363
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
בכבוד ובברכה להצלחה רבה 5 ולבשורות טובות בכל האמור 0
הערות
- 1. לקוטי הוספות / וו"ד שבט שיחות 3
- 2. פאָרבונדן מיט השם . . אין סוף . . מחיל אל חיל: ראה לקוטי הש"ס להאריז"ל סוף ברכות. מחיל אל חיל: תהלים פד, ח. וראה ברכות בסופה. שו"ע אדה"ז חאו"ח סקנ"ה ס"א. וש"ן. 7 = דוד המלך נעים זמירות ישראל: ש"ב כג, א. \
- 3. אָנזאָג . . הבטחה: ראה תו"א (תשא פו, ג), לקו"ת (ואתחנן יא, ב) בנוגע ל,ואהבת" -- שהוא לשון ציווי וגם לשון עתיד והבטחה. וראה לקו"ת במדבר יג, ג.
- 4. הרחב . . ואמלאהו: תהלים פא, יא. וראה ברכות נ, א (דמפרש בד"ת) ובירושלמי תענית פ"ג ה"ו (-- בכל צרכי האדם). וראה ברכת י"א ניסן תשמייב הערה 4 (לקו"ש חכייב ע' 241).
- 5. ואתם . . בני ישראל: ישעי' כז, יב.
- 6. השם אַליין . . פּאָרן האָנט: פרש"י נצבים ל, ג. נתבאר בלקו"ש ח"ט ע' קעו ואילך.
- 7. קהל גדול: ירמי' לא, ז.
- 8. ל יחיד: כי ,קהל" אינו רק צירוף של כמה יחידים, כי אם מציאות אחת דציבור. וראה לקו"ש חלק ח"י עי קיג ואילך. לעיל ע' 150.
- 9. מיד הן נגאלין: רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.
תלמוד ירושלמי תענית ג׳:ו׳ - הטקסט מספריא
משנה: עַל אֵילּוּ מַתְרִיעִין בְּכָל מָקוֹם וְעַל הַשִּׁדָּפוֹן וְעַל הַיֵּרָקוֹן עַל הָאַרְבֶּה וְעַל הֶחָסִיל וְעַל חַיָּה רָעָה וְעַל הַחֶרֶב מַתְרִיעִין עָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכָּה מְהַלֶּכֶת:
הלכה: רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָּה בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. מַתְרִיעִין עַל פְּרַגְיָא שֶׁלְפִּשְׁתָּן. מַה טַעַם. שַׁמָּה וְשָׁעֲרוּרָה נִהְיְיתָה בָּאָרֶץ. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. מַתְרִיעִין עַל הֶשָׁרָב. מַה טַעַם. קוֹדֵר הִילַּכְתִּי בְּלֹא חַמָּה קַמְתִּי בַקָּהָל אֲשַׁוֵּעַ. אָמַר רִבִּי לָעְזָר. אוֹקִיר לְאַסְיָיךְ עַד דְּלָא תִצְטָרֵיךְ לֵיהּ. מַה טַעַם. הֲיַעֲרוֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצָר וְכֹל מַאֲמַצֵּי כֹחַ. רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אִם סִידַּרִתָּה תְפִילָּה [לֹא יְהֵא לָךְ צָרֵי עַיִן מִלְּמַעֲלָה. אֶלָּא הַכֹּל יְהוּא מְאַמְּצִין כֹּחֲךָ. וְכֹל מַאֲמַצֵּי כֹחַ. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. אִם סִדַּרִתָּה תְפִילָּה] לֹא תְּהֵא מֵיצַר פִּיךָ. אֶלָּא הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ.
לֹא סוֹף דָּבָר אַרְבֶּה אֶלָּא אֲפִילוּ כָנָף. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ חָסִיל. שֶׁהּוא חוֹסֵל אֶת הַכֹּל. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ גּוֹבַיי. דּוּ גָבֵי דִינָא דְמָרֵיהּ. לֹא סוֹף דָּבָר חַיָּה רָעָה אֶלָּא אֲפִילוּ בְהֵמָה רָעָה. כְּבָר הָיוּ שָׁנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲמוֹר נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית שׁוֹר נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית. לֹא סוֹף דָּבָר חֶרֶב שֶׁלְמִלְחָמָה אֶלָּא אֲפִילוּ חֶרֶב שֶׁלְשָׁלוֹם. שֶׁכְּבָר עָשָׂת רוֹשֶׁם בִּימִי יֹאשִׁיָּהוּ.
רש"י על דברים ל׳:ג׳ - הטקסט מספריא
ושב ה' אלהיך את שבותך. הָיָה לוֹ לִכְתֹּב "וְהֵשִׁיב" אֶת שְׁבוּתְךָ, רַבּוֹתֵינוּ לָמְדוּ מִכָּאן כִּבְיָכוֹל שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה עִם יִשְׂרָאֵל בְּצָרַת גָּלוּתָם, וּכְשֶׁנִּגְאָלִין הִכְתִּיב גְּאֻלָּה לְעַצְמוֹ — שֶׁהוּא יָשׁוּב עִמָּהֶם. וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר שֶׁגָּדוֹל יוֹם קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת וּבְקֹשִׁי, כְּאִלּוּ הוּא עַצְמוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת אוֹחֵז בְּיָדָיו מַמָּשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כ"ז) "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וְאַף בְּגָלֻיּוֹת שְׁאָר הָאֻמּוֹת מָצִינוּ כֵן (ירמיהו מ"ח) "וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת מוֹאָב":
ושב ה' אלהיך את שבותך THEN THE LORD THY GOD WILL TURN THY CAPTIVITY — To express this idea it ought to have written והשיב את שבותך, “then He will bring back thy captivity”. But our Rabbis learned from this that, if one can say so of God, His Divine presence dwells with Israel in all the misery of their exile, so that when they are redeemed (i.e. when He speaks of their being redeemed), He makes Scripture write “Redemption” of Himself (i.e. He makes it state that He will be redeemed) — that He will return with them (Megillah 29a). Furthermore the following may be said in explaining the strange form ושב ... את, — that the day of the gathering of the exiles is so important and is attended with such difficulty that it is as though He (God) Himself must actually seize hold of each individual’s hands dragging him from his place (so that God Himself returns with the exile), as it is said, (Isaiah 27:12) “And ye shall be gathered one by one, O ye children of Israel”. We find, however, the same expression in connection with the gathering of the exiles of other nations also, as e.g. (Jeremiah 48:47): ושבתי שבות מואב "And I shall bring back the exiles of Moab".
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳:ה׳ - הטקסט מספריא
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.