענינים בתורה מדוייקים לחלוטין. ומכך שלומדים את הדין

שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה" דוקא מהמלים

וירשתה וישבת בה", ולא מ"והיה כי תבא". ומצד שני: מכך שהמלים

וירשתה וישבת בה" מביעות דין זה מצד היותן מיותרות, לכאורה²⁴, כי כבר נאמר לפני כן "והיה כי תבא...", ולא מצד עצם משמעותן,

מובן, שאחדות כל ישראל, שהיא הסיבה לכך ש"לא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה" (כדלעיל בסעיף ו'), מתבטאת – "מגיד"

על ידי העבודה של "וירשתה וישבת בה", הבאה לאחר ההכנה בעבודה של

והיה כי תבא...".

157וגם ענין זה קשור לח"י אלול, כפי שיוסבר להלן. "

ט. "גדול... בעיר אלקינו"

כ"ק מורי וחמי אדמו"ר אמר, שביום שנולד אדמו"ר הזקן – ח"י אלול שנת קה"ת, כאשר מלאו לבעל־שם־טוב ארבעים ושבע שנים, אמר הבעל־שם־טוב פרק מ"ח בתהלים²⁵, המתחיל במלים²⁶ "גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו".

הקשר של פסוק זה לאדמו"ר הזקן יובן על ידי הסבר מאמר חז"ל²⁷ על הפסוק – "אימתי הוא גדול, כשהוא בעיר אלקינו": ה

התהוות יש מאין (מדת הגדולה²⁸) נובעת משם הוי', מלשון²⁹ "מהווה". " אך כיון ששם הוי' הוא אחדות פשוטה, ל ואילו העולמות והנבראים הם רבים ונחלקים ביותר, לכן³⁰ אין ההתהוות בפועל יכולה לנבוע, כביכול, משם הוי' כשלעצמו, אלא רק לאחר שהוא

מתלבש" ומצטמצם בשם אלקים – בלשון³¹ רבים³².

אמנם, התלבשות שם הוי' בשם אלקים היא ירידה וצמצום כה רב, עד שבשם אלקים "מתלבשת" רק הארה³² משם הוי', אך יש מעלה בהתלבשות, בכמה ענינים:

א) שעל ידי כך מתגלה שם הוי' גם בנבראים³³.

ב) שעל ידי ששם הוי' מתלבש בשם אלקים ומהווה "יש" גשמי, נמשך כוח עצמותו, ית', אשר מהווה את

"יש"³⁴.

ג) על ידי עבודת בני ישראל אשר

מאחדים" את הנבראים, והופכים אותם

"משכן ומכון לשבתו הוא יחודו יתברך"³⁵, מתגלה העומק שבאחדות הוי', שאחדותו היא ללא הגבלות כלל, עד שגם "ריבוי" הוא "אחד".

וזוהי המשמעות של "אימתי הוא גדול, כשהוא בעיר אלקינו":

158א) שעל ידי "עיר אלקינו" ניכר ש"גדול הוי'". כי "הגדולה זו מעשה בראשית"³⁶ של הוי' מלשון "מהווה" באה לידי ביטוי בפועל על ידי שם אלקים, כדלעיל. ולכן נאמר דוקא "עיר אלקינו", מושג המצביע על ריבוי והתחלקות, כי עיר היא בתים רבים, וכל בית הוא אבנים רבות³².

ב) שעל ידי "עיר אלקינו" נעשית הגדולה האמיתית³⁷, גדולה עצמית, הנעלית אף מ"ולגדולתו אין חקר"³⁸ – הגדולה של שם הוי' מצד עצמו³⁹.

ג) על ידי העבודה של "עיר אלקינו" – שבני ישראל עושים מריבוי הנבראים, המתהווים מ"אלקינו", מכון ליחודו יתברך, כשם שעיר נבנית מאבנים ומבתים רבים, ובכך מתבטאת האחדות הבלתי מוגבלת, כדלעיל – על ידי כך נעשה ה"גדול" האמיתי, המראה⁴⁰ על "בלי גבול" אמיתי.

י. הבנת חסידות בשכל האדם

זהו הקשר של הפסוק "גדול הוי'... בעיר אלקינו" לאדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד:

א) על ידי כך שאדמו"ר הזקן הוריד את החסידות לאפשרות של קליטתה בחכמה בינה ודעת, עד שכל אחד יוכל להבין זאת, התגלתה תורת הבעל־שם־טוב בגילוי שכלי לכולם.

ב) על ידי כך נוספה שלימות בתורת הבעל־שם־טוב. כידוע⁴¹, שעל ידי התלבשות החסידות בהכרה שכלית, נמשכת עצם פנימיות התורה.

ג) על ידי הסברת אחדות הוי' גם בכוחות השכל של האדם, התגלתה האחדות האמיתית של "אין עוד מלבדו"

שגם שכל האדם אינו נפרד וכו'⁴².

יא. אחדות אמיתית על־פי תורת הבעל־שם־טוב

אמנם, אחדות אמיתית נוצרת על ידי שהדברים מתבארים גם בשכל, כדלעיל, אך כיון שמהותו של השכל היא מציאת דעות לכאן ולכאן, להיפך מהאחדות, לכן צריכה היתה התחלת גילוי החסידות להיות באופן שאינו מלובש בשכל, כפי שנתגלתה על ידי הבעל־שם־טוב. ודוקא לאחר מכן, היא היתה יכולה להתגלות בחב"ד, שעל ידי כך מגיעים לשלימות, כדלעיל.

159וכך גם בבריאה בכלל, שמלכתחילה (בבחינת "יכולת") נבראו כל הנבראים "במאמר אחד"⁴³, ומשום כך, גם לאחר מכן – כאשר ה"מאמר האחד" התחלק ל"עשרה מאמרות", עד שהאותיות של עשרה המאמרות ירדו על ידי חילופים ושינויים לכל נברא כשלעצמו⁴⁴ – יש בכוחם של ישראל ליצור מהם אחדות.

זהו ההסבר בפנימיות לכך שמיד בתחילת שער היחוד והאמונה מביא אדמו"ר הזקן את פירוש הבעל־שם־טוב על הפסוק⁴⁵ "לעולם הוי' דברך נצב בשמים":

כדי "להמשיך" את "אין עוד", "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"⁴⁶ – בתוך הבריאה, כפי שהיא נחלקת לפרטים רבים, מ"שמים ממעל" ועד "על הארץ מתחת" – ובאופן של "וידעת"⁴⁷ – חב"ד – צריך להביא תחילה את פירושו של הבעל־שם־טוב, (את אחדות הוי' כפי שהיא מתגלית על ידי הבעל־שם־טוב באופן של גילוי אור מלמעלה, מעל להתלבשות בשכל) – על הפסוק "לעולם הוי דברך נצב בשמים" – "דברך" בלשון יחיד, בבחינת מאמר אחד.

וענין זה יורד אחר כך אל הנבראים כשהם נחלקים ורבים, שיבינו זאת בשכלם, עד אשר הדבר נקלט גם בשכלם של אלו אשר לפני שמיעת הענין של "הבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו למעשה שמים וארץ", היו "כופרים בהשגחה פרטית ובאותות ומופתי התורה⁴⁸, שגם מצד הבריאה עצמה (ולא רק מצד גילוי האור מלמעלה) מגיעים לידי "וידעת" ש"אין עוד".

ועל ידי כך מתגלית האמת של "אין עוד", שגם ה"שמים ממעל ועל הארץ מתחת" בעצמם הם "אין עוד".

יב. אחדות ישראל – במהות ובמציאות הפרטית

כדי ליצור אחדות בעולם, צריכה להיות תחילה אחדות בישראל⁴⁹. בדומה לשני הענינים שהוזכרו לעיל לגבי המשכת האחדות בבריאה, כך גם לגבי האחדות בישראל:

כאשר שני אנשים, או יותר, מתאחדים, הרי ככל שתהא אחדותם גדולה, עדיין אין זו אחדות מוחלטת, 160כי היא דבר בנוסף להם, ואילו בעצם מהותם הם אנשים נפרדים.

מכך מובן, שאחדותם של ישראל, שהיא אחדות אמיתית, עד כדי כך שהיא מתבטאת ב"ואהבת לרעך כמוך" – שהאהבה ליהודי האחר היא ממש כאהבת עצמו – נובעת מכך שכל ישראל, מצד שורש⁵⁰ הנשמות, הם מהות אחת⁵¹.

אך בכל זאת מתבטאת אמיתות האחדות של ישראל דוקא כאשר גם מצד מציאותם הפרטית, שבה הם, לכאורה, שונים זה מזה, הם דבר אחד⁵².

אמנם, כדי שיהודי יגיע לאחדות ולאהבת ישראל אמיתית, הוא צריך, " לכאורה, "להתפשט" מ"מציאותו העצמית" ולצאת מהגדרתו הפרטית, ואפילו ממציאותו הרוחנית⁵⁰, עד שכל מהותו היא היותו חלק מכלל ישראל, ודוקא אז הוא יכול לקיים באמת את המצוה "ואהבת לרעך כמוך", כי בהיותו חלק מכלל ישראל, הרי ה"זולת" ו"הוא עצמו" הם דבר אחד,

אך כיון שאצל ישראל גם "צורתם" הפרטית, ואפילו גשמיותם, מבטאת בפנימיותה את עצם הנשמה, לכן הם באחדות מוחלטת גם מצד מציאותם הפרטית.

ואדרבה: אילו לא היתה אחדותם של ישראל קשורה גם למציאותם הפרטית, הרי היתה זאת הוכחה לכך שאחדותם אינה בעצם מהותם, כי ה"עצם" נמצא בכל הפרטים⁵³.

יג. אחדות ישראל דוקא לאחר הכנה של "כי תבא"

זהו ההסבר לכך שהדין "שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה" המראה על אחדות ישראל, מופיע דוקא בענין של

וירשתה וישבת בה", אך לאחר ההכנה של "והיה כי תבא...":

"ארץ אשר הוי' אלקיך נותן לך נחלה" – זהו הרצון הפשוט שלמעלה מטעם ודעת, שאינו יכול להיות מושג על ידי עבודת האדם, אלא בדרך של מתנה מלמעלה – "הוי' אלקיך נותן לך"⁵⁴,

[אמנם גם לגבי דרגה זו נדרשת עבודת האדם – "כי תבא" – אך העבודה אינה ליצור, לעבד את ה"ארץ", אלא רק להיכנס אליה כפי שהיא, כלומר, שהארץ נשארת בפשטותה, ואין בה מעורבות ידי אדם, ואפילו לא מציאותו של האדם הנכנס אליה. ומכך מובן, 161שההוראה "כי תבא אל הארץ" היא דוקא כאשר האדם "מתפשט" ממציאותו הפרטית].

ואילו "וירשתה וישבת בה" – אתה – אלה הדרגות שמשיג האדם על ידי עבודתו, על ידי שהוא יורש ומתיישב בה, ובכך קיימות דרגות שונות⁵⁵.

וכיון שאחדות ישראל היא על ידי גילוי של הנשמה עצמה⁵⁶, אך אמיתיותה מתגלית דוקא בכך שגם במציאותם הפרטית מאוחדים ישראל

– לכן מתבטאת – "מגיד" – האחדות (שיהודי אינו יכול להיות בשמחה כל עוד אין ליהודי אחר חלק ברור בארץ) בענין של "וירשתה וישבת בה", אך דוקא לאחר ההכנה של "והיה כי תבא...".

ועל ידי התנהגות באהבת ישראל זוכים ל"והיה כי תבא אל הארץ..."⁵⁷, לכניסה לארץ ישראל על ידי משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש⁵⁸.