319
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
תורה – אך בכל זאת, יש לכהנים תפקיד מיוחד בכך, ודוקא עליהם נאמר29 "ובאת אל הכהנים... והגידו לך... על פי התורה אשר יורוך...", "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", ענין שאינו נאמר לגבי הלויים. ואם כך, צריך היה לתת להם את ספר התורה בנפרד, ולא יחד עם הלויים.
ב) מצות הדלקת30 והטבת הנרות שייכת לכהנים בלבד, כלשון רש"י שלעיל: "שאתה מדליק ומטיב את הנרות", וללויים אסור לעשות זאת, כלכל שבטי ישראל. ואם כך – היתה צריכה להיות ללויים השתתפות אחרת בחנוכת המזבח.
ג) טענת קרח "ומדוע תתנשאו על קהל ה'"31 כלל לא היתה לגבי שבט לוי, שקרח עצמו היה לוי, אלא דוקא על הכהונה כשלעצמה, כפי שהוא אומר32 "ובקשתם גם כהונה" – והרי המטות היו "למשמרת לאות"33, ש"ולא ילונו עוד על הכהונה"34, ואם כך היה צריך להיות לכהנים מטה לעצמם.
ו. כהנים – אתהפכא, לויים – אתכפיא
ההסבר לכך, בפנימיות הענינים, הוא:
אמנם, הן הכהנים והן הלויים הורמו מכל ישראל כדי לשרת את הקדוש־ברוך־הוא35 והם מופרשים מעניני העולם הזה36, אך יש הבדל ביניהם: לכהן אסור להיטמא37, ולפיכך אסור לו לצאת לחוץ־לארץ38, ואילו על הלוי אין איסור זה חל. כלומר, כהן מופרש לחלוטין מענינים של היפך הקדושה והטהרה, ואסור שתהיה בו טומאה. ואילו הלוי אינו מושלל מעניני טומאה, ורק כאשר הוא צריך לעסוק בעבודת הלויים הוא צריך להיטהר39.
כך גם בדרגות של "כהונה" ו"לויה" הקיימות אצל כל יהודי40: דרגת "כהן" היא הדרגה בנפש41 שבה אין שום מגע עם טומאה42. ודרגת "לוי" שבנפש היא דרגה שהטומאה יכולה להגיע אליה,
הערות
- 29. שופטים יז, ט־יא. כא, ה.
- 30. ראה לעיל הערה 21.
- 31. קרח טז, ג.
- 32. שם, י. וראה בזה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 107 וש"נ.
- 33. שם יז, כה.
- 34. פרש"י שם. וראה רמב"ן ומפרשי רש"י.
- 35. ראה עקב י, ח. ובפרש"י. ובל' הרמב"ם (הלכות כלי המקדש רפ"ג. וראה רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ג הי"ב): זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש כו'.
- 36. ובל' הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל שם): הבדלו מדרכי העולם.
- 37. ר"פ אמור.
- 38. רמב"ם הל' אבל פ"ג הי"ג. טושו"ע יו"ד סו"ס שסט.
- 39. להעיר ממרז"ל (מנחות בסופה) כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה (אף שלא נמצא בשעה זו כהן ולוי שעוסקים בהל' אלו).
- 40. ראה רמב"ם (הל' שמיטה ויובל שם הי"ג): ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש וכו' קדש הקדשים.
- 41. להעיר מזח"ב צה, א – הובא באגה"ק סי"ב (קיח, א) – דהנשמה נקראת בת כהן.
- 42. ובפרטיות יותר, בחי' כהן סתם, מכיון שמותר לו ליטמא "לשארו הקרוב וגו'", אינו מובדל לגמרי מענין הטומאה: משא"כ בחי' כה"ג (שלמעלה, ואצל כאו"א) הוא מובדל לגמרי מענין הטומאה – ראה בכ"ז לקו"ש ח"ז ע' 164 ואילך.
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג׳ - הטקסט מספריא
זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל י"י את שבט הלוי ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן:
עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום שנאמר ושרת בשם י"י אלהיו ככל אחיו הלוים אי זהו שירות שהוא בשם י"י הוי אומר זו שירה ומתי אומר שירה על כל עולות הציבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ למזבח וכן הנסכין הבאין בפני עצמן אין אומרין עליהן שירה:
לוי האונן מותר לעבוד ולשורר ואין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן ומוסיפין עד לעולם ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין השנים עשר:
ובמה הם מנגנין בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל ואין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר ואין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על עשרים ומאה ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם והצלצל אחד בלבד:
בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף עשה אותה מן הגרוטאות של כסף כשירה משאר מיני מתכות פסולה והחלילין שהיו מנגנין בהן היה אבוב שלהן של קנה מפני שקולו ערב ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי מפני שהוא מחלק יפה:
בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח:בשחיטת פסח ראשון ובשחיטת פסח שני וביום טוב הראשון של פסח וביום הראשון של עצרת ובשמנה ימי החג וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת:
אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחלה שנאמר זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה הא כיצד חמש ללמוד ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש שנאמר איש איש על עבודתו:
זה שנאמר בתורה בלוים ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום ואינו מצוה נוהגת לדורות אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול שיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים:
שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לארבעה ועשרים משמרות ועובד משמר בכל שבת וכל אנשי משמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות וכל יום מימי השבת עובדים בו אנשים ידועים וראשי האבות מחלקין אלו העובדים ביום שלהן איש איש על עבודתו וכל הלוים מוזהרין על עבודת המזבח שנאמר אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו לא יקרבו לעבודה אבל ליגע מותרין:
וכשם שהלוים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכהנים כך הכהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלוים שנאמר גם הם גם אתם וכן הלוים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו:
לוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייבין מיתה בידי שמים שנאמר ולא ימותו אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה:
משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל י״ג:י״ב - הטקסט מספריא
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.
משנה תורה, הלכות אבל ג׳:י״ג - הטקסט מספריא
מת תופש ארבע אמות שלו לטומאה וכל כהן שנכנס לתוך ארבע אמות מכין אותו מכת מרדות וכן אם נכנסו לבית הפרס או יצא חוצה לארץ או שנטמא בדם תבוסה או בגולל ובדופק וכיוצא בהן מכין אותו מכת מרדות מפני שהן אבות של דבריהם כמו שביארנו בהלכות טומאת מת אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מן התורה.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לג ‹ בין המצרים ‹ מטות ‹ 196 לקו"ש חי"ט ע' 319
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.