167
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הטעם של "לא תלין" – "כי קללת אלקים תלוי", מכוון גם כלפי "המברך ה'"34, הנידון בסקילה, ולא על מת אחר35 – בכל זאת אין הדבר נובע מכך ש"לא תלין" הוא פרט בענין הסקילה, אלא מפני ש"זלזולו של מלך" הוא דוקא כאשר תלו את החוטא מפני ש"נתפס ללסטיות", שעשה עבירה חמורה ביותר, שעליה חייבים סקילה.
טו. "על עץ" – עץ הדעת "
אך עדיין דרוש הסבר: מפני "קללת אלקים תלוי – זלזולו של מלך הוא...", צריכה היתה התורה, לכאורה, למנוע תלייתו אף לרגע קט, שהרי אף לרגע אחד36 אסור לזלזל ח"ו ב"מלך"37?
בכך נלמד ענין מ"יינה של תורה":
על הפסוק "ותלית אותו על עץ" מבאר האריז"ל שבמילים "על עץ" הכוונה היא לחטא עץ הדעת38. ולפי זה יש לפרש גם בפשוטו של מקרא זה, ויש להקדים ולבאר:
א) ידוע39, שהחטא הראשון, חטא עץ הדעת של אדם הראשון (הכולל את כל בני האדם40), הוא המקור והגורם שאיפשר בכלל מהות של חטא. לאחר שכבר היתה קיימת האפשרות של מציאות החטא, עלולים להגיע, עקב ירידות רבות, כפי שאומר רש"י41
הראשונה גוררת השניה...", גם לחטא חמור, ואף ל"חטא משפט מות" – עד לאיסור סקילה, החמורה שבכל המיתות42, ועד למגדף ר"ל43.
לפי זה אפשר לבאר ברמז בפסוק זה:
ב) וכי יהיה באיש (תואר המצביע על חשיבות, כפירוש רש"י44: אדון, גיבור) חטא (באופן סתמי, ייתכן אף
הערות
- 34.
- 35. ראה רדב"ז הל' אבל פ"ד ה"ח, ש"לא תלין" בכל המתים "אין זו לאו של תורה, דקרא בהרוגי ב"ד איירי".
- 36. להעיר מתניא ספכ"ד: שאין לך עלבון גדול מזה אפי' עושה כן לפי שעה.
- 37. ומכש"כ וק"ו ממרז"ל יאבד עולמו מפני השוטים (ע"ז נד, ב) שהמדובר שם בדברים שה"עולם" זקוק להם – ומכש"כ בנוגע ל"מלך". ואף שהקושיא שם היא "איבוד" – הרי בפועל אפילו זלזול החמה וכו' אין, ועכצ"ל מטעם וכי מפני השוטים כו'.
- 38. "דרש רבינו האריז"ל על רבינו הרמ"ק ז"ל באשכבתי' וכי יהי' באיש חטא משפט מות לשון חסרון שהוא צדיק גמור ולא נמצא שום חסרון לומר שנתחייב מיתה בעבור חטא זה כי לא נמצא בו חטא והומת ועכ"ז מת וזו היא שקשה. לז"א ותלית אותו על עץ ר"ל בעטיו של נחש שאכל אדה"ר ע"כ אמרי קדוש" (נחל קדומים עה"פ. ועייג"כ של"ה בדרוש להספד (רט, ב – בשם התיקונים)). – וראה בארוכה לקו"ש חכ"ד ע' 132 ואילך.
- 39. ראה גם תו"א עט, ד. ד"ה באתי לגני תשי"א (בסה"מ באתי לגני ח"א) פ"ב.
- 40. משנה סנהדרין לז, סע"א. וראה אגה"ק ס"ז (קיא, ב). ד"ח צ, ב. ובכ"מ. וראה גם שמו"ר פ"מ, ג.
- 41. בחוקותי כו, טו. ראה שם.
- 42. סנה' נט, ב ואילך.
- 43. שהוא כופר בעיקר כמו בע"ז (סנה' מה, סע"ב. רמב"ם הל' ע"ז פ"ב ה"ו. ועוד). וראה גו"א כאן, שחטא זה דמגדף גרוע גם מע"ז. עיי"ש.
- 44. נח ט, כ. בשלח טו, ג ("כל איש כו'").
משנה תורה, הלכות אבל ד׳:ח׳ - הטקסט מספריא
היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על המטה מותר שלא מיהר אלא לכבוד אביו ואמו וכל המלין את מתו עובר בלא תעשה אא"כ הלינו לכבודו ולהשלים צרכיו.
שמות רבה מ׳:ג׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (קהלת ו, י): מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁהִתְקַנְתִּיו מֵרֹאשׁ שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמִּשְׁכָּן כְּבָר קָרָאתִי לוֹ שֵׁם, מַהוּ (קהלת ז, י): וְנוֹדָע אֲשֶׁר הוּא אָדָם, עַד שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן מוּטָל גֹּלֶם הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁעָתִיד לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ, יֵשׁ שֶׁהוּא תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם, וְיֵשׁ שֶׁהוּא תָּלוּי בְּשַׂעֲרוֹ, וְיֵשׁ שֶׁהוּא תָּלוּי בְּמִצְחוֹ, וְיֵשׁ בְּעֵינָיו, וְיֵשׁ בְּחוֹטְמוֹ, וְיֵשׁ בְּפִיו, וְיֵשׁ בְּאָזְנוֹ, וְיֵשׁ בְּמַלְתִּין [זה מקום הנזם]. וְתֵדַע לְךָ בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אִיּוֹב מְבַקֵּשׁ לְהִתְוַכֵּחַ עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר (איוב כג, ג ד): מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ, אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשִׁיבוֹ אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהִתְוַכֵּחַ עִמִּי (איוב לח, ד): אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ, מַהוּ אֵיפֹה, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִיּוֹב, אֱמֹר לִי הָאֵיפָה שֶׁלְךָ בְּאֵיזֶה מָקוֹם הָיְתָה תְּלוּיָה, בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בְּמִצְחוֹ אוֹ בְּאֵיזֶה אֵבָר שֶׁלּוֹ, אִם יוֹדֵעַ אַתָּה בְּאֵיזֶה מָקוֹם הָיְתָה אֵיפָתְךָ אַתָּה מִתְוַכֵּחַ עִמִּי, הֱוֵי: אֵיפֹה הָיִיתָ, הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם עַל יְדֵי שֶׁאָמַר דָּבָר אֶחָד בָּנָיו יוֹרְדִין לְמִצְרַיִם וּמִשְׁתַּעְבְּדִין בְּמִצְרַיִם, הֶרְאָה אוֹתוֹ לְמשֶׁה עוֹמֵד וְגוֹאֲלָם, הֶרְאָה לוֹ לְיוֹסֵף זָן אֶת הַשְּׁבָטִים, הֶרְאָה לוֹ לְמשֶׁה מוֹשֵׁחַ נְבִיאִים, הֶרְאָה לוֹ לִשְׁמוּאֵל מוֹשֵׁחַ מְלָכִים, לִיהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, לְדָוִד מְיַסֵּד הַבַּיִת, לִשְׁלֹמֹה בּוֹנֵהוּ, לַעֲתַלְיָה אֵם אֲחַזְיָה וּבָנֶיהָ מְנַתְּקִין אֶת מַסְמְרוֹת הַזָּהָב שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, יְהוֹיָדָע מְתַקֵן, אָמוֹן עוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, יֹאשִׁיָה מְבַעֲרָהּ, נְבוּכַדְנֶצַּר מַחֲרִיב הַבַּיִת, דָּרְיָוֶשׁ בּוֹנֶה אוֹתוֹ, וְהֶרְאָהוּ לִבְצַלְאֵל עוֹשֶׂה הַמִּשְׁכָּן, הֱוֵי: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל.
משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ב׳:ו׳ - הטקסט מספריא
כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת אף על פי שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא ואחד העובד עבודת כוכבים ואחד המגדף את ה' שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף לפיכך תולין עובד עבודת כוכבים כמו שתולין את המגדף ושניהם נסקלין ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודת כוכבים ששניהם כופרים בעיקר הם.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך טז ‹ פ' פרה ‹ שיחה א ‹ 421 לקו"ש ח"ז ע' 167
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.