שיחה א

170שיחה א

בהר

א. יובל – "בזמן שכל יושביה עליה"

על הפסוק "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה"¹ אומרת הגמרא², שדין היובל חל רק "בזמן שכל יושביה עליה". ולכן "משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו יובלות".

למרות זאת נאמר בגמרא³, שגם בתקופת הבית השני מנו (וקדשו⁴) את שנת היובל, כדי "לקדש שמיטין": כיון שמנין שנות השמיטה מתחיל מהשנה שלאחר שנת היובל (וכדעת חכמים⁵, ששנת החמישים "אינה מן המנין"), לכן מנו גם אז את היובלות, "כדי⁶ שיבואו השמיטין במקומן".

על כך שואלים בעלי התוספות⁷: בתלמוד הירושלמי נאמר⁸, ש"בזמן שאי אתה משמט יובל, אי אתה משמט שביעית"⁹. ואם כך, כיון שבתקופת בית שני "בטלו יובלות", התבטלה ממילא גם השמיטה?

רש"י מסביר¹⁰, שבתקופת בית שני היתה השמיטה רק מדרבנן. אך בעלי התוספות סוברים¹¹, שלפי הנאמר בגמרא, ש"מנו יובלות לקדש שמיטין", הרי השמיטה נוהגת מדאורייתא גם כאשר בטל היובל, בשונה מהנאמר בתלמוד הירושלמי.

ב. המחלוקת היא בהתאם לדרגת החולקים

ידוע¹², שהתנאים והאמוראים פסקו את ההלכות למטה לפי ראייתם את הענינים למעלה¹³. וכיון שכל תנא או 170אמורא ראה את הענין למעלה בהתאם לשורש נשמתו שלו, לכן¹⁴ יש מחלוקות בדינים מסויימים, כי לפי דרגת שורש הנשמה של תנא אחד הדין הוא כך, ואילו לפי דרגת שורש הנשמה של תנא אחר הדין שונה.

כך יש לומר בעניננו, שהמחלוקת בין התלמוד הבבלי לבין התלמוד הירושלמי¹⁵ (לפי שיטת ה"תוספות") – אם שביעית חלה מדאורייתא בזמן שהיובל אינו חל – נובעת מכך, שענין השמיטה כפי שהוא מצד מהותו של התלמוד הבבלי ("במחשכים הושיבני"¹⁶) נמוך יותר מדרגת השמיטה כפי שהיא מצד התלמוד הירושלמי: כדי שתתקיים השמיטה בשלמותה, מדאורייתא, מצד התלמוד הירושלמי, זקוקים לענין היובל, הנעלה משמיטה¹⁷. ואילו מצד התלמוד הבבלי יכול ענין השמיטה להתקיים בשלמותו אף בזמן שאין היובל נוהג, כפי שיתבאר להלן בסעיפים ד' והלאה.

ג. דרגות שונות בשמיטה

לפי האמור לעיל יובן הטעם לכך שלאחר חורבן בית שני התחילה שיטה חדשה במנין שנות השמיטה:

בזמן הבית לא נכללה שנת החמישים במנין שבע השנים. ולכן, אף לאחר ש"בטלו יובלות", עדיין "מנו יובלות לקדש שמיטין", כלומר, שמנין שבע השנים התחיל מהשנה החמישים ואחת, כדלעיל בסעיף א'. ואילו "באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון... וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמישים אלא שבע שבע בלבד"¹⁸.

ולכאורה: מדוע יש לשנות את אופן ספירת שבע השנים מכפי שהיה בזמן הבית, לאחר ש"בטלו יובלות"?

ההסבר לכך בפנימיות הענינים הוא:

בזמן הבית, היתה השמיטה בדרגה גבוהה, ולכן היא היתה קשורה אז ליובל,

(ובזמן הבית עצמו היו שתי תקופות ודרגות: בזמן שהיובל נוהג – כאשר 171דרגת השמיטה קשורה לעצם מהות היובל; ו"משבטלו יובלות" – שאז כבר היתה השמיטה בדרגה נמוכה יותר, ולפי שיטת הירושלמי, היתה רק מדרבנן, ואז היה הקשר של השמיטה אל היובל רק לגבי הספירה – "מנו יובלות לקדש שמיטין"),

אך משחרב הבית, השמיטה היא בדרגה נמוכה עוד יותר, ולפיכך אין " היא קשורה עתה כלל ליובל, ואפילו לא לגבי המנין.

ד. שמיטה – ביטול היש;

יובל – חירות

כדי להבין זאת, יש לבאר תחילה את המשמעות של שמיטה ושל יובל בעבודתו הרוחנית של האדם:

השמיטה היא עבודה של קבלת עול מלכות שמים¹⁹ – ביטול היש²⁰. כלומר, ה"עובד" הוא בעצם "יש" ומציאות קיימת, אלא שהוא מבטל את ישותו. לכן יכולה להתעורר בכל שמיטה ושמיטה מחדש השאלה "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית"²¹, למרות שהאדם כבר ראה בעצמו בשמיטות הקודמות²² את התוצאות של "וצויתי את ברכתי..."²³ – כי מפני הישות שבו, קיימת אצלו אפשרות לשאלה זו, ובכל פעם מחדש יש להשיב לו "וצויתי את ברכתי...".

לעומת זאת, היובל הוא בספירת הבינה, בבחינת "עלמא דחירו"²⁴ (=עולם החירות), שהאור האלקי מאיר אצלו בגלוי. ומשום כך הוא

משתחרר" מכל הענינים המעלימים ומסתירים אלקות²⁵ – "וקראתם דרור בארץ", בדומה לחירות שתהיה לעתיד לבוא, כאשר לא ייתכנו העלמות והסתרים כלל, שהרי "ואת²⁶ רוח הטומאה אעביר מן הארץ"²⁷.

זהו ההסבר לכך ש"עיקר מצות יובל" היתה דוקא בבית המקדש הראשון, ולא בבית שני, כי דרגת הבינה "עלמא דחירו" קשורה למהות של "ה' עילאה" (האות ה' הראשונה של שם הוי'), וכיון שבבית שני חסרה ה' זו²⁸, כבר לא היתה אז חירות 172אמיתית (ברוחניות, וממילא אף בגשמיות, ש"היו מלכי עובדי כוכבים מושלים עליהם"²⁹). ולפיכך כבר לא התקיימה אז מהות היובל, עלמא דחירו²⁷.

ה. "ביטול היש" ו"ביטול במציאות"

כבר הוסבר פעם בהרחבה³⁰ אודות שתי הדרגות שבביטול – "ביטול היש", שזוהי, בכללות, העבודה של קבלת עול, ו"ביטול במציאות", הנובע מהבנה שכלית – שבכל אחת מהן יש מעלה מיוחדת:

המעלה ב"ביטול במציאות" היא לגבי הכמות וההתפשטות³¹ של הביטול, אשר מקיף את האדם כולו, בכל כוחותיו, שלא כ"ביטול היש", אשר אינו משפיע על כל כוחות האדם.

והמעלה ב"ביטול היש" היא לגבי " האיכות והעוצמה של הביטול: כיון שבדרגת "ביטול במציאות" הביטול נובע מהבנה, הרי אף הביטול עצמו קשור למציאותו והבנתו של האדם. ולעומת זאת, "ביטול היש", אשר איננו קשור למציאות האדם, שהרי, להיפך, מצד מציאותו שלו הוא "יש", ולכן ביטול זה, הקטן בהיקפו, אשר הוא מתבטל לקדוש־ברוך־הוא מצד קבלת עול מלכות שמים, הוא ביטול בעוצמה רבה.

זוהי מעלת השמיטה בתקופת בית ראשון בזמן שהיובל נוהג, שאז חברו שתי המעלות יחדיו: גם קבלת העול (השמיטה) היתה באופן של בינה (יובל). היו הבנה וטעם בהתבטלות מתוך קבלת עול³², ולכן, גם הביטול הנעלה מהבנתו וממציאותו של האדם, הקיף את האדם בכל מציאותו (אך לא ביטל את המציאות).

ו. דרגות השמיטה בהתאם לדרגות ההבנה

לפי זה יובנו שלש הדרגות של השמיטה, שהוזכרו לעיל: א) כפי שהיתה בזמן שהיובל נוהג. ב) כפי שהיתה משבטלו יובלות, אך עדיין

מנו יובלות לקדש שמיטין". ג) כפי שהיא בזמן הזה, אשר אין היא קשורה כלל ליובל:

א) בזמן בית ראשון, כאשר האירה דרגת ה' עילאה, דרגת הבינה, היתה השגה אמיתית באלקות – בחינת יובל, עד שגם קבלת העול (דרגת השמיטה) היתה באופן של השגה והבנה³³, כדלעיל.

173ב) בזמן בית שני כבר חסרה דרגת ה' עילאה, אך עדיין היתה השגה זו הקשורה לקבלת עול, בדומה לדרגת חב"ד שבהוד, שלמרות שאין לו השגה שכלית בעצם הענין, הרי הוא לפחות מבין, שעליו להודות³⁴. ולכן מנו אז יובלות כדי לקדש שמיטין, כי בכל זאת היתה דרגה זו של היובל (הבנה), הקשורה לשמיטה (קבלת עול).

ג) אך משחרב הבית אין כלל הבנה שכלית, בדומה ל"הוד שבהוד"³⁵, ולפיכך עתה אין השמיטה קשורה כלל ליובל.

ז. השמיטה בזמננו – בפני עצמה או כענין מתמשך

אמנם, בזמן הזה העבודה הרוחנית של קבלת עול היא למטה מטעם ודעת, ולכן אין היא מקיפה בגלוי את האדם בפנימיותו, אך בכל זאת, כיון שקבלת עול נובעת מעצם הנשמה שלמעלה מהשכל³⁶, הכרחי לומר, שגם עתה משפיעה קבלת העול על הכוחות הפנימיים של האדם – השכל וכדומה, כי ה"עצם" נמצא ומשפיע בכל פרטיו³⁷. ורק מפני ההעלם וההסתר של חושך הגלות נראה, שבזמננו קבלת עול היא ענין חיצוני.

זהו ההסבר למחלוקת שבין התלמוד הבבלי לבין התלמוד הירושלמי אם השמיטה בזמן הזה היא מדאורייתא (כלומר, שמצוה זו קיימת מצד עצמה בזמן הזה) או מדרבנן, כזכר³⁸ לשמיטה שהתקיימה בזמן שהיובל נוהג:

מצד "במחשכים הושיבני – זה תלמוד בבלי"³⁹, נראה, שכיום קבלת עול היא חיצונית בלבד. ולכן סובר התלמוד הבבלי שבזמן הזה השמיטה קיימת מצד עצמה, ואינה קשורה לשמיטה שהיתה קיימת בזמן שהיובל נוהג.

אך מצד האור של התלמוד הירושלמי מורגש, שגם קבלת עול שבזמן הזה היא ענין פנימי, ורק באופן זמני אין הוא מאיר בגלוי. ולפיכך סובר התלמוד הירושלמי, שהשמיטה בזמננו אינה ענין בפני עצמו, אלא המשך וזכר לשמיטה שהיתה בזמן הבית הראשון,

וכן היא מהווה הכנה לשמיטה 174שתהיה לעתיד לבוא, ב"ביאה שלישית"⁴⁰ על ידי משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.