שיחה א

הערות

עמוד 175

1. 1. פרשתנו ל, ג. "
2. 2. ועפ"ז מובן (א) מה שרש"י מעתיק לא רק תיבת "ושב" אלא גם התיבות שלאחרי' (וראה שוה"ג להערה 30). (ב) מה שכותב בקושייתו "הי' לו לכתוב והשיב את שבותך" (ובפרט שגם בספרי (בהעלותך י, לה. מסעי לה, לד) וגמרא (מגילה כט, א) אמרו רק "והשיב לא נאמר"*). (ג) מה ד שמשמיט בקושייתו התיבות "הוי' אלקיך" (ולא רמזם אפילו בתיבת "גו'") – אף שמעתיק התיבות "את שבותך" שלאחריהן. "
3. 3. ל, ב.
4. 4. מאש"כ במה שנאמר בהפרשה כו"כ פעמים לאח"ז "הוי' אלקיך". " "
5. 5. ראה ספרי שם. מגילה שם. (אבל ראה לקמן הערה 11).
6. 6. מ"ש "רבותינו למדו כו'" – כי פי' הפשוט "ושב ה"א את שבותך" הוא – שישיב את בני ישראל. אלא שבזה שאומר "ושב גו'" (ולא והשיב") מלמד הכתוב (ענין נוסף) שהקב"ה ישוב עמהם. וי"ל, שזהו גם הטעם מה שרש"י כותב "הי' לו לכתוב והשיב את שבותך" – ואינו כותב "ולא והשיב את שבותך" (וע"ד שכותב בפ' תבא כו, ב: ולא כל ראשית". ובפרט שגם בספרי ומגילה שם: והשיב לא נאמר") – כי מרמז בזה, שגם לפי המסקנא הפי' ד"ושב" כולל גם "והשיב", ולכן "הי' לו לכתוב והשיב כו'".
7. 7. ג, ב.
8. 8. תהלים צא, טו.
9. *. ואם אין הפסוק "עמו אנכי בצרה" מספיק – הו"ל לרש"י בשמות (שם) לומר "מכאן למדנו כו'".
10. . בספרי מסעי שם מסיים: "אלא ושב הוי' אלקיך" (ובבהעלותך: "ושב הוי'"). אבל תיבות אלו מעתיק ב"אלא כו'" ולא ב"לא נאמר". משא"כ בפרש"י, שמעתיק זה ב"הי' לו לכתוב". ומה שמוסיף זה בספרי ב"אלא כו'", י"ל, שזהו בכדי להדגיש יותר הענין ד"כשהם חוזרים שכינה עמהם".

עמוד 175

1. 9. וכשטחיות לשון הלימוד מכתוב זה במגלה שם.
2. 10. ישעי' סג, ט. וכדחז"ל על ב' הכתובים (תענית טז, א).
3. 11. בספרי ומגילה שם, נלמדים ב' ענינים אלו – גלו שכינה עמהם; כשהן עתידין להגאל שכינה עמהם – מפסוקים שונים. ומזה משמע שהם ב' ענינים שונים (ראה חדא"ג מהרש"א למגילה שם). אבל בפרש"י עה"ת, מכיון שגם מה ששכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם נלמד מכאן – הרי זה לכאורה ענין אחד.
4. 12. אבל דוחק הוא, כי כיון ש"וכשנגאלין כו' ישוב עמהם" מובן מעצמו (ממה שמפרש רש"י לפנ"ז "שהשכינה שרוי' עם ישראל בצרת " גלותם"), הרי מובן במילא גם התירוץ על קושייתו "הי' לו לכתוב והשיב את שבותך".
5. 13. ישעי' כז, יב.
6. 14. כן הוא בדפוס הראשון. בפי' גו"א. ש"ח (השלם, אבל בהמקוצר הנדפס בחומש נשמט כל הקטע) ועוד. וכבר העירו במפרשי רש"י, שבכתוב מצינו: ושבתי שבות מואב (ירמי' מח, מז) ושבתי את שבות מצרים (יחזקאל כט, יד) – וכ"ה בכמה דפוסי רש"י; ובנוגע לבני עמון: אשיב את שבות בני עמון (ירמי' מט, ו).
7. 15. במשכיל לדוד כאן, שמה שזקוק רש"י לב' הפירושים הוא, לפי שבכתוב כאן נאמר "ושב" ב' פעמים – "ושב הוי' אלקיך גו' ושב וקבצך גו'" – ולכן מפרש "חד לעצמו וחד לישראל". עיי"ש. אבל ממה שרש"י אינו מעתיק "ושב" השני, ואינו מרמזו אפילו ב"וגו'", מוכרח שב' הפירושים הם ב"ושב הראשון".
8. 16. ובפרט, שמכיון שנאמר "ושב (ולא והשיב") ה"א את שבותך" [צ"ל, שפירוש "את שבותך" (לפי הענין הנרמז ב"ושב") הוא כמו "עם שבותך". וא"כ], מסתבר לומר ש"ושב ה"א" הוא דוגמת "שבותך", השבה מגלות. וראה לקמן בפנים. [ובפרט באם נאמר שרש"י ס"ל שפירוש "שבותך" הוא מלשון "שבי" (כפי' המצודות – מפשטני נ"ך – ירמי' שם ובכ"מ); אבל דוחק גדול הוא, כי באם "ושב" ו"שבותך" הסמוכים אין פי' שווה – הי' רש"י מפרש זה].

עמוד 176

1. 17. אבל ממה שנאמר "ושבתי" גם בגליות שאר האומות (שאין שייך ח"ו לומר ששכינה עמהם), מוכח שהלשון "ושב" שייך גם כשאין הוא עצמו נמצא ב"גלות" ורק שבא לשם להשיב את שבותך (ופי' "את שבותך" לפ"ז הוא כפשוטו, ולא עם שבותך). ומה שזקוק רש"י לפי' הראשון [ועד – שפי' השני כותבו לאחרונה וגם בל' "ועוד י"ל" – ראה להלן הערה 38] הוא – כי ממ"ש ושב הוי' אלקיך משמע, שהטעם להענין הנרמז ב"ושב" (ולא והשיב) הוא – (לפי ש)"הוי' אלקיך", והרי הענין ד"גדול יום קיבוץ גליות" הוא גם "בגליות שאר האומות". וראה לקמן הערה 20. ועפ"ז יומתק מה שרש"י כותב "עם ישראל" ולא "עמהם".
2. 18. ואין לומר, שמה שרש"י אינו מסתפק בפירושו הראשון הוא, כי לפי פי' זה הול"ל בכתוב "עם שבותך": א) גם לפי פי' הא', הענין שהקב"ה ישוב עמהם הוא רק מה שהכתוב מלמדנו בלשון "ושב", אבל עיקר פירוש הכתוב הוא – שהוי' אלקיך ישיב את שבותך (כנ"ל הערה 6). ב) לעיל (כט, יח) נאמר "למען ספות הרוה את "הצמאה", ופירושו הוא (רש"י שם) "עם המזיד". ובפרט שרש"י שם כותב "עם המזיד" דרך אגב ולא בסגנון של חידוש.
3. 19. במשכיל לדוד כאן, שכוונת רש"י בזה היא להוכיח, שמכיון שגדול יום קיבוץ גליות כו', שייך לומר "ושב" (ולא "והשיב") גם באם לא היתה השכינה עם ישראל בצרת גלותם. ועל זה באה הראי' מ"ושבתי את שבות בני עמון", אף ש"ודאי לא שייך חלילה לומר שהכינה עמהם". אבל לפ"ז קשה: איך למדו רבותינו מכאן (גם באם הי' נאמר "ושב" רק פ"א – ראה לעיל הערה
4. 20. ומה שלמדו מכאן ששכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם (ראה לעיל הערה 17) – אף שגם לפי ה"ועוד י"ל" מובן הדיוק "הוי' אלקיך" – ראה לקמן הערה 40.
5. 15. שהשכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם?

עמוד 177

1. 21. משא"כ בפרש"י ר"פ וישלח. "
2. *. ד, לא.
3. 22. וירא כא, כב. תולדות כו, ג. שם, כח. ויצא כח, טו.
4. 23. וירא שם. תולדות שם, כח.
5. 24. ראה רש"י וירא שם.
6. *. ראה דברים ד, לט. פרש"י שם ד, לה. והוא פשוט כ"כ – עד שאין רש"י צריך לפרש הפי' " ד"ומפניך אסתר" (בראשית ד, יד). ולכן מוציא רש"י "על פני" (יתרו כ, ג) מפשוטו "כל מקום" – ומפרשו "כל זמן".
7. 25. ירמי' כג, כד.
8. 26. אף שבכללות, בזה"ג, אי"ז ניכר כ"כ כבזמן הבית. שלכן הוצרך הכתוב לחדש, שגם אז "לא ירפך – מלהחזיק בך בידיו" (ואתחנן ד, לא ופרש"י שם. וראה גם בחוקותי כו, מד. ואפילו בזה"ב – מה ששכינה עמהם בזמן שהם טמאים, נאמר בסגנון של חידוש (רש"י אחרי טז, טז. מסעי לה, לד)).
9. 27. ראה אסת"ר פ"י, יא. תנחומא תולדות ה.
10. 28. שלכן בירידה למצרים הייתה צ"ל ההבטחה גם עלה" – מן ד' גליות (רש"י שבת פט, ב – ד"ה ארד). וראה רד"ה קול דודי תש"ט ובהנסמן שם.
11. 29. ויחי מח, כא. וגם בנוגע לשאר הגליות כתיב (ואתחנן שם) "לא ירפך מלהחזיק בך בידיו" (שזהו בדוגמת "אוחז בידיו" שבפרש"י דידן).
12. 30. שלכן מעתיק רש"י גם "את שבותך"* – כי מלשון זה מוכח (ראה לעיל הערה 16) "שהשכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם", ולא רק דוגמת והי' אלקים עמכם" שנאמר גבי גלות מצרים. וראה לקמן הערה 37.
13. . אבל אין לומר, שמכיון שבקושייתו כותב "הי' לו לכתוב והשיב את שבותך", ע"כ מעתיק תיבות אלו (את שבותך) לפני פירושו (ראה לעיל הערה 2) – כי מצד הקושיא מספיק שיכתוב "והשיב את", או בהוספת "גו'".

עמוד 178

1. 31. ולכן א"א לרש"י (שמות ג, ב) לומר מכאן למדנו דעמו אנכי בצרה – כי מפורש הוא בקרא – וכנ"ל ס"א.
2. 32. ובפרט שי"ל שם כפירוש המצודות "אהי' עמו להצילו".
3. *. בדוגמת מה שאמר משה "ישראל שרויין בצער, אף אני אהי' עמהם בצער" (רש"י בשלח יז, יב). ועד"ז, האיסור לשמש בשני רעבון (רש"י מקץ מא, נ. וראה תענית יא, א. וש"נ). ולהעיר מסנה' (מו, א) בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.
4. 33. ומה שבגלות מצרים רמז הקב"ה למשה רק הענין ד"עמו אנכי בצרה" – י"ל כי התקשרות הקב"ה בישראל באופן כזה ששרוי עמהם בצרת גלותם, נתחדש רק לאחרי מ"ת.
5. 34. ועפ"ז מובן גם מה שדוקא כאן (משא"כ בפ' שמות שם) כותב רש"י "כביכול".
6. 35. ובדוגמת המלך בהיכלו ומצטער מצרת בנו הנמצא בגלות, או יורד עם בנו לגלות, או שגם טוחן עמו בבית האסורים.
7. 36. ברכות ה, ב. וש"נ.

עמוד 179

1. *. ועפ"ז יומתק מש"נ "ארבע מאות שנה .. ואחרי כן יצאו גו'" (לך טו, יג־יד) אף שבכ"מ נאמר "הוצאתיך" וכיו"ב. ולכן גם בפ' בא (יב, מא) כשמתחיל "ויהי מקץ גו'" מסיים "יצאו כל צבאות" (ולא כבפסוק שלאחריו "להוציאם").
2. 37. וי"ל, שגם מטעם זה מעתיק רש"י התיבות "את שבותך".
3. 38. אבל אינו שולל את פירוש הראשון, שלכן כותב "ועוד י"ל" (ולא "דבר אחר" או כיו"ב – כרגיל בפרש"י בכ"מ).
4. 39. ראה רש"י ויגש מו, כו.

עמוד 180

1. 40. כי רק בבנ"י – "הוי' אלקיך". אלא שמ"מ אי"ז מספיק, כי עיקר הענין מה שנרמז ב"ושב" (ולא "והשיב") – שהקב"ה עצמו ישיב את שבותך, הוא בנוגע לכללות ישראל [ומה שנאמר "הוי' אלקיך את שבותך" בלשון יחיד, הוא בנוגע לכללות עם ישראל, וכמו "הפיצך" שלאח"ז – שהרי באיש אחד אין שייך הפצה – אלא שכולל גם היחיד "נדחך בקצה השמים"], וממה שנאמר "ושב הוי' אלקיך" (שמה שהגאולה תהי' באופן ד"ושב" (ולא "והשיב") הוא לפי ש"הוי' (הוא) אלקיך"), מוכרח לומר ש(גם) עיקר הענין שהכתוב מרמז ב"ושב הוא רק לגבי ישראל. ולכן מפרש רש"י שעיקר הענין הנרמז ב"ושב" הוא ש"שכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם כו'". אלא שיש גם רמז נוסף בהכתוב (ראה לעיל הערה 38), בנוגע להגאולה – "ושב גו'" (ראה לעיל סעיף ו').
2. 41. ד"ח יג, א.
3. 42. מו"נ ח"ג פי"ז.
4. 43. ראה לקו"ד ח"א ע' 166 ואילך. היום יום ע' קח. ובכ"מ. וידועה הראי' מוכחת ע"ז שאמר אדה"ז ממחז"ל כי הוי חזי שלך אמר משפטיך גו' (חולין סג, א ובפרש"י שם) – הובאה ברשימות הצ"צ על התהלים (לו, ז). וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 65 ואילך.
5. 44. ראה מו"נ שם פי"ח.
6. 45. יבמות סא, רע"א.

עמוד 181

1. 46. ראה פסיקתא דר"כ פיסקא בחדש השלישי (קרוב לסופו): עמי הדבור מדבר.
2. *. וע"ד הנפש השנית שבכאו"א "חלק אלקה ממעל ממש" (תניא רפ"ב. וראה הגהות הצ"צ שם. אגה"ק ס"ז. ובכ"מ).
3. 47. ויתירה מזה, וע"ד באגה"ק ס"ד (קה, סע"ב): לכללות ישראל כו' וכן כל ניצוץ פרטי כו'.
4. 48. ראה ד"ה באתי לגני תשי"א פ"א ובהנסמן שם.

עמוד 182

1. 49. לקו"ת שה"ש יד, ג. ד"ה ע"כ יאמרו המושלים תרצ"א רפ"ד. ובכ"מ.
2. 50. וע"ד "העולה על כולנה" דשער היחוה"א רפי"ב.
3. 51. ועפ"ז יומתק מה שגם גבי "איש איש" כותב רש"י "כאילו הוא עצמו אוחז כו'" – כי [נוסף למאמר הבעש"ט שאהבת הקב"ה לכל אחד ואחד מישראל היא יתירה מאהבת הורים זקנים לבן יחיד] הגאולה ד"איש איש" היא ההתחלה והאופן דגאולת כלל ישראל.
4. 52. ועד"ז הוא גם בכאו"א גופא, שבתחלה היא פדיית עצם הנשמה (בחי' ציון) שלמעלה מהתחלקות; אח"כ – של כחות הגלויים ("איש איש"); ואח"כ – גם של הנה"ב והגוף המשתווים בחיצוניות לאוה"ע (שבות בני עמון).

עמוד 183

1. 53. וע"ד פרש"י (וישב לז, ז) "נצבה. לעמוד על עמדה".
2. 54. ראה תורת הבעש"ט בהיום יום ע' צ'. (משיחת ש"פ נצו"י תשכ"ז)
3. 55. שגם זה נכלל בפירוש נצבים – מלשון "ומלך אין באדום נצב מלך" (מ"א כב, מח) – שר ומושל (בארוכה אוה"ת עה"פ ע' א'רא ואילך).