155

לפי זה יוצא, שלגבי מצוות החלות על כל יחיד בנפרד, כמצות ביכורים, שבה חייב כל יהודי כיחיד להביא מפירותיו שלו (ואינן חלות על כלל ישראל, כמצות מינוי מלך), המשמעות של "כי תבא" היא גם לפני כיבוש וחלוקת ארץ ישראל כולה: כיון שאדם זה כבר ירש והתיישב בחלקו בארץ ישראל, הרי אצלו כבר התקיים "כי תבא", וכבר התבצעה הירושה והישיבה שלו.

ולכן צריך להוסיף את המלים "וירשתה וישבת בה": אילו נאמר רק "כי תבא", היתה חלה חובת הביכורים גם לפני הכיבוש והחלוקה של ארץ ישראל כולה. ולפיכך מוסיפה התורה "וירשתה (ה"א מופקת) וישבת בה" – שהכוונה היא "אל הארץ" (כמוזכר לפני כן בפסוק) – לא רק הירושה והישיבה שלו, אלא של כל הארץ.

ועל כך אומר רש"י "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה": שהמלים "וירשתה וישבת בה", המוסבות ל"אל הארץ", מלמדות אותנו, מפני היתור שבהן¹⁵, שגם חובת ביכורים חלה רק לאחר כיבוש כל הארץ וחלוקתה, למרות שזוהי מצוה של היחיד¹⁶.

ו. שלימות ההודיה – רק לאחר ישיבת כל ישראל

אך עדיין יש להבין: הבאת ביכורים מביעה, כדלעיל בסעיף ג', הודיה לקדוש־ברוך־הוא על הכניסה לארץ ישראל ועל ההנאה מפירותיה, עד אשר, כדברי רש"י¹⁷, היא מבטאת את ההיפך מכפיות טובה. ואין מובן כלל: כיון שאף לפני כיבוש וחלוקת כל ארץ ישראל, כבר התבצעה אצל יחידים מבני ישראל הירושה והישיבה, ויחידים אלו כבר זכו, לכאורה, אז בטובה ובהנאה המושלמת של ארץ ישראל. מדוע אין הם חייבים להביא ביכורים ולהודות לקדוש־ברוך־הוא על הטוב אשר נתן להם, ובמיוחד כאשר אי־הבאת ביכורים היא כפיות טובה?

לפי "יינה של תורה" שבפירוש רש"י, ההסבר לכך הוא:

כל ישראל קשורים ביניהם. וכל עוד נותר יהודי אחד, יהיה מי שיהיה, אשר לא קיבל חלק מוגדר בארץ^*, עדיין פגומה הטובה וההנאה של כל שאר ישראל – אין שמחתם והנאתם שלימה.

וכיון שההודיה בהבאת הביכורים היא דוקא על שלימות הטוב, אשר לכן מביאים ביכורים רק מהמינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל¹⁸, ובמיוחד "מקרא ביכורים", הנאמר רק