154
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
זו קיימת אף לפני הכיבוש והחלוקה, כנאמר בגמרא11 "קא מתהני לאלתר" (=נהנה מיד) – יש מקום לומר, שהציווי "כי תבא", חובת ביכורים, חל מיד עם הכניסה לארץ ישראל, לפני ירושה וישיבה, בשונה ממשמעות המלים "כי תבא" במקומות אחרים. ולכן יש להדגיש פה במפורש "וירשתה וישבת בה" – שגם מצות ביכורים חלה לאחר ירושה וישיבה.
ד. השאלות על הסבר זה
אך פירוש זה קשה ביותר:
א) לפי האמור לעיל, רש"י מפרש רק מדוע צריך להוסיף את המלים "וירשתה וישבת בה", אך אין הוא מחדש לגבי משמעות המלים עצמן. ואם כך, צריך היה רש"י לומר "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד לאחרי ירושה וישיבה", כלשון הפסוק12. ומדוע הוא אומר "עד שכבשו את הארץ וחלקוה"?
ב) אילו היה רש"י סובר, שמפני הסיבה לחובת ביכורים, צריך להסביר, שמשמעות המלים "כי תבא" כאן שונה ממשמעותן בכל מקום (ללא המלים "וירשתה וישבת בה"), הוא היה אומר זאת במפורש, או, לפחות, רומז לכך, ולא היה מסתפק בדבריו "שלא נתחייבו בביכורים".
ג) לפי דרך הפשט אין מקום לומר, שמפני שיש אפשרות שחובת ביכורים תחול אף לפני כיבוש וחלוקה, לכן צריך להסביר את משמעות המלים "כי תבא" בפסוקנו באופן שונה מבכל מקום.
ד) גם לגבי מצות חלה קיימת הדעה ש"קא מתהני לאלתר"13. ולמרות זאת אומר רש"י בפרשת שלח5, שאילו היה נאמר במצות חלה "כי תבאו" (ולא "בבואכם") היתה הכוונה "לאחר ירושה וישיבה".
ה. גם על היחיד חל הציווי לאחר כיבוש כל הארץ
ההסבר לכל זאת הוא:
כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה נמשך ארבע עשרה שנה: שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה14.
אם כך מובן, שמיד כאשר כבשו וחלקו חלקים מסויימים של ארץ ישראל, אף לפני כיבוש וחלוקת כל הארץ, מתאים לדבר על חלקים אלו במונחים של ירושה וישיבה: מיד עם כיבוש חלק מסויים בארץ ישראל קבלו עליו בעלות, וירשו אותו, ומיד עם חלוקת חלקים מסויימים לאנשים מסויימים, הרי כיון שאנשים אלו התיישבו בחלקים אלו בקביעות, כבר חלה על כך ההגדרה "וישבת בה".
הערות
- 11. קידושין לז, ב.
- 12. בדוגמת קושיית רב יהודה (שם ע, א): מי סניא .. דכתיב באורייתא כו'.
- 13. וביותר שבחלה, הפרשת החלה מתרת אכילת העיסה (שהרי לפנ"ז היא טבל – ראה טושו"ע יו"ד ר"ס שכג. וראה פרישה שם), משא"כ בביכורים.
- 5.
- 14. ראה רש"י מטות לב, כד. ראה יב, ח.
שולחן ערוך, יורה דעה שכ״ג - הטקסט מספריא
חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁמֻּתֶּרֶת לְכֹהֵן טָהוֹר מִקֶּרִי, רַשַּׁאי לְאָכְלָהּ עִם זָר עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מְדַמַּעַת (פֵּרוּשׁ עִנְיָן דָּמוּעַ הוּא תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה בְּחֻלִּין). וַאֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין, וּסְבִירָא לְהוּ דְּאוֹסֶרֶת תַּעֲרָבְתָּהּ עַד מֵאָה וְאֶחָד, אִם הוּא בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְּמִינָהּ עַד ס' (טוּר בְּשֵׁם ר"י וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה וְרֹא"שׁ וְרוֹקֵחַ סי' שנ"ט ומהרי"ו סמ"ח וְר' שִׁמְשׁוֹן). וְאִם חָזְרָה וְנִתְעָרְבָה בָּעִסָּה, וְאֵין ק"א לְבַטְלָה, אִם לֹא אָכַל הָעִסָּה יִשְׁאַל לְחָכָם עָלֶיהָ וְיַתִּיר לוֹ כְּנֶדֶר, דְּנִשְׁאָלִין עַל הַהֶקְדֵּשׁוֹת, וְיַחֲזֹר וְיִטֹּל חַלָּה אַחֶרֶת (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סוֹף הִלְכוֹת זְרָעִים וב"ה בְּשֵׁם א"ח). וּמֻתָּר לְבַטְּלָהּ בְּרֹב. וְאוֹכְלָהּ בִּימֵי טֻמְאָתוֹ. וִיכוֹלִין לִתְּנָהּ לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ. וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם כֹּהֵן הַמְסַיֵּעַ בְּמַתְּנוֹתָיו, שֶׁהוּא אָסוּר. וְאִם רָצָה לֶאֱכֹל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יַפְרִישׁ הַחַלָּה, בְּחוּץ לָאָרֶץ מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין עִקָּרָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם. הַגָּה: וְצָרִיךְ לְשַׁיֵּר מְעַט יוֹתֵר מִשִּׁעוּר חַלָּה שֶׁמַּפְרִישׁ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שִׁירַיִם בְּשָׁעָה שֶׁמַּפְרִישׁ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וּסְמַ"ג ובהר"ן דְּבֵיצָה). וְדַוְקָא לְעִסָּה שֶׁנִּתְחַיֵּב עִם חַלָּה זוֹ יָכוֹל לִפְטֹר שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף, אֲבָל עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֵין מַפְרִישִׁין חַלָּה מֵעִסָּה אַחֶרֶת שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ"ק וְכָל בּוֹ). אֲבָל חַלַּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיַּפְרִישׁ. וְאֵינָהּ נִטֶּלֶת אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף (פִּי' מִמַּה שֶּׁהוּא קָרוֹב וְסָמוּךְ), כִּתְרוּמָה. וְאֵינָהּ נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, לְכַתְּחִלָּה. וְכָל שֶׁבִּתְרוּמָה לֹא יִתְרֹם וְאִם תָּרַם אֵינָהּ תְּרוּמָה, כָּךְ בְּחַלָּה. וְכָל שֶׁבִּתְרוּמָה לֹא יִתְרֹם מִזֶּה עַל זֶה, כָּךְ בְּחַלָּה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל תְּרוּמָה אֵינוֹ אוֹכֵל חַלָּה. וְכָל הָאוֹכֵל תְּרוּמָה אוֹכֵל חַלָּה.
רש"י על במדבר ל״ב:כ״ד - הטקסט מספריא
לצנאכם. תֵּבָה זוֹ מִגִּזְרַת "צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם" (תהלים ח') שֶׁאֵין בּוֹ אָלֶ"ף מַפְסִיק בֵּין נוּ"ן לַצָּדִ"י, וְאָלֶ"ף שֶׁבָּא כָאן אַחַר הַנּוּ"ן בִּמְקוֹם הֵ"א שֶׁל צֹנֶה הוּא; מִיסוֹדוֹ שֶׁל רַ' מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן לָמַדְתִּי כֵן:
והיצא מפיכם תעשו. לְגָבוֹהַּ, שֶׁקִּבַּלְתֶּם עֲלֵיכֶם לַעֲבֹר לַמִּלְחָמָה עַד כִּבּוּשׁ וְחִלּוּק, שֶׁמֹּשֶׁה לֹא בִּקֵּשׁ מֵהֶם אֶלָּא "וְנִכְבְּשָׁה … וְאַחַר תָּשׁוּבוּ" וְהֵם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם "עַד הִתְנַחֵל", הֲרֵי הוֹסִיפוּ לְהִתְעַכֵּב שֶׁבַע שֶׁחָלְקוּ, וְכֵן עָשׂוּ:
לצנאכם FOR YOUR SHEEP — This word is from the noun form which is found in (Psalms 8:8): “Sheep (צנה) and oxen, all of them”, where, too, there is no א intervening between the נ and the צ. The א which here comes after the נ is in place of the ה of צנה (and לצנאכם is not the same form as לצאנכם with an inversion of the א and נ). I learned this from the work of R. Moses the Preacher.
והיצא מפיכם תעשו AND DO THAT WHICH HATH GONE OUT FROM YOUR MOUTH, as a vow to the Most High God (cf. Numbers 30:3), because you have taken it upon yourselves to pass over for war until the end of the subjugation and division of the land; — for Moses asked of them only, (v. 22): “Let [the land] be subdued and afterwards ye may return”, but they undertook, (v. 18): “[we will not return to our houses] until [the children of Israel] have inherited”, so you see that they made an additional promise, to stay on the western side the seven years during which they were dividing the land. And so, indeed, they did (cf. Joshua XXII.).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.