40

(בגלותא) .. וקרי⁵⁵ ואמר⁵⁶ שובו בנים .. ארפא משובותיכם" – הוא מביא לידי כך שייהפכו ל"תלמידים מהוגנים", ועל ידי כך ייצאו מהגלות.

יותר מכך: חז"ל מדייקים בלשונם "מגלין רבו עמו" (ולא "מביאין רבו עמו" וכדומה) – כלומר, שגם אצל הרב זהו מצב של גלות.

לא זו בלבד שהרב ישהה באותו מקום שבו שוהה התלמיד, אך יהיה שם בן חורין,

כי במצב כזה לא יוכל להשפיע בשלמות על התלמיד באופן של "עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא", כי יש הבדל עצום בין התלמיד לבין הרב: התלמיד בגלות, והרב בחרות, וכיצד ייתכן שהרב ישקיע עצמו בשלמות במצבו של התלמיד, להופכו ל"בעל חכמה" –

אלא נאמר "מגלין רבו עמו": הרב צריך להימצא במצב דומה של גלות, כפי שהתלמיד שרוי בו.

וכך, כביכול, הוא לגבי הקדוש־ברוך־הוא וישראל. כאשר ישראל בגלות, הרי, בנוסף לכך ש"שכינה עמהן" הרי "שכינתא בגלותא"⁵⁷, השכינה בגלות, כנאמר⁵⁸ "בכל צרתם לו צר" – זוהי, כביכול, צרתו, "השכינה⁵⁹ שרויה עם ישראל בצרת גלותם".

ולכן אין מקום ליאוש ח"ו, ולהיפך: ברור שלמרות המצב האיום והנורא של הגלות, הרי "הוי' שומרך הוי' צלך (בהימצאו) על יד ימינך"⁶⁰.

ועוד ועיקר – כיון ש"שכינתא בגלותא", הרי אף אילו היתה סברה לפי מצבם של ישראל שהגלות צריכה להימשך עוד מעט ח"ו, הרי "למעני למעני אעשה"⁶¹: הקדוש־ברוך־הוא יביא את הגאולה למען עצמו, כביכול,

ובאופן של "אחישנה"⁶² – לא עכבן אפילו כהרף עין⁶³ – יוציא הקדוש־ברוך־הוא את עצמו ואת בניו מן הגלות ויוליכם ביחד⁶⁴ לגאולה האמיתית והשלימה, ומיד ממש.