317
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ג. ההסבר: הכהנים – נציגי שבט לוי
ההסבר לכך הוא:
גם כאן, כבפסוקים אחרים, סובר רש"י, שב"ויתנה אל הכהנים בני לוי" הכוונה היא, שהנתינה ממש היתה רק לכהנים, אך דוקא משום כך מתעוררת השאלה, שעליה הוא עונה בפירושו: הרי משה רבנו מסר את ספר התורה כפי שנאמר בסוף הפסוק, גם "ואל כל זקני ישראל" – לכל שבטי ישראל, אשר הזקנים היו נציגיהם16. ואם ספר התורה שניתן ל"הכהנים בני לוי", היה לכהנים בלבד, יוצא שהוא ניתן לכל שבטי ישראל, חוץ מהלויים של שבט לוי?!
לכן מדגיש רש"י בפירושו: "נתנה לבני שבטו", שמסירת ספר התורה על־ידי משה רבנו לכהנים, היא מסירה "לבני שבטו", כי הכהנים ייצגו בכך את שבט לוי כולו17, בדיוק כשם שכל זקני ישראל קבלו את ספר התורה כנציגים של כל שבטי ישראל.
זוהי גם הסיבה לכך, שהתורה מוסיפה את המילים "בני לוי", כי לא נתנו להם את ספר התורה ככהנים בפני עצמם, אלא כ"כהנים בני לוי" – נציגי שבט לוי, אשר בהיותם ה"שרים"18 של שבט לוי הם נציגי השבט כולו, בדומה לזקני שבטי ישראל.
אמנם, באופן כללי, הכהנים מובדלים משבט לוי19, והם מחנה נפרד*, אך אין הכוונה בכך, לפי פשוטו של מקרא20, שהם נפרדים לחלוטין משבט לוי, אלא שבנוסף למעלת הלויה יש להם גם מעלת כהונה.
להלן חלק מן ההוכחות לכך:
א) בתחילת פרשת בהעלותך אומר רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים .. שלא היה עמהם... לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: חייך, שלך גדול משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות". מכך מוכח, שלמרות שענין הדלקת הנרות והטבתם שייכת רק לאהרן (כהונה21), בכל זאת זוהי השתתפותו של22 השבט
הערות
- 16. פרש"י בהעלותך יא, כו.
- 17. וכן דייק בפ' תבוא (כט, ג) "נתן משה הספר תורה לבני לוי .. את בני שבטך כו'".
- 18. פרש"י יתרו יט, ו. וראה ג"כ פרש"י שמות ב, טז.
- 19. וכמש"נ (דה"י א כג, יג) "ויבדיל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו על עולם גו'", ובלשון הרמב"ם (הל' כלי המקדש רפ"ד): הכהנים הובדלו מכלל הלויים כו'.
- *. פרש"י במדבר ב, ב.
- 20. ראה שקו"ט ע"ד ההלכה בס' חקרי לב או"ח סי' לה.
- 21. כלשון רש"י "שאתה מדליק ומטיב כו'". וראה תו"י יומא כד, ב ד"ה הדלקה. וראה צפע"נ הל' מת"ע לג, ג־ד (נעתק בצפע"נ עה"ת פ' בהעלותך ע' פז־פח): ועוד. ונתבאר בארוכה – ע"ד הפשט – בלקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 108 ואילך.
- 22. ובפרט שבתנחומא (בהעלותך ג) ובמדב"ר (פט"ו, ג) מסיים: "לכך נאמר דבר אל אהרן וגו' בהעלותך ואח"כ קח את הלויים", ורש"י מביא רק דשל אהרן גדול מצד הנרות כו' (רק עניני כהונה כו'. וראה תנחומא שם ה. במדב"ר שם, ו). והחילוק י"ל: בתנחומא (שם ג) ובבמדב"ר (שם ג). "והיו מצירין ואומרים כו'" (כל שבט לוי), משא"כ בפרש"י (ועד"ז בתנחומא שם, ה. במדב"ר שם, ו) "חלשה אז דעתו" (רק של אהרן) אף שהסיבה הייתה גם "ולא שבטו".
רש"י על במדבר י״א:כ״ו - הטקסט מספריא
וישארו שני אנשים. מֵאוֹתָן שֶׁנִּבְחֲרוּ, אָמְרוּ אֵין אָנוּ כְּדַאי לִגְדֻלָּה זוֹ (עי' סנהדרין י"ז):
והמה בכתבים. בַּמְבֹרָרִים שֶׁבָּהֶם לְסַנְהֶדְרִין, וְנִכְתְּבוּ כֻלָּם נְקוּבִים בְּשֵׁמוֹת וְעַ"יְ גּוֹרָל, לְפִי שֶׁהַחֶשְׁבּוֹן עוֹלֶה לְי"ב שְׁבָטִים שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, חוּץ מִשְּׁנֵי שְׁבָטִים שֶׁאֵין מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם אֶלָּא חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, אָמַר מֹשֶׁה אֵין שֵׁבֶט שׁוֹמֵעַ לִי לִפְחוֹת מִשִּׁבְטוֹ זָקֵן אֶחָד, מֶה עָשָׂה, נָטַל ע"ב פְתָקִין וְכָתַב עַל שִׁבְעִים "זָקֵן" וְעַל שְׁנַיִם חָלָק וּבֵרֵר מִכָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט שִׁשָּה, וְהָיוּ ע"ב, אָמַר לָהֶם, טְלוּ פִתְקֵיכֶם מִתּוֹךְ קַלְפִּי, מִי שֶׁעָלָה בְיָדוֹ "זָקֵן" נִתְקַדֵּשׁ, מִי שֶׁעָלָה בְיָדוֹ חָלָק אָמַר לוֹ, הַמָּקוֹם לֹא חָפֵץ בָּךְ (ספרי; סנהדרין י"ז):
וישארו שני אנשים BUT THERE REMAINED TWO MEN [IN THE CAMP] — i. e. two of them that had been selected. They remained, in the camp because they said, “We are not worthy of this distinction” (Sifrei Bamidbar 95:2).
והמה בכתובים [BUT THERE REMAINED TWO MEN IN THE CAMP] … AND THEY WERE AMONGST THEM THAT WERE WRITTEN — i.e. they were amongst those of them (of the people) who had been selected to constitute the Sanhedrion. For all these were written down, mentioned expressly by their names, but the requisite number was chosen by lot, because the calculation gives for twelve tribes, six elders for each tribe, with the exception of two tribes to each of which there would belong only five elders. Moses said, “No tribe will listen to me to have one elder less for his tribe!” What did he do? He took seventy-two tablets and wrote on seventy of them the word “Elder” and on two he left the surface blank. He then selected six men of each tribe so that there were altogether 72. He said to them, “Draw your tablets from the urn”. He in whose hand there came up a tablet bearing the inscription “Elder” was set apart as a member of the Sanhedrion, whilst to him in whose hand there came up a blank tablet, he said, “The Omnipresent does not require you” (Sifrei Bamidbar 95:2; Sanhedrin 17a).
רש"י על שמות י״ט:ו׳ - הטקסט מספריא
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. שָׂרִים, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר "וּבְנֵי דָּוִד כֹּהֲנִים" (שמואל ב ח'):
אלה הדברים. לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר (מכילתא):
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים AND YE SHALL BE UNTO ME A KINGDOM OF כהנים — i. e. princes, just as you say, (II Samuel 8:18) “And the sons of David were princes (כהנים)”, which cannot denote priests since his sons were of the tribe of Judah and not of Levi, the priestly tribe.
אלה הדברים THESE ARE THE WORDS — these neither fewer nor more (Mekhilta).
רש"י על שמות ב׳:ט״ז - הטקסט מספריא
ולכהן מדין. רַב שֶׁבָּהֶן; וּפָרַשׁ לוֹ מֵעֲ"זָ וְנִדּוּהוּ מֵאֶצְלָם (שם):
את הרהטים. אֶת בְּרֵכוֹת מְרוּצוֹת הַמַּיִם הָעֲשׂוּיוֹת בָּאָרֶץ:
ולכהן מדין THE PRIEST OF MIDIAN — כהן signifies the chief amongst them (see Targ. Onkelos and Mekhilta יתרו); he had abandoned the idol-worship to which they were addicted and they banished him, driving him away from them (Exodus Rabbah 1:32).
את הרהטים THE GUTTERS — the troughs for the currents of water which are excavated in the ground.
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ד׳ - הטקסט מספריא
הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב:
וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה לפתוח בתורה ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון:
משה רבינו חלק הכהנים לח' משמרות ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר וכן היו עד שמואל הנביא ובימי שמואל חלקם הוא ודוד המלך לארבעה ועשרים משמר ועל כל משמר ומשמר ראש אחד ממונה ועולין לירושלים לעבודה משמר לכל שבת ומיום השבת ליום השבת הן מתחלפין משמר יוצא והאחר שהוא אחריו נכנס עד שיגמרו וחוזרין חלילה:
ומצות עשה להיות כל המשמרות שוים ברגלים וכל שיבא מן הכהנים ברגל ורצה לעבוד עובד וחולק עמהם ואין אומרין לו לך עד שיגיע משמרך שנאמר וכי יבא הלוי מאחד שעריך וגו':
בד"א בקרבנות הרגלים ובחילוק לחם הפנים ובחילוק שתי הלחם של עצרת אבל נדרים ונדבות ותמידין אין מקריבין אותן אלא משמר שזמנו קבוע ואפילו ברגל שנאמר חלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות כלומר חלק כחלק יאכלו בקרבנות הצבור ואין חלק כחלק בשאר הדברים שכבר חלקו אותם האבות וקבעום כל משמר ומשמר בשבתו:
וכן עבודת לחם הפנים במשמר שזמנו קבוע אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות ומניין שאינו מדבר אלא ברגלים שנאמר מאחד שעריך מכל ישראל בשעה שכל ישראל באין בשער אחד ומניין שאינו מדבר אלא בכהנים שנאמר חלק כחלק יאכלו ואין שם מתנות במקדש להאכל אלא לכהנים בלבד:
וכן כהן שהיה לו קרבן ה"ז בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה שנאמר ובא בכל אות נפשו ושרת ואפילו חטאתו ואשמו הוא מקריב ומכפר ע"י עצמו והעור של קרבנו ואכילתו שלו ואם רצה ליתן את קרבנו לכל כהן שירצה להקריבו נותן ועור הקרבן ועבודתו לאותו הכהן בלבד שנתן לו:
היה הכהן בעל הקרבן בעל מום נותן קרבנו לאנשי משמר והעור שלהם היה זקן או חולה שיכול לעבוד על ידי הדחק נותן קרבנו לכל כהן שירצה והעור והעבודה לאנשי משמר ואם אינו יכול לעבוד כלל הרי הקרבן כלו לאנשי משמר:
היה טמא בקרבנות הצבור וכל הכהנים טמאים נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר ועורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים:
היה הקרבן של כ"ג והיה אונן נותנו לכל כהן שירצה ועורו ועבודתו לאנשי משמר כיון שכ"ג האונן ראוי לעבודה כמו שיתבאר ה"ז עושה שליח לקרבנו:
כל ראש משמר ומשמר מחלק משמרו לבתי אבות עד שיהיה כל בית אב ואנשיו עובד ביום אחד מימות השבת והאחר ביום של אחריו והאחר ביום של אחריו ולכל בית אב ואב ראש אחד ממונה עליו:
וממנין כ"ג הוא ראש לכל הכהנים ומושחין אותו בשמן המשחה ומלבישין אותו בגדי כהונה גדולה שנאמר והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק וגו' ואם אין שם שמן המשחה מרבין אותו בבגדי כהונה גדולה בלבד שנאמר אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים כשם שמתרבה בשמן המשחה כך מתרבה בבגדים:
כיצד מרבין אותו בבגדים לובש שמנה בגדים ופושטן וחוזר ולובשן למחר שבעת ימים יום אחר יום שנאמר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו וכשם שרבוי בגדים ז' כך משיחה בשמן שבעה יום אחר יום ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל שבעה או קודם שימשח כל שבעה עבודתו כשירה הואיל ונתרבה או נמשח פעם אחת נעשה כ"ג לכל דבר:
אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר שמביא כהן המשיח אם שגג באחד מן המצות שחייב עליהן חטאת שנאמר אם הכהן המשיח יחטא וגו' אבל לשאר הדברים שוים הם:
אין מעמידין כ"ג אלא ב"ד של אחד ושבעים ואין מושחין אותו אלא ביום שנאמר ביום המשח אותו וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום ואין ממנין שני כהנים גדולים כאחת:
ממנין כהן אחד יהיה לכ"ג כמו המשנה למלך והוא הנקרא סגן והוא הנקרא ממונה ויהיה עומד לימין כהן גדול תמיד וזה כבוד הוא לו וכל הכהנים מתחת יד הסגן:
ועוד ממנין קתיקולין להיות לסגן כמו הסגן לכ"ג ואין פוחתין משנים וממנים אמרכלין אין פחות מז' ומפתחות העזרה בידם רצה האחד לפתוח אינו יכול עד שיתכנסו כל האמרכולין ויפתחו:
וממנין גזברין מתחת ידי האמרכולין ואין פוחתין משלשה גזברין והגזברין הם שגובין כל ההקדשות ופודין את הנפדה מהן ומוציאין אותן בדברים הראויין להן להוציאן:
כהן הגדול המשוח קודם למרובה בגדים ומרובה בגדים העומד לשרת קודם למשוח שעבר מחמת קרי והעובר מחמת קרי קודם לעובר מחמת מום והעובר מחמת מום קודם לכהן משוח מלחמה ומשוח מלחמה קודם לסגן וסגן קודם לקתיקול וקתיקול קודם לאמרכל ואמרכל קודם לגזבר וגזבר קודם לראש משמר וראש המשמר קודם לראש בית אב וראש בית אב קודם לכהן הדיוט משאר הכהנים נמצאו הכהנים תמיד שמנה מעלות זו למעלה מזו:
כשימות המלך או כהן גדול או אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו וכל הקודם לנחלה קודם לשררות המת והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה או ביראה אף על פי שאינו כמותו בחכמה שנאמר במלך הוא ובניו בקרב ישראל מלמד שהמלכות ירושה והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו:
משוח מלחמה אין בנו מתמנה תחתיו לעולם אלא הרי הוא כשאר הכהנים אם נמשח למלחמה נמשח ואם לא נמשח לא נמשח וכשכהן משוח מלחמה משמש במקדש משמש בד' כלים כשאר כהנים מעלין משררה לשררה גדולה ממנה ואין מורידין אותו לשררה שהיא למטה ממנה שמעלין בקדש ולא מורידין ואין מורידין לעולם משרכה שבקרב ישראל אלא אם סרח:
וכהן גדול שעבר עבירה שחייב עליה מלקות מלקין אותו בב"ד של שלשה כשאר מחוייבי מלקות וחוזר לגדולתו:
רש"י על במדבר ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
באתת. כָּל דֶּגֶל יִהְיֶה לוֹ אוֹת מַפָּה צְבוּעָה תְלוּיָה בוֹ, צִבְעוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְצִבְעוֹ שֶׁל זֶה, צֶבַע כָּל אֶחָד כְּגוֹן אַבְנוֹ הַקְּבוּעָה בַחֹשֶׁן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַכִּיר כָּל אֶחָד אֶת דִּגְלוֹ; דָּ"אַ: בְּאוֹתוֹת לְבֵית אֲבוֹתָם, בְּאוֹת שֶׁמָּסַר לָהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם כְּשֶׁנְּשָׂאוּהוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית נ') "וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם, יְהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבוּלוּן יִשָּׂאוּהוּ מִן הַמִּזְרָח, וּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְגָד מִן הַדָּרוֹם וְכוּ'", כִּדְאִיתָא בְתַנְחוּמָא בְּפַרָשָׁה זוֹ:
מנגד. מֵרָחוֹק מִיל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בִּיהוֹשֻׁעַ "אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵנָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה" (יהושע ג'), שֶׁיּוּכְלוּ לָבֹא בְּשַׁבָּת; מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו וְהַלְוִיִּם חוֹנִים בְּסָמוּךְ לוֹ:
באתת [EVERY MAN OF THE CHILDREN OF ISRAEL SHALL ENCAMP BY HIS OWN STANDARD] WITH THE SIGNS [OF THEIR FATHERS’ HOUSES] — Each banner shall have a different sign — a piece of coloured cloth hanging on it, the colour of the one not being the same as the colour of another, but the colour of each tribe shall be like that of his stone that is fixed in the breastplate (of. Exodus 28:21), and by this means everybody will be able to recognise his banner . Another explanation of באתת לבית אבתם is: by the signs (i.e., following the signs) which their father Jacob gave them severally when they carried him out from Egypt, as it is said, (Genesis 50:12) “And his sons did unto him exactly as he had commanded them”. For he had commanded that Judah, Issachar and Zebulun should carry him, having their position at the east side of the bier, Reuben, Simeon and Gad at the south side, etc., — as it is related in Tanchuma on this section (Midrash Tanchuma, Bamidbar 12; cf. Rashi on Genesis 50:12).
מנגד AT SOME DISTANCE [AROUND THE APPOINTED TENT THEY SHALL ENCAMP] — at a distance of a mile (2000 cubits), for it is said, (Joshua 3:4) “Yet there shall be between you (the Israelites) and it (the Ark), about two thousand cubits”; the reason for this distance, which was that of a Sabbath day’s journey, was that they might be able to come unto the vicinity of the Tabernacle for instruction on Sabbath, for Moses, Aaron and his sons and the Levites were encamped quite close to it (Bemidbar Rabbah 2:9; cf. Exodus 33:7 and Rashi thereon).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.