שיחה ג

158שיחה ג

אמור

א. "ובני ישראל עשו"

בסוף הפרשה, מן הפסוק "וידבר משה... ויוציאו את המקלל... וירגמו אותו אבן ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה", מצטט רש"י את המילים "ובני ישראל עשו", ואומר: "כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר, דחיה רגימה ותליה". –

במבט ראשון נראה, שהקושי של רש"י במילים "ובני ישראל עשו", שבגללו הוא מפרש "כל המצוה...", הוא: הרי התורה כבר אמרה "וירגמו אותו אבן", ומה, אפוא, מוסיפות המילים "ובני ישראל עשו"¹? על כך משיב רש"י, שבמילים אלו מתכוונת התורה לספר, שהם ביצעו את כל המצוות הקשורות לסקילה, ולא רק רגמו אותו: "דחיה" (כפי שכבר אומר רש"י בפרשה קודמת² "מכאן לנסקלין שהם נדחין..."), ו"תליה" (כפי שאומר רש"י בפרשה מאוחרת יותר³ "כל הנסקלין נתלין").

ג

אך לפי זה קשה: כיון שרש"י מפרש מה מוסיפות המילים "ובני ישראל עשו" על המילים "וירגמו אותו אבן", הוא היה צריך לציין רק דחיה או תליה, ולא רגימה, שהרי רגימה אינה נכללת, לכאורה, במילים "ובני ישראל עשו", שהרי היא כתובה כבר לפני כן במפורש

"וירגמו אותו אבן"?

השאלה אף קשה יותר: פירושו של רש"י, שהמילים "ובני ישראל עשו" מתכוונות לציין את שאר המצוות האמורות בסקילה, לקוח, לכאורה, מ"תורת כהנים". ושם, מונים את כל הפרטים הכלולים בעונש סקילה – סמיכה, דחיה, תליה ו"לא תלין נבלתו על העץ"⁴, אך רגימה אכן אינה מוזכרת שם⁵. מדוע רש"י משנה ומוסיף גם את ענין הרגימה?

ב. מדוע משמיט רש"י

סמיכה ו"לא תלין"?

כשם שאין מובן מדוע רש"י מוסיף רגימה, כך אין מובן: מדוע הוא משמיט את הפרטים של סמיכה, ו"לא תלין"?

לגבי סמיכה אפשר להשיב, שרש"י מונה רק את "המצוה האמורה בסקילה במקום אחר", ולכן אין הוא מזכיר 158סמיכה, כי היא מוזכרת לפני כן בפרשה עצמה⁶ "וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו"⁷. אך מדוע הוא משמיט את "לא תלין נבלתו על העץ"?

לכאורה אפשר היה לומר, שכיון שלגבי הפסוק "לא תלין..." נאמר "ולא תטמא את אדמתך...", הרי דין זה חל, לפי דרך הפשט, רק בארץ ישראל. וכיון שמעשה המקלל שבפרשה זו התרחש במדבר, ולא בארץ ישראל, לכן משמיט כאן רש"י את "לא תלין"?

אך אי אפשר להסביר זאת כך, כי הסיבה של "לא תלין..." אינה "ולא תטמא את אדמתך...", אלא, כפי שנאמר במפורש בפסוק לפני כן "כי קללת אלקים תלוי", וכפי שמבאר שם רש"י "זלזולו של מלך הוא...". ולפי זה מובן, שהדין "לא תלין..." חל גם במקומות אחרים, ולא רק בארץ ישראל⁸. מדוע אפוא משמיט זאת רש"י בפרשתנו?

ג. קיום הציווי "וסמכו"

אינו מוזכר?

בנוסף לקושי לגבי הפרטים שמזכיר רש"י ב"כל המצוה האמורה בסקילה...", אין מובן גם פירושו באופן כללי:

לפני כן מסופר בפרשה⁶, שהקדוש־ברוך־הוא הורה למשה שלשה דברים שיש לבצע לגבי המקלל: א) "הוצא... אל מחוץ למחנה". ב) "וסמכו... את ידיהם על ראשו". ג) "ורגמו אותו...". ואילו בסוף הפרשה, כאשר מסופר על קיום הציווי, מוזכרים במפורש רק שני דברים: "ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה", ו"וירגמו אותו אבן". אך אין מוזכר בקיום הציווי הענין של "ויסמכו את ידיהם".

ואם כך אין מובן, מדוע צריך רש"י לבאר שבמילים "ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה" הכוונה היא

"כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר", ולא כמו רוב המקומות⁹, שהמילים "כאשר צוה ה'" מכוונות לציווי המוזכר בפרשה זו עצמה? לכאורה, צריך היה לומר, שבמילים

ובני ישראל עשו..." הכוונה היא לכך שהם סמכו את ידיהם על ראשו!

שאלה זו אף קשה יותר: לפי פירוש רש"י, שבמילים "ובני ישראל עשו" הכוונה היא לציוויים המופיעים במקום 159אחר, יוצא, שהתורה מספרת על קיום הציווי של "הוצא את המקלל", "ורגמו אותו", וכן "כל המצוה... במקום אחר" (דחיה, רגימה ותליה), ואילו על קיום הציווי "וסמכו..." שבפרשתנו, אין התורה מזכירה כלל, אפילו לא ברמז!

ד. השאלות על ה"דיבור המתחיל"

כפי שכבר הוסבר פעמים רבות, " מדייק רש"י לא רק במילים שבפירושו, אלא גם במילים שהוא מצטט מן הפסוק לפני הפירוש, ב"דיבור המתחיל".

ואין מובן: את הפירוש "כל המצוה..." לומד רש"י מהמילים "כאשר צוה...", ומדוע הוא מצטט רק את המילים "ובני ישראל עשו", ולא את המילים "כאשר צוה"¹⁰, ויותר מכך: הוא אף אינו רומז להן על ידי "וגו'"?

בנוסף לכך אין מובן: הרי רש"י מפרש כאן את המילה "עשו" – מה עשו בני ישראל בנוסף ל"ויוציאו" ו"וירגמו". ומדוע הוא מצטט גם את המילים "ובני ישראל"?

ה. "ובני ישראל" לעומת "כל השומעים"

ההסבר לכל האמור לעיל הוא:

הקושי של רש"י אינו רק¹¹ מה עשו בנוסף ל"ויוציאו" ו"וירגמו", אלא¹¹ עצם הניסוח "ובני ישראל עשו": גם את הפעולות "ויוציאו" ו"וירגמו" עשו בני ישראל, ומדוע אפוא מודגש "ובני ישראל" דוקא לגבי הפעולות הנכללות ב"עשו" – או שלא היה צריך להזכיר בכלל את "בני ישראל" בענין קיום הציווי, שהרי בתחילת הפסוק נאמר

וידבר משה אל בני ישראל", ומובן שאת כל המפורט בהמשך עשו בני ישראל, ואפשר היה לכתוב "ויעשו כאשר צוה ה' את משה". ואם בכל זאת רוצה התורה להזכיר את "בני ישראל" גם בענין קיום הציווי, צריך היה לציין זאת בתחילת הענין – "ויוציאו בני ישראל... וירגמו... ויעשו כאשר צוה..."?

מכך שכאן אין נאמר "ויעשו..." סתם אלא "ובני ישראל עשו", משתמע, שבחלקו הראשון של הפסוק אין מדובר על כל ישראל, אלא רק על "כל השומעים" – עדים ודיינים. ואילו בחלקו השני של הפסוק "ובני ישראל עשו" מדובר על כל שאר ישראל, כפי שמבדילים לפני כן⁶ בין "כל השומעים" לבין "כל העדה".

160ולכן אין רש"י יכול לבאר בפשוטו¹² של מקרא, שבמילים "ובני ישראל עשו" הכוונה היא לסמיכה, כי לגבי סמיכה נאמר "וסמכו כל השומעים...", וכיון שכאן נאמר "ובני ישראל עשו", מסיק רש"י, שהכוונה היא לציוויים המפורטים במקום אחר – דחיה¹³ רגימה ותליה – פעולות המתבצעות על ידי כל ישראל.

ו. "כאשר צוה..." – לגבי כל הפסוק

אך לפי זה קשה: מדוע אין התורה מספרת על קיום הציווי "וסמכו"? לכן מבאר רש"י, שהמילים "כאשר צוה..." אינן קשורות רק ל"ובני ישראל עשו", אלא לפסוק כולו – גם לפעולה "וירגמו", שנעשתה על ידי "כל השומעים", שהם רגמו אותו בדיוק "כאשר צוה ה' את משה". כלומר, לפני הרגימה, הם סמכו את ידיהם על ראשו¹⁴, כפי שציוה הקדוש־ברוך־הוא למשה "וסמכו... ורגמו...".

ולכן מצטט רש"י רק את המילים "ובני ישראל עשו", ומפריד ומשמיט את המילים "כאשר צוה...", כדי להשמיענו, שהמילים "כאשר צוה" קשורות גם ל"וירגמו", כדלעיל.

ז. מנין שיש כאן רגימה

על ידי "בני ישראל"?

לפי האמור לעיל בסעיף ה', שהפעולות "ויוציאו... וירגמו..." נעשות על ידי העדים והדיינים, ואילו במילים "ובני ישראל עשו" הכוונה היא לשאר ישראל, מובן, שבמילים "ובני ישראל עשו", נכללת, בנוסף לדחיה ולתליה, גם רגימה שאינה נכללת במילים "וירגמו אותו אבן", המופיעות לפני כן, שהרי לאחר האבן שרגמו העדים, רגמו אותו שאר ישראל באבנים נוספות. כפי שקובעת התורה לגבי סקילה: "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה"¹⁵, שאם הנסקל לא מת מן האבן שרגמו העדים, הרי "כל העם" חייבים לרגום אותו באבנים נוספות¹⁶.

אך עדיין קשה: לפי האמור לעיל מובן, שבמילים "ובני ישראל עשו" יכולה להיכלל גם רגימה. אך מנין מסיק רש"י, שהנסקל לא מת מהאבן שזרקו העדים¹⁷, וש"בני ישראל" היו 161צריכים לרגום אותו באבנים נוספות? והרי ייתכן שהוא מת מהאבן שזרקו העדים, ואז נכללות במילים "ובני ישראל עשו" רק דחיה ותליה, ולא רגימה? ואדרבה – לפי זה יוכל רש"י ליישב את המחלוקת שבין לימודו בדרך הפשט לבין הלימוד בדרך " ההלכה, כפי שמובא ב"תורת כהנים" – שאינו מונה כאן את הרגימה, כדלעיל. ובמיוחד כאשר, כנראה, פירושו של – רש"י לקוח כאן מ"תורת כהנים", אלא שהוא משנה ומוסיף "רגימה"!

ח. "ובני ישראל עשו" – גם " את הנלמד ממקום אחר

ההסבר לכך הוא: "

בתחילת הענין, לפני שמסופר מה עשו למקלל – "ויוציאו... וירגמו... " ובני ישראל עשו..." – נאמר "וידבר משה אל בני ישראל". "

מה דיבר משה אל בני ישראל? – בפשטות מובן, שהוא מסר להם את דיבורו של הקדוש־ברוך־הוא "איש איש כי יקלל..."¹⁸ – לגבי המקלל באופן כללי, ולא רק את הציווי "הוצא את המקלל... ורגמו אותו..." – מה לעשות למקלל זה.

ואדרבה: כיון שבציווי של הקדוש־ברוך־הוא "הוצא את המקלל..." אין " מוזכר שמשה אמר זאת לישראל, ואילו הדיבור "איש איש כי יקלל..." מתחיל ב"ואל בני ישראל תדבר לאמר", מובן, שב"וידבר משה אל בני ישראל" הכוונה היא בעיקר לכך, שמשה אמר להם את דיני המקלל בכלל.

ומתעוררת השאלה: מהו הקשר בין

וידבר משה אל בני ישראל" שבתחילת פסוק זה, שבכך הכוונה היא בעיקר לדיני המקלל בכלל, לבין המשך הפסוק

"ויוציאו את המקלל..." – המתאר את הנעשה למקלל זה?

והתשובה לכך היא: מכך שלפני

ויוציאו... וירגמו... ובני ישראל עשו..." מקדימה התורה את המילים

וידבר משה אל בני ישראל", סביר לומר, שבני ישראל נקטו כלפי מקלל זה גם בפעולות שהם למדו מן הפרשה

ואל בני ישראל תדבר לאמר... איש איש כי יקלל...", ולא רק מן הציווי

הוצא את המקלל...", ולא רק מדיני סקילה המפורטים במקום אחר.

לכן מבאר רש"י, שבמילים "ובני ישראל עשו" הכוונה היא גם לרגימה, בנוסף לדחיה ולתליה המוזכרים במקום אחר. כלומר, לאחר הרגימה של העדים, "וירגמו אותו אבן", רגמו אותו גם בני ישראל, כי פרט זה, של רגימה על־ידי כל ישראל, הם למדו מהפסוק

רגום ירגמו בו כל העדה"¹⁹, המופיע בפרשה של "איש איש כי יקלל...".

162ט. מהו ההכרח לפירוש

רש"י באופן זה?

אך עדיין יש להבין:

א) גם בציווי "הוצא את המקלל", המופיע לגבי המקלל הראשון, נאמר "ורגמו אותו כל העדה", ובכל זאת מסביר על כך רש"י, שהכוונה היא " "במעמד כל העדה". ומנין שבפירוש "רגום ירגמו בו כל העדה", המופיע לגבי כל מקלל, הכוונה היא שונה מאשר ב"ורגמו... כל העדה", הנאמר בפסוקים הקודמים?

אמנם, בציווי "הוצא את המקלל" מוזכרים בפסוק לפני כן, לפני "ורגמו אותו כל העדה", "כל השומעים", ואילו בציווי "רגום ירגמו בו כל העדה", המופיע לגבי המקלל בכלל, אין נאמר לפני כן "כל השומעים" – הרי אין זאת הוכחה, שלגבי כל מקלל, המשמעות של "כל העדה" שונה מאשר לגבי

ב) אף אם רש"י מוכרח לבאר, מסיבה כלשהי, שבמילים "רגום ירגמו בו כל העדה" הכוונה היא, שכל ישראל צריכים לרגום אותו, מנין הוא מסיק שהמילים "ובני ישראל עשו" כוללות גם דחיה ותליה, הכתובות במקום אחר, והרי ייתכן שהן כוללות רק

רגימה" של כל העדה²¹?

י. הפרטים המיוחדים בעניננו

ההסבר לכך הוא:

לגבי שום מקרה של אדם החייב מיתה, איננו מוצאים²², שהעדים והדיינים צריכים לסמוך את ידיהם על ראשו ולומר "דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך". ומובן בפשטות: מדוע תעלה על הדעת אפשרות שהם ייענשו במיתתו, והרי הוא חייב מיתה על־פי הדין. ואם כך, מדוע יש לעשות 163זאת לגבי המקלל – לסמוך את הידים ולומר "ואין אנו נענשים במיתתך"²³?

יש הבדל נוסף בענין של "ורגמו אותו" לגבי המקלל, לעומת חיוב הסקילה במקומות אחרים:

בחובת סקילה במקומות אחרים, מזכירה התורה גם לשון מיתה, בנוסף ללשון רגימה או סקילה. לדוגמא, לגבי ה"מולך", לפני המילים "ירגמוהו באבן", נאמר "מות יומת"²⁴. וכך נאמר גם לגבי אוב וידעוני "מות יומתו, באבן ירגמו אותם"²⁵, וכן לגבי המקלל עצמו – לגבי המקלל בכלל – "מות יומת רגום ירגמו בו"¹⁹. ואילו בציווי על המקלל הראשון, נאמר רק "ורגמו אותו", בלי הזכרת לשון מיתה.

יא. המקלל הראשון – ללא התראה

מהי הסיבה לשני הבדלים אלו?

חובת מיתה חלה רק כשהיתה התראה²⁶. וכיון שבמקלל הראשון לא היתה התראה, שהרי "לא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו"²⁷, ולכן לא יכלו להתרות בו²⁸, והציווי "ורגמו אותו" היה הוראת שעה מיוחדת²⁹, לפיכך אפשר לומר, שרגימה זו שונה מכל חובת סקילה אחרת:

מחוייבי סקילה אחרים, שכולם לאחר התראה, יש לרגום עד אשר "מות יומת". כלומר, אם הוא לא מת מהאבן הראשונה, יש לרגום אותו באבנים 164נוספות עד שימות. ואילו כאן, כשלא היתה התראה, העונש קטן יותר: יש להשליך עליו אבן אחת בלבד, ואם הוא לא ימות, אין חובה להשליך עליו אבנים נוספות, וממילא אסור להשליך עליו עוד אבנים. כפי שבעונש מלקות תיתכן אפשרות של "המית במלקות"^*, אך אסור לעשות זאת³⁰.

ולכן צריך דוקא כאן להבהיר "ואין אנו נענשים במיתתך" – כיון שהוא אינו חייב מיתה, אלא רגימה בלבד, ייתכן לחשוב שהם ייענשו במיתתו, אם הוא מת מאבן זו³¹.

לפי זה מובן, שהמשמעות של המילים "רגום ירגמו בו כל העדה" הכתובות לגבי המקלל בכלל אינה שרק ה"שומעים" צריכים לרגום אותו

במעמד כל העדה", כמשמעות המילים "ורגמו אותו כל העדה" המופיעות לגבי המקלל הראשון, אלא משמעותן היא, כנאמר לפני "מות יומת", שעל כל ישראל חלה חובה לרגום אותו עד שימות. שהרי, כיון שעל "ונוקב שם ה'" בהתראה חלה החובה "מות יומת", הרי מובן, שאם הוא לא מת מן האבן שהשליכו עליו העדים, חייבים "כל העדה" לרגום אותו באבנים נוספות, עד אשר "מות יומת"³².

165יב. דין המקלל קשור לדין "נוקב שם השם"

אמנם, מן הפסוק "הוצא את המקלל... ורגמו אותו..." נלמד דין רגימה בלבד, כלומר, שהשומעים צריכים להשליך עליו אבן אחת, ואם אינו מת מכך, אין חובה להשליך עליו אבנים נוספות עד שימות,

אך בכל זאת, כיון שהציווי "ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה" נאמר בקשר למקלל הראשון, ולפני "ויוציאו את המקלל..." מספרת התורה ש"וידבר משה אל בני ישראל", שמשה מסר לבני ישראל גם, ובעיקר, את הפרשה "ואל בני ישראל תדבר... ונוקב... מות יומת...", כדלעיל בסעיף ח', סביר לומר, שהציווי "מות יומת..." נאמר גם לגבי המקלל הראשון.

כלומר, בנוסף לציווי "וסמכו כל השומעים... ורגמו אותו..." שנאמר במיוחד לגבי המקלל הראשון, ורק 166ל"כל השומעים", היה כאן עוד ציווי כהוראת שעה, ל"כל העדה" בשווה, שלמרות שהמקלל חטא ללא התראה, בכל זאת "מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה", כמו "נוקב שם ה'" בהתראה³³.

וכיון שמהנאמר בהמשך הפסוקים מובן, שבמילים "ובני ישראל עשו" הכוונה היא לדבר שנאמר בפרשה "ואל בני ישראל תדבר...", מבאר רש"י, שעל ידי "וירגמו אותו אבן", בלשון יחיד, על ידי העדים, הוא לא מת, ובני ישראל רגמו אותו באבנים נוספות.

יג. "כל המצוה האמורה בסקילה"

לפי האמור לעיל ניתן להבין את פירושו של רש"י, שבמילים "ובני ישראל עשו" אין הכוונה רק לרגימה, כנלמד מהפסוק המופיע כאן "רגום ירגמו בו כל העדה", אלא גם "כל המצוה האמורה בסקילה", כולל גם דחיה ותליה:

הציווי "ורגמו אותו..." שנאמר במיוחד לגבי המקלל הראשון, כיון שעליו אינה חלה חובת "מות יומת" (כפי שמחייב הציווי "ירגמו" לגבי אדם החייב סקילה, שיש לרגמו עד אשר "מות יומת"), איננו סקילה. "

אך כיון שמ"וידבר משה אל בני ישראל" הבינו בני ישראל, שלגבי המקלל קיים דין של "מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה", שרגימה זו היא סקילה,

הרי מכך מובן, שהם לא רק רגמו אותו, אלא קיימו גם את "כל המצוה האמורה בסקילה" – כולל דחיה ותליה.

יד. "לא תלין" – אינו פרט בדין סקילה

אמנם, מההקדמה "וידבר משה אל בני ישראל" יודעים, שבמילים "ובני ישראל עשו" הכוונה היא ל"כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר", אך בכל זאת מזכיר רש"י רק "דחיה רגימה ותליה", ומשמיט את "לא תלין".

ההסבר לכך הוא: הטעם לדין "לא תלין נבלתו על העץ" הוא, כמפורש בפסוק⁴, "כי קללת אלקים תלוי", וכפי שמפרש רש"י "זלזולו של מלך הוא", ומכך יוצא, שהדין "לא תלין" אינו חלק מענין הסקילה, אלא הוא קשור לשמירת "כבודו של מלך" – שמירת כבודו של הנסקל, העשוי בדמות דיוקנו של הקדוש־ברוך־הוא.

אמנם, לגבי הלאו "לא תלין" נאמר

לא תלין נבלתו על העץ", שמכך מובן שלאו זה מהווה המשך לפסוק הקודם

ותלית אותו על עץ", המופיע דוקא לגבי הנסקלים³⁴, ובמיוחד כאשר 167הטעם של "לא תלין" – "כי קללת אלקים תלוי", מכוון גם כלפי "המברך ה'"³⁴, הנידון בסקילה, ולא על מת אחר³⁵ – בכל זאת אין הדבר נובע מכך ש"לא תלין" הוא פרט בענין הסקילה, אלא מפני ש"זלזולו של מלך" הוא דוקא כאשר תלו את החוטא מפני ש"נתפס ללסטיות", שעשה עבירה חמורה ביותר, שעליה חייבים סקילה.

טו. "על עץ" – עץ הדעת "

אך עדיין דרוש הסבר: מפני "קללת אלקים תלוי – זלזולו של מלך הוא...", צריכה היתה התורה, לכאורה, למנוע תלייתו אף לרגע קט, שהרי אף לרגע אחד³⁶ אסור לזלזל ח"ו ב"מלך"³⁷?

בכך נלמד ענין מ"יינה של תורה":

על הפסוק "ותלית אותו על עץ" מבאר האריז"ל שבמילים "על עץ" הכוונה היא לחטא עץ הדעת³⁸. ולפי זה יש לפרש גם בפשוטו של מקרא זה, ויש להקדים ולבאר:

א) ידוע³⁹, שהחטא הראשון, חטא עץ הדעת של אדם הראשון (הכולל את כל בני האדם⁴⁰), הוא המקור והגורם שאיפשר בכלל מהות של חטא. לאחר שכבר היתה קיימת האפשרות של מציאות החטא, עלולים להגיע, עקב ירידות רבות, כפי שאומר רש"י⁴¹

הראשונה גוררת השניה...", גם לחטא חמור, ואף ל"חטא משפט מות" – עד לאיסור סקילה, החמורה שבכל המיתות⁴², ועד למגדף ר"ל⁴³.

לפי זה אפשר לבאר ברמז בפסוק זה:

ב) וכי יהיה באיש (תואר המצביע על חשיבות, כפירוש רש"י⁴⁴: אדון, גיבור) חטא (באופן סתמי, ייתכן אף 168שוגג בלבד⁴⁵. ולאחר מכן מגיעים לחמור יותר) משפט מות (סתם, ועד לחמור ביותר) והומת (בבית דין⁴⁶. וכיצד ייתכן הדבר אצל "איש"? – " התשובה לכך היא: האפשרות והמקור והגורם הוא) ותלית אותו על עץ (הדעת).

טז. "ותלית אותו" – כפרה מוחלטת

זהו ההסבר לכך שצריך להיות "ותלית אותו על עץ" לאחר "והומת"⁴⁷, שהטעם לכך בפשטות הוא: אמנם, הרוגי בית דין מתוודין תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי⁴⁸, והכפרה היא כה גדולה, שהיא מכפרת אף על "כל עוונותי"⁴⁹, אך בכל זאת יש צורך⁵⁰ במיתה וקבורה ועיכול בשר, או צער חיבוט הקבר, שאז הוא מתכפר במיתתו ובבזיונו. כך אפשר לבאר גם את הציווי "ותלית אותו" – "דאית ביה בזיון", כפי שמוסבר הטעם לכך ש"לא היו מתאבלין עליהם"⁵¹, שנדרש בזיון נוסף, ובמיוחד בעוון החמור ביותר, כחייבי הסקילה.

אך עדיין דרוש ביאור: קבורה ועיכול בשר הם פרטים הקשורים⁵² למיתה (אל עפר תשוב), אשר

מיתתי⁵³ כפרה"

– ומדוע חייבו דוקא בבזיון של תליה על העץ, והרי בגמרא מוזכרים שם⁵⁴ כמה אופנים של בזיון, כגירור עצמות, הלנה בלי טעם, גשמים מזלפין על מיטתו וכדומה?

ולפי האמור לעיל מובן: ב"חטא משפט מות" יש שני ענינים: כללות מציאות החטא, כפי שהוא נובע מצד מקורו – חטא עץ הדעת; ומציאותו כפי שהוא נעשה חמור יותר ויותר, עד שהגיע להיות "חטא משפט מות". ולכן, לאחר "והומת", שזוהי כפרה על "חטא (כפי שהוא ירד עד לחומרה של) משפט מות", גמר הכפרה הוא כאשר מכפרים ומוחקים (מלשון קינוח) גם את מקורו, שמקורו "ותלית אותו" הוא הרי "על עץ", עץ הדעת – ולכן גם הבזיון הנוסף הוא על ידי "ותלית אותו על עץ" כפשוטו.

והדבר קשור גם ל"מיתתי כפרתי", כי חטא עץ הדעת הוא השורש והמקור לחטא בכלל, ולמיתה בכלל⁵⁵.

169יז. לאחר "ותלית" מתגלה "דיוקנו של מלך"

לפי זה אפשר להסביר מדוע צריך " תחילה לתלות אותו, ורק לאחר מכן " מגיע הציווי "לא תלין..."

– למרות שמפני הענין "קללת אלקים תלוי – זלזולו של מלך הוא..." לא היתה התורה צריכה, לכאורה, לאפשר תליה אפילו לרגע קט (כדלעיל בסעיף טו) –

כי דוקא על ידי "ותלית אותו על עץ", פעולה המצביעה על כך שהחטא נובע מחטא עץ הדעת, והוא מתכפר על ידי "ותלית", מתגלית אצלו "דמות דיוקנו של מלך", ולכן מיד⁵⁶ לאחר

ותלית" – יש להורידו מהתליה, כי

אדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו"⁵⁷.