שיחה ב

175שיחה ב

בהר

א. "יש שכר הרבה ליתן לך"

בשבתות שבין פסח לשבועות לומדים¹ פרקי אבות, פרק בכל שבת². "

כיון שכל עניני התורה מדוייקים ביותר, כפי שלומדים בקל־וחומר מכך שאפילו עניני העולם אינם מקריים ח"ו, אלא הם בהשגחה פרטית, מובן, שפרק הנלמד בשבת מסויימת קשור גם לפרשה הנקראת בתורה באותה שבת.

מן המשניות בפרקנו, פרק ד', אשר אנו מוצאים קשר מיוחד בתוכנן לפרשתנו, פרשת בהר, היא המשנה³: "רבי מאיר אומר: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה...", שסופה הוא: "ואם עמלת בתורה הרבה⁴, יש שכר הרבה ב ליתן לך" – בדומה לסיום הפרשה "אני הוי'", אשר פירושו הוא, כדברי רש"י⁵:

– נאמן לשלם שכר".

הבטחת שכר על לימוד התורה וקיום המצוות בכללות נמצאת בפרשות רבות בתורה, ובמשניות רבות (אף במסכת אבות⁶). אך החידוש שבסיום פרשתנו הוא "נאמן לשלם שכר": החידוש אינו באמירה, שמגיע לאדם שכר על שמירת שבת ועל יראת המקדש, אלא בכך שהקדוש־ברוך־הוא "נאמן" לשלם, ולא למנוע ח"ו, את השכר המגיע למקיימי ציוויים אלו^*.

וכך גם בסיום המשנה שלעיל: חידושו של רבי מאיר אינו בכך שמגיע שכר רב עבור עמל בתורה, אלא ש"יש שכר הרבה ליתן לך". כלומר, האדם עלול לחשוב: אמנם מגיע לו שכר עצום עבור עמלו הרב, אך ייתכן שהוא לא יקבלו במלואו, כי אין כלל בנמצא שכר כה רב לתת לו. לכן מדגיש ומבהיר רבי מאיר "יש שכר הרבה...", 176השכר קיים בכמות הרבה, והאדם בטוח בקבלת "שכר הרבה"⁷.

יש להבין⁸: מהו ה"חידוש", הן בפסוק, שהקדוש־ברוך־הוא "נאמן" לשלם לאדם את המגיע לו, והן במשנה, שיש לקדוש־ברוך־הוא שכר הרבה כנדרש לשלם לאדם את המגיע לו?

ב. החידוש בפסוק ובמשנה

הפסוק "את שבתותי תשמורו... אני ה'" מופיע גם בפרשה קודמת⁹, ושם אין רש"י¹⁰ מפרש "נאמן לשלם שכר", כבפרשתנו. מכך מובן, שההדגשה, " שהקדוש־ברוך־הוא "נאמן לשלם שכר" דרושה רק בפסוק זה "את שבתותי תשמורו...", המופיע בהמשך לפסוק הקודם "לא תעשו לכם אלילים", ששני ציוויים אלו נאמרים לגבי יהודי "הנמכר לנכרי".

בקשר ליהודים בכלל, כשם שאין לגביהם חידוש מיוחד בציווי עצמו, כך אין חידוש בכך שיש לקדוש־ברוך־הוא, ושהוא יתן להם, את מלוא השכר על קיום הציווי.

אך לגבי הנמכר לנכרי, צריכה התורה להדגיש במיוחד "לא תעשו לכם אלילים... את שבתותי תשמורו...", כי לולא הציווי, עלול היה אדם זה לחשוב לעצמו "הואיל ורבי עובד עבודה זרה, אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת, אף אני כמותו"¹¹ –

והיה עלול אם כן להיות מקום לחשוב, שבהיותו "נמכר לעכו"ם" אין שכר הרבה לתת לו עבור קיום הציוויים. לכן צריך להבהיר, שבמלים

אני ה'" מתכוונת התורה להדגיש כאן, שגם לגביו הקדוש־ברוך־הוא "נאמן לשלם שכר".

וזהו גם החידוש במשנה "ואם עמלת בתורה הרבה, יש שכר הרבה ליתן לך": אין הכוונה לעמל בתורה באופן כללי, כי בכך אין חידוש, אלא ל"עמלת בתורה הרבה" – לסוג המיוחד שבו עוסקת משנתנו – עמל בתורה של בעל עסק:

בתחילת המשנה נאמר "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה", שאף בעל עסק, שלפי הדין מותר^* שמלאכתו תהא קבע ותורתו עראי¹² – צריך למעט 177ב"עסק", ולעסוק בתורה. ולגבי "עמלת בתורה הרבה" של בעל העסק, העושה לפנים משורת הדין, מחדש רבי מאיר, ש"יש שכר הרבה ליתן לך".

אך קשה להבין, ובשני המקרים אפשר לשאול, ש"איפכא מסתברא": אם בשמירת שבת וכו' של יהודי רגיל, בן חורין, ובלימוד תורה של יושב אהל, אשר אינם כרוכים ב"עמלת" – ביגיעה מיוחדת – שלא להתפתות, או לפעול "במדת חסידות ואהבת התורה"^*, זהו דבר מובן שיש עבורם, ושהם יקבלו, את מלוא שכרם, הרי על־אחת־כמה־וכמה שכאשר יהודי הנמכר לעכו"ם שומר את השבת כהלכתה (למרות שביכולתו לחשוב, ואף התורה מעלה אפשרות זו, ש"הואיל ורבי מחלל שבת, אף אני כמותו"), וכאשר בעל עסק עמל "בתורה הרבה", על ידי כך שהוא ממעט ב"עסק" (למרות שאין הוא חייב בכך לפי הדין), צריך בודאי להיות פשוט וברור שמגיע להם, ושהם בודאי יקבלו, את מלוא השכר!

כיצד ייתכן, שדוקא לגביהם הכרחי להבהיר ולהדגיש ש"נאמן לשלם שכר", וש"יש שכר הרבה ליתן לך"?

ג. מדוע "הואיל ורבי עובד עבודה זרה, אף אני

כמותו"?

כן יש להבין: מדוע תעלה המחשבה¹³ "הואיל ורבי עובד עבודה זרה, אף אני כמותו"?

לגבי חילול שבת, אפשר להסביר זאת: כיון שלפי התורה, משועבד יהודי 178זה לאדונו¹⁴, הוא חייב לעבוד עבורו, וכיון שאצל רבו השבת הוא יום רגיל ככל הימים האחרים¹⁵, אפשר להסיק בטעות, שחובתו לעבוד חלה גם בשבת. ויותר מכך: כיון שלפי טעות זו, מותר לו והוא חייב לעבוד בשבת בשביל רבו, בטלה אצלו לגמרי¹⁶ חובת שמירת השבת^* – "אף אני כמותו" – ומותר לו לחלל שבת גם ללא קשר לעבודת רבו.

גם לגבי גילוי עריות ייתכן הסבר דומה: כיון ש"להוליד וולדות" הוא חלק מעבודת העבד לרבו – אשר משום כך נאמר לגבי עבד עברי הנמכר לישראל, ש"רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים"¹⁷ – לכן, כיון שישראל הנמכר לעכו"ם מותר וצריך¹⁸ לקחת שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים¹⁹, אפשר לחשוב, שמתבטל לגביו איסור גילוי עריות (בעריות שבהן שונים ישראל מבני נח²⁰), וכרבו – "אף אני כמותו" – אין הוא מוזהר על העריות המותרות לבני נח²¹.

179אך לא כן לגבי עבודה זרה: (א) אף על רבו חל האיסור לעבוד עבודה זרה, כי זוהי אחת משבע מצוות בני נח²². (ב) ענין זה אינו קשור כלל לעבודת רבו. ואם כך, מדוע תהיה מחשבה כלשהי לומר, שמותר לו גם לעבוד עבודה זרה?

ד. עבדים פטורים מ"עול מלכותא דלעילא"

כדי להבין זאת, יש להקדים את דברי הזהר בתחילת פרשתנו²³ לגבי עבד עברי הנמכר לישראל, שעבדים פטורים מ"עול מלכותא דלעילא", ולכן הם גם "פטורין מן המצוות".

ל

בכך מוסברת בזהר המשמעות של "ובשביעית יצא לחפשי חנם"²⁴, שבהיותו עבד, לפני ש"יצא לחפשי"²⁵, אז "כל מה דעביד, חנם הוא – בלא עול מלכות שמים". בדומה לנאמר²⁶ "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם", שכאשר היו בני ישראל משועבדים במצרים, לא חל עליהם "עול דלעילא", והם היו במצב של "חנם".

אך בכך אין מובן:

את הנאמר בזהר, שעבדים פטורים מ"עול מלכותא דלעילא", אפשר להסביר, שבהיותם תחת עול בשר ודם, לא ייתכן שהם ישאו באותו זמן בשלמות בעול מלכות שמים,

בהתאם למאמר חז"ל²⁷ "אוזן ששמעה... כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו", שכאשר האדם מתמסר

"אדון" אחר, הוא נעשה "עבד לעבדים", ואינו נתון, כביכול, לעבדות הקדוש־ברוך־הוא²⁸.

אך כאשר מדובר על קיום המצוות למעשה, גם עבד עברי, אף מי שנמכר לעכו"ם, חייב לקיים את כל המצוות, שהרי "הואיל ורבי... אף אני כמותו" היא רק סברה, אשר התורה שוללת אותה, "שלא יאמר". ואף סברה זו היא רק לגבי מצוות אחדות (גילוי עריות, עבודה זרה וחילול שבת), אך לא לגבי כל המצוות²⁹. ומהי משמעות דברי 180הזהר, שעבד עברי הנמכר לישראל פטור מן המצוות?!

יש להבין גם את ההשוואה בזהר בין "שש שנים תזרע שדך...", שלפני "ושבתה הארץ" בשנה השביעית, לבין "שש שנים יעבוד", לגבי העבד, לפני "ובשביעית יצא לחפשי".

ולכאורה, מהי ההשוואה: אמנם, בשש השנים שבהן עסוקים בעבודת האדמה אין זמן רב לעסוק בלימוד התורה ובעבודת ה' כבשנה השביעית, שאז "ושבתה הארץ שבת לה'"³⁰. בכל זאת, גם במשך שש השנים אין היהודי נתון תחת עול בשר ודם, הוא איננו "עבד לעבדים". ובמה הוא שווה למקרה של "שש שנים יעבוד", שבהן העבד פטור, כביכול, מעול מלכות שמים, כי "קנה אדון לעצמו"?

ה. קבלת עול – גם לצורך "ועשה טוב"

הדבר יובן מכך שה"זהר" ממשיך ומבאר שם את הענין של עול מלכות שמים באמצעות משל, ואדמו"ר הזקן מביא זאת בתניא³¹: "כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא... (=כשור, שנותנים עליו עול בתחלה, כדי להפיק ממנו תועלת לעולם), הכי נמי איצטריך ליה לבר נש (=כך חייב אדם) לקבלא עליה עול מלכות שמים³² בקדמיתא... ואי האי לא אשתכח גביה לא שריא ביה קדושה" (=ואם לא יימצא אצלו כך, לא תשרה בו קדושה).

ולכאורה, מה מוסבר כאן על ידי המשל "כהאי תורא...", ובמיוחד כשמכך שאדמו"ר הזקן מביא משל זה בתניא (למרות שהוא משמיט חלק מהענינים המוזכרים בזהר), מובן, שמוסבר על־ידי כך ענין עיקרי בנושא קבלת עול מלכות שמים?

ההסבר לכך הוא:

חידושו של אדמו"ר הזקן בפרק שבו מובא המשל מהזהר, ושבאמצעותו הוא מתבאר, אינו שצריכה להיות ליהודי קבלת עול מלכות שמים באופן כללי, שהרי זהו דבר ברור: כיון שהשורש של 181שס"ה מצוות לא תעשה הוא יראת ה'³³, מובן, שיהודי צריך יראה – קבלת עול – כדי להישמר משס"ה לא תעשה, אלא החידוש הוא: "אף־על־פי שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב, אף־על־פי־כן לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב, ולפחות צריך לעורר תחילה היראה..."³⁴, שגם לצורך "ועשה טוב" דרושה קבלת עול מלכות שמים.

לכן הוא מצטט כאן את המשל "כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא", שממנו מובן, שגם לצורך "ועשה טוב" הכרחית קבלת עול: כשם שלגבי "האי תורא", הרי אין "יהבין עליה עול בקדמיתא" רק כדי לשומרו שיהיה "סור מרע", אלא גם מפני ש"אי האי לא אשתכח גביה לא שריא ביה קדושה": גם "השראת הקדושה" – "גילוי והמשכת אור אין סוף ברוך הוא למטה"³⁵, על ידי מצוות עשה – אפשרית דוקא כאשר קיום מצוות עשה הוא גם מתוך קבלת עול³⁶.

ו. קבלת עול דרושה לעצם קיום המצוות

אך עדיין אפשר לשאול: אדמו"ר הזקן מצטט את הנמשל מן הזהר "ואי האי לא אשתכח גביה, לא שריא ביה קדושה", ומכך כבר ברור, שלצורך השראת הקדושה המגיעה על ידי קיום מצוות עשה דרושה קבלת עול, ולשם מה הוא מצטט גם את המשל "כהאי תורא..."?

הדבר יובן על ידי הסבר דברי אדמו"ר הזקן "כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב, אף־על־פי־כן לא די...": לכאורה, צריך להבהיר כאן רק לגבי "ועשה טוב", שלמרות שהשרש של "ועשה טוב" היא האהבה, בכל זאת "לא די" באהבה בלבד, ואפילו לצורך "ועשה טוב" צריך לעורר גם יראה. אך מדוע חשובה כאן הדגשת המלים "אף שהיראה היא שרש לסור מרע"?

ההסבר לכך הוא, שבמלים אלו מבהיר אדמו"ר הזקן מהי הכוונה בכך, שיראה וקבלת עול דרושות גם בעבודה הרוחנית של "ועשה טוב":

182אילו היה מזכיר כאן רק את הפרט של אהבה ושל "ועשה טוב", אפשר היה לחשוב, שמדובר כאן על מקרה שבו חסרות לחלוטין קבלות עול ויראה. וניתן היה להסיק, ש"לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב", והכרחית גם קבלת עול, עד כדי כך ש"ואי האי לא אשתכח גביה, לא שריא ביה קדושה" – כי העדר קבלת עול סותר להשראת הקדושה. שהרי³⁷, כאשר אין למישהו קבלת עול, הוא אינו בטל לקדוש־ברוך־הוא, ואין יכולה לשרות בו הקדושה, כי "אין הקדוש־ברוך־הוא שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך"³⁸.

לפיכך הוא מוסיף גם את המלים "שהיראה היא שרש לסור מרע". כלומר, למרות שאין חסרה בו היראה כשרש לסור מרע, אלא שעבודתו מסוג "ועשה טוב" נעשית על ידי התעוררות האהבה בלבד, ולא מתוך קבלת עול – בכל זאת אין די בכך, וגם ב"ועשה טוב" שלו "אי האי (קבלת עול) לא אשתכח גביה, לא שריא ביה קדושה"³⁹. (

וכדי להבהיר יותר את "ואי האי לא אשתכח גביה...", שאין הכוונה רק למצב של העדר קבלת עול, הסותר להשראת הקדושה, אלא גם לכך שלצורך השראת הקדושה עצמה נדרשת קבלת עול – מצטט אדמו"ר הזקן את המשל "כהאי תורא...", שבאמצעותו מוסבר ומודגש היטב ענין זה, ש"יהבין עליה עול בקדמיתא", והמטרה היא: "בגין לאפקא מיניה טב לעלמא".

בכך מובנים דברי הזהר, שעבדים פטורין מן המצוות: מהותן העיקרית של המצוות היא כשמן, מצוה מלשון ציווי, שיש לקיימן מפני הציווי. וכיון שעבדים פטורים מעול מלכות שמים, הם פטורים מ"מצוות" – לשון ציווי.

ז. "אהבה לבדה" – סתירה

לקבלת עול

הסיבה לכך שגם ב"ועשה טוב" 183דרושה קבלת עול מלכות שמים לצורך השראת הקדושה עצמה, וכאשר המצוות נעשות רק מצד אהבה אין "נמשכת" השראת הקדושה, למרות שיש ליהודי זה קבלת עול ב"סור מרע", היא:

יחסית לבורא אין לנברא ערך כלל. לכן, כאשר קיום המצוות הוא רק מתוך אהבה, רגש הקשור למציאות האוהב⁴⁰, מציאות הנברא, אין קיום מצוות זה (באהבה, לפי ערכו של הנברא) יכול להגיע ל"גילוי והמשכת אור אין סוף ברוך הוא" (גילוי הבורא), כי הבורא נעלה באין־ערוך מן הנברא. רק כאשר קיום המצוות הוא מתוך קבלת עול מלכות שמים, שאינה תלויה במציאות הנברא, אלא במציאות ה"מלך"⁴⁰, אז יש במצוה, כביכול, כוחו של ה"בורא", והיא יכולה להביא לידי "השראת הקדושה".

ויותר מכך: מהותו של "עבד" היא, – שהוא קנוי לגמרי לרבו⁴¹. תחושה של מציאות עצמאית מסויימת אצלו היא ההיפך מעבדות. לפיכך, כאשר קיום המצוות של "ועשה טוב" הוא "באהבה לבדה", יוצא, שעצם הימצאות רגש האהבה, הקשור למציאותו שלו, סותר לקבלת העול, למרות שקיימת אצלו קבלת עול לגבי "סור מרע", והוא ירא "שלא למרוד במלכותו יתברך" – וממילא סותר רגש זה את השראת הקדושה. לכן צריך גם "ועשה טוב", וכן האהבה שהיא "שרש לועשה טוב", להיות חדור בקבלת עול, שגם אהבת ה' תתעורר אצלו מפני הציווי "ואהבת את ה' אלקיך"⁴² – כעבד שאין לו מציאות לעצמו מחוץ למציאות האדון.

ח. במשך "שש שנים" – הסרת האדנות הגלויה

לפי האמור לעיל מובנת ההשוואה בין "שש שנים תזרע...", בקשר לשמיטה, לבין "שש שנים יעבוד" של עבד:

מפני תלותו והתמסרותו המוחלטת של העבד לאדונו, שהוא קנוי לרבו בכל מציאותו, הרי כשם שלא ייתכן שיהיו לעבד רצונות משלו (ואפילו לא אהבה לאדונו, כדלעיל, אלא אם כן האהבה עצמה היא על פי ציווי האדון)

כך אין זה מעניינו לדאוג בעצמו לצרכיו: מוטלת על האדון חובה לכלכל ולספק לעבד את כל צרכיו⁴³ – העבד עצמו אינו צריך לדאוג לכך, כי הוא חלק מנכסי האדון.

לכן משווים בזהר בין "שש שנים תזרע..." לבין "שש שנים יעבוד" של עבד הפטור מעול מלכות שמים: כיון 184שבמשך "שש שנים" מורה הקדוש־ברוך־הוא ליהודי "תזרע שדך" ו"תזמור כרמך", שהיהודי ידאג בעצמו לפרנסתו,

(אמנם, הצמיחה של "תזרע" ושל "תזמור" מגיעה מצד "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה"⁴⁴, אך כיון שברכת הקדוש־ברוך־הוא "מלובשת" ומתבטאת דוקא "בכל אשר תעשה", ובמיוחד כאשר מפני ההעלם וההסתר יש מקום לטעות ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"⁴⁵ – שלא כבשנה השביעית, שבה "וצויתי את ברכתי..."⁴⁶ הוא " בגלוי ולא בלבושי הטבע, שהרי לפי הטבע, כאשר "לא נזרע ולא נאסוף...", מתעוררת השאלה, ואף התורה נותנת מקום לשאלה זו, "וכי תאמרו מה נאכל"⁴⁷) –

יוצא מכך, שב"שש שנים" אלו, בדומה ל"שש שנים יעבוד", הסיר הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, את אדנותו על היהודי, והשאירו ברשות עצמו, שעליו לטרוח בעצמו לפרנסתו⁴⁸ – למרות שהאדון חייב לזון את עבדו – כי האדנות אינה בגלוי.

ט. בין ישראל לעמים

אמנם, במשך "שש שנים" מתלבש ומסתתר הענין של "וברכך ה' אלקיך" בתוך "כל אשר תעשה", בלבושי הטבע, אך בכל זאת, כיון שנאמר על ישראל "כי חלק הוי' עמו"⁴⁹, שהם חלק מהוי', היה הווה ויהיה כאחד⁵⁰, שמעל לטבע – לכן לבושי הטבע אינם מסתירים אצלם כל כך, אפילו במשך

שש שנים", שבהן אומרת התורה שיש צורך ב"תזרע" וב"תזמור". כלומר, גם בטבע חשים ישראל ב"למעלה מהטבע".

זהו ההבדל בין ההשפעה הניתנת מלמעלה ליהודים, לבין ההשפעה לאומות העולם, להבדיל: הגויים מקבלים את השפעתם מהכוכבים ומהמזלות, ומשבעים השרים, "אשר חלק ה'... לכל העמים"⁵¹ – אצלם הטבע אכן מעלים ומסתיר. וזוהי הסיבה לכך שבני נח אינם מוזהרים על

שיתוף"⁵², למרות שהכוכבים והמזלות 185הם אצל הקדוש־ברוך־הוא רק "כגרזן ביד החוצב", כי מפני ש"חלק ה' להם", קיימת האפשרות שלגבי בני נח נראים, לפחות, הכוכבים והמזלות, והשרים, כשותפים שיש להם, כביכול, דעה בהשפעה האלקית⁵³.

לעומת זאת, בני ישראל מוזהרים על השיתוף. אמנם, גם ההשפעה לישראל היא באופן של "ממגד תבואות שמש..."⁵⁴, אך בגלוי ניכר אצלם שהשמש והירח וכו' הם רק כגרזן ביד החוצב, ושההשפעה היא מהקדוש־ " ברוך־הוא.

י. הכל תלוי בהעלם ובגילוי "

לפי זה מובן כיצד קיימת האפשרות של המחשבה "הואיל ורבי עובד עבודה זרה, אף אני כמותו":

כיון שהשפעת הפרנסה לעבד היא רק באמצעות אדונו, וכאמור לעיל, האדון חייב על פי התורה לזון את עבדו, עד שאם העבד דואג לעצמו, זוהי סתירה לעבדות, כדלעיל, ולכן מתאפשרת אצלו המחשבה "הואיל ורבי עובד עבודה זרה": כיון ש"רבי" מותר בפרטים מסויימים של עבודה זרה, כמובא לעיל לגבי השיתוף, שהאדון אינו מוזהר בו, כי אכן לגביו הכוכבים והמזלות הם כאילו שותפים, וכיון שההשפעה לעבד היא באמצעות רבו, לכן "אף אני כמותו" – גם ההשפעה לעבד היא על ידי רבו, וכאילו על ידי שיתוף כוכבים ומזלות – עבודה זרה.

זהו החידוש בהוראת התורה "לא תעשו לכם אלילים...", שהיהודי, בכל מצב – הוא "חלק הוי'": ההבדל הוא רק בענין ההעלם והגילוי, שבשנה השביעית "וצויתי את ברכתי" הוא בגלוי; ב"שש השנים" מתלבש ומסתתר

וברכך ה' אלקיך" בתוך "בכל אשר תעשה"; ואצל הנמכר לעכו"ם מלובשת ברכת ה' בלבוש גס יותר, עד שפרנסתו של יהודי זה מגיעה בגלוי באמצעות עבודתו לגוי, ואף באופן הנחות יותר –

נמכר לעקר" – היותו חוטב עצים ושואב מים לעבודה זרה⁵⁵ אך זהו לבוש חיצוני בלבד, ואילו בפנימיותו ההשפעה היא מה'⁵⁶ שלמעלה מהטבע⁵⁷...

186יא. השכר מגיע על קיום הציווי

לפי האמור לעיל יובן, מדוע דוקא בציוויים "לא תעשו לכם אלילים..." ו"את שבתותי תשמורו...", שבהם מדובר על "נמכר לעכו"ם", צריכה התורה לחדש "אני הוי' – נאמן לשלם שכר":

שכר המצוות אינו פרט שולי, שבו מתגמלים את האדם על המצוה שקיים, אלא זוהי תוצאה ישירה מהמצוה עצמה⁵⁸. כדברי אדמו"ר הזקן⁵⁹ "כי הגורם שכר המצוה הוא המצוה בעצמה".

אך בשכר המצוות עצמו יש שני ענינים: א) היווצרות מציאות השכר, על ידי עשיית המצוה. ב) תשלום השכר המשולם לאדם ומגיע אליו.

לגבי כל המצוות מובן, ש: א) על ידי קיום המצוה נוצר למעלה שכר המצוה. ב) השכר ניתן לאדם המקיים את המצוה. אך לגבי הציווי "לא תעשו לכם אלילים... את שבתותי תשמרו", שנאמר לנמכר לעכו"ם, למי שבגלוי ובמצב של "אני כמותו", קבלת ההשפעה על ידי רבו, ולא מ"הוי'" שמעל לטבע –

עלול האדם לחשוב: כיון שהתורה מצווה עלי ש"לא תעשו לכם אלילים... את שבתותי תשמרו", ודאי שעל ידי קיום המצוה ייווצר השכר. אך יש מקום להניח, ששכר זה לא "ישולם" לי. כיון שאני במצב של "אני כמותו", כיצד ייתכן שהשכר הנוצר מהימנעות מעבודה זרה ומקיום שמירת השבת – גילוי הוי' שלמעלה מהטבע הקשור דוקא לישראל – יגיע לי, ובגלוי?

על כך אומרת התורה "אני ה' – נאמן לשלם שכר": לפי דרגת שם ה' בלבד, שזהו רק שם, למרות שמבין השמות הוא שם העצם, שם המפורש⁶⁰, שם המיוחד...⁶¹, הוא אכן אינו נמשך בגלוי ליהודי הנמכר לעכו"ם. לכן יש מקום לפי התורה למחשבה "הואיל 187ורבי... אף אני כמותו" – למרות ש"חלק ה' עמו", כי אצל יהודי הנמכר לעכו"ם, שם הוי' אינו מאיר בגילוי.

אך על ידי קיום הציווי (והרי המצוות קשורות ומגיעות עד לעצמותו, יתברך) "לא תעשו... את שבתותי תשמרו", מגיעים לדרגת "אני הוי'". וכיון שמצד העצמות, "אני", אין הגבלות – מגיע השכר גם לנמכר לעכו"ם.

יב. על "עמל בתורה" – "יש שכר... ליתן לך"

כך גם לגבי ההבטחה "יש שכר הרבה ליתן לך", שרבי מאיר אומר ליהודי אשר "ממעט בעסק" ובמקום זאת עוסק בתורה, שכיון שלפי מעמדו ומצבו הוא בעל עסק על פי שולחן ערוך⁶², ואף המשנה מורה שלא יפסיק להיות בעל עסק וייהפך ליושב אהל, אלא שהוא ימעט בעסק. הוא אינו בדרגה של ה"עושין רצונו של מקום", שאודותיו מדובר בגמרא במסכת ברכות, שעבודתם היא "בכל מאדך"⁶³, מתוך התמסרות מוחלטת לתורה, ופרנסתם היא באופן שלמעלה מהטבע"⁶⁴, בדומה ל"ועמדו זרים ורעו צאנכם" לעתיד לבוא –

הוא עלול לחשוב, שעבור "עמל בתורה" זה: א) אין "שכר" – תוצאה שהיא שכר, כי הוא נעלה מכך⁶⁵, ב) אין השכר יכול להגיע אליו, כי הוא נעלה ממנו לחלוטין, מעל "זמן ומקום"⁶⁶.

על כך אומר רבי מאיר: א) "יש שכר הרבה", ב) "ליתן לך",

כי מצד עצמותו, יתברך, שאינה מוגדרת בשום הגבלות ח"ו, לא של גבול ולא של בלי גבול, יש גם "שכר הרבה" וגם "ליתן לך".