164

הערות

1. *. ראה פרש"י משפטים כא, יד (ממכילתא). " מכות ח, א.
2. 30. ועפ"ז יובן מה שמפרש רש"י "כל העדה – במעמד כל העדה, מכאן ששלוחו של אדם כמותו" – דלכאורה: א) מכיון ד"כל העדה" פירושו במעמדם – הרי אין כאן ענין דשליחות כלל? ב) ביותר יוקשה זה: הפירוש "במעמד כל העדה" הוא בתו"כ כאן – ושם אין ההמשך "מכאן ששלוחו כו'". ז. א. שרש"י משנה ומוסיף כל זה על התו"כ כו'! ג) לאידך גיסא: באם יש כאן ענין דשליחות – "שלוחו של אדם כמותו", הרי אפשר לומר שפי' "כל העדה" הוא רק "בשליחות כל העדה" (וכדפרש"י בא יב, ו) ומנ"ל שהוא במעמד כל העדה? ד) הרי הדין דשלוחו של אדם כמותו ילפינן מפ' בא (שם), וכמפורש ברש"י שם "מכאן ששלוחו כו'". ואיך אומר גם בפסוק זה "מכאן ששלוחו כו'"? והביאור – ע"פ הנ"ל בפנים: הציווי "ורגמו אותו" [שנאמר גבי מגדף – הראשון], מכיון שציווי זה אינו מחייב מיתה כ"א רק רגימה (וע"ד מלקות שאפשר שימות, אבל אסור הוא – ראה הערה 33) והא רק על "כל השומעים" – אין מסתבר כלל לומר ש"וסמכו" (שאין בזה סכנת מיתה) לא נצטוו כל העדה – ו"ורגמו" (שכשירגמו רבים – ימות) נצטוו אלא שממנים שלוחים! ולכן מפרש רש"י בפשטות "כל העדה" פירושו בפשטות (דער טייטש) – "במעמד כל העדה". אבל עפ"ז יוקשה דהול"ל "לפני כל " העדה" (או כיו"ב)? ומתרץ "מכאן (שמשנה הל' כו') – ששלוחו של אדם כמותו" – בענין כב"כאן" בפרשתנו, היינו בדבר שלא נצטווה ע"ז (ואדרבא ב חשש בדבר, והציווי הוא רק על השומעים, כנ"ל) ושינוי הלשון מלמדנו שיש כאן גם ענין דשליחות, " היינו שנצטוו לעשות שליח וה"ה כמותו (שכאילו נצטווה לרגום וקיים הציווי). והדין שבפ' בא – ה"ה בדבר שנצטווה הוא עצמו דוקא. ותרווייהו צריכי, וק"ל. ע"פ הנ"ל מתורץ ג"כ שינוי הל' בפירש"י פ' בא דמפרש שלילת הקס"ד: וכי כולן שוחטין אלא כו' משא"כ בפרשתנו דאין מתחיל "וכי כולן רוגמין כו'", כי כאן א"א לקס"ד כזו, כי חשש ואיסור ישנם בזה, כנ"ל.
3. 31. ועפי"ז, ע"פ פרש"י כדרך הפשט – הציווי וסמכו גו'" הוא רק גבי מגדף דמדבר, ואולי י"ל דלשיטתייהו אזלי: להרמב"ם (אליבי' דהכס"מ) דכל מגדף א"צ התראה כמו מגדף דמדבר – גם "וסמכו" שווים הם: משא"כ לפרש"י.
4. 32. ועפ"ז מובן בפשטות מה שלאחרי הציווי ורגמו אותו גו'" מוסיף "איש איש כי יקלל רגום ירגמו בו גו'" (ודוחק לומר שהחידוש ב"איש איש כי יקלל גו'" הוא: א) אף דהמקלל דמדבר הי' "בן איש מצרי", או ב) רק הדין של "ונשא חטאו – בכרת כשאין התראה") – ודלא כבמקושש שנאמר (שלח שם, לה) רק "רגום אותו באבנים גו'" – ולא נכפל שיעשו כן גם בכל מקושש, ואין לומר דשאני מקושש דפשוט דכן הוא בכל מקושש, כיון שלא הי' בזה אלא בירור (באיזו מיתה ימות) – כי הספק הוא רק במקושש זה* שהוא הי' לפני מ"ת (כבפרש"י שם) – אבל מקושש דלאחרי מ"ת, כיון דכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק (רש"י קדושים כ, יו"ד) לכאורה גם במקושש כן הוא, וצריך הוראה מפורשת דהוא בסקילה. ומדלא נכפל במקושש – עכצ"ל. בהקדם סברא פשוטה (מובנת גם לבן חמש למקרא) אשר דינים הנאמרים בתורה (משא"כ סיפורי התורה) שע"ז נאמר "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם** וכיו"ב, יש בהם עשי' גם לאחר זמן (מלבד באם פירש הכתוב להיפך) ולכן אין צורך לכפול הציווי, וכן הוא בדיני מקושש שהי' בהתראה והרגימה שלו מבוארת מות יומת גו' היינו סקילה. משא"כ במקלל דמדבר – שכל הדינים שבפסוק הוצא את המקלל גו' הרי (לפרש"י, כבפנים) לא נאמרו אלא בו (שלא בהתראה, וסמכו, ורגמו (רק "כל השומעים" ובמעמד "כל העדה")) פירש הכתוב: ואל בנ"י תדבר גו' – בנוגע לדורות (וגם למקלל דמדבר אם בדין או בתור הוראת שעה, וכנ"ל). ועפ"ז מתורצת התמי' כפולה בפרש"י (שלח שם, לו): ויוציאו אותו, מכאן כו': א) הול"ל זה במקלל דפרשתנו, ב) כתבו "מכאן" – והרי מכבר נצטוו ע"ז כפרשתנו. ועדיין צריך ביאור: ע"פ הנ"ל 1) הול"ל (בפרשתנו) "הוצא את המקלל" בהנאמר לדורות (והוי ידעינן גם למקלל דמדבר). 2) ביותר יוקשה ע"פ המבואר (סנה' מב, ב) טעם ההוצאה וכו' דלא –