58

אדם זה⁷. קל וחומר בעניננו – ששמות הפרשות מקובלים כבר במשך מאות רבות של שנים, ובמיוחד כאשר הן נקראות כך על ידי גדולי ומורי ישראל⁸ – הרי אלה בודאי השמות על פי התורה.

מכך מובן, שתוכנה הפנימי של כל פרשה נרמז בשם⁹ שקבעה לה התורה. כך הוא הדבר גם אילו נאמר¹⁰ ששמות אלו נקבעו מלכתחילה רק משום שבמלים אלו נפתחות הפרשות – כי כיון שלמעשה נקראת הפרשה כולה, לפי התורה, בשם זה (ולגבי התורה לא ייתכן לומר שהענינים הם מקריים ח"ו, כי אף בעניני העולם אין מקריות¹¹), הכרחי לומר, ששם זה מכיל את הפרשה כולה¹².

כך הוא גם לגבי פרשת לך לך, שכל המסופר בפרשה, עד הפסוק האחרון, משמעותו הפנימית היא: "לך לך".

ב. "לך לך" – התעלות בקדושה

משמעות ה"הליכה" ("לך") אצל יהודי באופן כללי, החל מהיהודי הראשון, אברהם – בפרשתנו, היא, כמובן, דרך "הליכתו" אל העיקר ואל התכלית של בריאתו, אשר נברא לשמש את קונו¹³, כלומר: הליכתו בעבודת ה' גבוה יותר ויותר, עליה אחר עליה. על־אחת־כמה־וכמה כאשר מדובר על ההוראה "לך לך"¹⁴, אשר המשמעות של "לך אל עצמך" היא¹⁵, שאברהם אבינו יגיע אל עצמיותו, אל שורש נשמתו – הרי זו בודאי "הליכה" המצביעה על התעלות עצומה.

לפי זה מתעוררת השאלה: אכן, בתחילת הפרשה, כאשר מסופר כיצד קיים אברהם את הציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" והלך לארץ ישראל, ולאחר מכן, בארץ ישראל עצמה, מסופר שהלך "הלוך ונסוע הנגבה"¹⁶, שהוא התקדם והתקרב לכיוון ירושלים ובית המקדש¹⁷ – מובן, שבפרטים אלו מתבטאת ההליכה מחיל אל חיל אל מקום גבוה יותר ואל דרגה נעלית יותר בקדושה;

אך מיד לאחר מכן מסופר בפרשה: "ויהי רעב בארץ וירד אברם