318

כולו בחנוכת המזבח, והקדוש־ברוך־הוא הסיר על־ידי־כך את הטענה ש"לא הוא ולא שבטו..."²³.

ב) לאחר מחלוקת קרח אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה: "קח מאתם מטה מטה... שנים עשר מטות... ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד..."²⁴ וכפי שמפרש רש"י: "כי מטה אחד – אף־על־פי שחלקתים לשתי משפחות – משפחות כהונה לבד ולויה לבד – מכל מקום שבט אחד הוא".

ד. הלויה – זרות לכהונה, כבעלי מומים לגבי כהנים

לפי האמור לעיל מובן, גם בלימוד בדרך ההלכה, כיצד במילים "(הכהנים) בני לוי" אשר בסוף שופטים, מרבה התורה את בעלי המומים, כדלעיל, בסעיף א':

כשם שבעלי המומים הם כהנים, ואף אוכלים קדשי קדשים, שאכילתם מכפרת²⁵, אך בכל זאת הם נקראים "זרים" לגבי כהנים תמימים, כנאמר בתלמוד הירושלמי²⁶: "הוא זר, הוא בעל מום" – כך גם בני לוי, למרות שהם "שבט אחד" עם הכהנים, בכל זאת הם נחשבים כ"זרים" לעומת הכהנים, ולכן, מצד דוגמא זו, המילים "בני לוי" מרבות את בעלי המומים.

וכך בעניננו: ספר התורה לא ניתן לכהנים מפני קדושת הכהונה כשלעצמה, אלא כ"כהנים בני לוי" – ככהנים הכוללים בתוכם גם את ענין הלויה, למרות שיש בכך "זרות" לגבי חלק הכהונה שבהם.

ה. בשלושה ענינים אלו – הכהנים שונים, לכאורה

אך עדיין אין ברור: אם הכהנים נפרדים בכל זאת מן הלויים, עד אשר היו במחנה בפני עצמו²⁷, מדוע לא ניתן להם ספר התורה ככהנים בפני עצמם, ולא רק כ"שרים" של הלויים?

שאלה זו קיימת גם לגבי שני הענינים שנזכרו לעיל – (א) הדלקת והטבת הנרות, שהיא במקום "חנוכת המשכן והמזבח" (ב) המטה במחלוקת קרח – מדוע לא הפרידו שם את הכהנים מן הלויים?

ואדרבה: בשלושה ענינים אלו סביר יותר, לכאורה, להפריד את הכהנים משבט לוי:

א) בעניננו, אמנם נאמר²⁸ על שבט לוי כולו "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" – שעליהם ללמד את ישראל