178
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אך הימצאותו עם בני־ישראל בגלותם כדי לשמרם מפני "שבעים זאבים" היא להיפך! הוא נמצא שם כדי לסייע להם, והוא בודאי אינו ב"גלות".
לכן אומר רש"י, שהכוונה היא לענין אחר, "שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם", שהוא אכן נמצא, כביכול, בצרה של גלותם, ולכן יש צורך ב"ושב ה' אלקיך את שבותך". "
ד. דוקא מפסוקנו לומדים שה' נמצא עם ישראל בגלות
לפי זה מובנים דברי רש"י "רבותינו למדו מכאן...", למרות שיש פסוק מפורש, לכאורה – "עמו אנכי בצרה":
מהפסוק "עמו אנכי בצרה" יודעים31 רק32, שמפני אהבתו של הקדוש־ברוך־הוא לישראל, הרי כשישראל נמצאים בצרה ר"ל, צר לקדוש־ברוך־הוא, כביכול
[ולפיכך הוא נראה למשה "מתוך הסנה", קוץ דוקר, כדי להראות, שהוא משתתף בצערם של ישראל* - צרותיהם של ישראל ר"ל גורמים לו צער ו"דקירה"];
אך העובדה שצרותיהם של ישראל גורמים לו זאת אין משמעותה שהוא בגלות33, אלא שהצער של ישראל גורם לו צער34.
אך מכאן, מן הפסוק בפרשתנו "ושב הוי' אלקיך" לומדים רבותינו
שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם", שהשכינה עצמה נמצאת, כביכול, ביחד עם ישראל בגלות35.
ה. גאולת ישראל ביחד עם גאולת הקדוש־ברוך־הוא
אך לפי זה מתעוררת השאלה: אם גם הקדוש־ברוך־הוא נמצא "בצרת גלותם", כביכול, כיצד הוא יוציא את עצמו ביחד עם ישראל מן הגלות, והרי מובן וידוע, ואף בן החמש רואה זאת, ש"אין חבוש מתיר עצמו"36?
על כך אומר רש"י "וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו": לפני שהקדוש־ברוך־הוא הכניס את עצמו לגלות, הוא כתב (וזה היה פעם אחת, במדבר), שכאשר יגיע הזמן של "נגאלין", לא
הערות
- 31. ולכן א"א לרש"י (שמות ג, ב) לומר מכאן למדנו דעמו אנכי בצרה – כי מפורש הוא בקרא – וכנ"ל ס"א.
- 32. ובפרט שי"ל שם כפירוש המצודות "אהי' עמו להצילו".
- *. בדוגמת מה שאמר משה "ישראל שרויין בצער, אף אני אהי' עמהם בצער" (רש"י בשלח יז, יב). ועד"ז, האיסור לשמש בשני רעבון (רש"י מקץ מא, נ. וראה תענית יא, א. וש"נ). ולהעיר מסנה' (מו, א) בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.
- 33. ומה שבגלות מצרים רמז הקב"ה למשה רק הענין ד"עמו אנכי בצרה" – י"ל כי התקשרות הקב"ה בישראל באופן כזה ששרוי עמהם בצרת גלותם, נתחדש רק לאחרי מ"ת.
- 34. ועפ"ז מובן גם מה שדוקא כאן (משא"כ בפ' שמות שם) כותב רש"י "כביכול".
- 35. ובדוגמת המלך בהיכלו ומצטער מצרת בנו הנמצא בגלות, או יורד עם בנו לגלות, או שגם טוחן עמו בבית האסורים.
- 36. ברכות ה, ב. וש"נ.
רש"י על שמות ג׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בלבת אש. בְּשַׁלְהֶבֶת אֵשׁ – לִבּוֹ שֶׁל אֵשׁ, כְּמוֹ "לֵב הַשָּׁמַיִם" (דברים ד'), "בְּלֵב הָאֵלָה" (שמואל ב י"ח); וְאַל תִּתְמַהּ עַל הַתָּי"ו, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ כַיּוֹצֵא בוֹ, "מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ" (יחזקאל ט"ז):
מתוך הסנה. וְלֹא אִילָן אַחֵר, מִשּׁוּם "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהילים צא טו):
אכל. נֶאֱכָל, כְּמוֹ "לֹא עֻבַּד בָּהּ" (דברים כ"א), "אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (בראשית ג'):
בלבת אש means IN A FLAME OF FIRE, i. e. in the very heart of (לב) the fire. Similarly is לב used of inanimate objects in: (Deuteronomy 4:11) “in the heart of (לב) heaven”; (II Samuel 18:14) “in the midst of (לב) the terebinth”. Do not be puzzled by the ת, although the ordinary word for heart, לב. does not require the suffix ת in the construct form, because we have another example of this form, viz., (Ezekiel 16:30) “how weak is thy heart (לבתך)”.
מתוך הסנה OUT OF THE MIDST OF A BUSH (a thornbush) — and not from any other tree, in accordance with the idea (Psalms 91:15) “I will be with him in trouble” (Midrash Tanchuma, Shemot 14).
אֻכָּל means DEVOURED, eaten. It is of the same grammatical form as, (Deuteronomy 21:3) “which hath not been wrought with (עֻבַּד)”; (Genesis 3:23) “whence he was taken (לֻקַח):
רש"י על שמות י״ז:י״ב - הטקסט מספריא
וידי משה כבדים. בִּשְׁבִיל שֶׁנִּתְעַצֵּל בַּמִּצְוָה וּמִנָּה אַחֵר תַּחְתָּיו, נִתְיַקְּרוּ יָדָיו:
ויקחו. אַהֲרֹן וְחוּר:
אבן וישימו תחתיו. וְלֹא יָשַׁב לוֹ עַל כַּר וָכֶסֶת. אָמַר: יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר, אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר (תענית י"א):
ויהי ידיו אמונה. וַיְהִי מֹשֶׁה יָדָיו בֶּאֱמוּנָה, פְּרוּשׂוֹת הַשָּׁמַיִם בִּתְפִלָּה נֶאֱמָנָה וּנְכוֹנָה:
עד בא השמש. שֶׁהָיוּ עֲמָלֵקִים מְחַשְּׁבִין אֶת הַשָּׁעוֹת בָּאִיצְטְרוּלוֹגִיאָה, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה הֵם נוֹצְחִים, וְהֶעֱמִיד לָהֶם מֹשֶׁה חַמָּה וְעִרְבֵּב אֶת הַשָּׁעוֹת (תנחומא):
וידי משה כבדים BUT MOSES HANDS BECAME HEAVY — Because he had shown himself remiss in the duty that was his, of waging war himself against Amalek, and had appointed another in his stead, his hands became heavy (cf. (Mekhilta).
ויקחו AND THEY TOOK — Aaron and Hur took —
אבן וישימו תחתיו A STONE AND THEY PUT IT UNDER HIM [AND HE SAT THEREON] — but he did not seat himself upon a cushion or a pillow, for he said, “Israel is in tribulation; I will be in tribulation together with them”. (Taanit 11a).
ויהי ידיו אמונה (lit., and he was, his hands faithfulness) — and Moses was in the condition that his hands were in faithfulness — spread forth to heaven in a confident and firm prayer.
עד בא השמש UNTIL THE GOING DOWN OF THE SUN — Because the Amalekites had calculated the hours by astrology, as to which hour they would prove victorious, Moses held back the sun against them and brought the hours into confusion (Midrash Tanchuma, Beshalach 28).
רש"י על בראשית מ״א:נ׳ - הטקסט מספריא
בטרם תבא שנת הרעב. מִכָּאן שֶׁאָדָם אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן (תענית י"א):
בטרם תבא שנת הרעב BEFORE THE YEAR OF FAMINE CAME — from here we learn that a man must practise continence during times of famine (cf. Taanit 11a).
מצוטט ב־3 עמודים
לקוטי שיחות 3
- כרך ה ‹ לך לך ‹ שיחה א ‹ 62 לקו"ש ח"ט ע' 178
- כרך ה ‹ וישב ‹ שיחה א ‹ 183 לקו"ש ח"ט ע' 178
- כרך כט ‹ ואתחנן ‹ שיחה ב ‹ 40 לקו"ש ח"ט ע' 178
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.