שיחה ב

153שיחה ב

אמור

א. כיצד "מותר" לקדוש־ברוך־

הוא "להיטמא"?

ידועים דברי המדרש¹, שאת כל המצוות שציוה הקדוש־ברוך־הוא לישראל לקיים, הוא מקיים בעצמו. מכך מובן גם לגבי האזהרה לכהנים שלא להיטמא, שגם הקדוש־ברוך־הוא – אשר "אלקיכם כהן הוא"² – נזהר, כביכול, מ"להיטמא". לפיכך מסבירים בעלי התוספות³, שאין להקשות, כיצד היה "מותר" לקדוש־ברוך־הוא להיטמא בקבורת משה רבינו, שהרי "ישראל נקראו בנים למקום", ול"בן" מותר " לכהן להיטמא.

כך נאמר גם ב"זהר"⁴ על הגאולה " העתידה, אשר אז הקדוש־ברוך־הוא "יטמא", כביכול, בהוציאו את בני ישראל מגלות אדום, כנאמר: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים... וכל מלבושי אגאלתי"⁵ – שישראל הם, כביכול, "אחותו (של הקדוש־ברוך־הוא) הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש", ולכן "לה יטמא".

ב

יש להבין: הרי הקדוש־ברוך־הוא אינו סתם כהן, אלא "כהן גדול"⁶, ולכהן גדול אסור להיטמא "על כל נפשות מת", ואפילו לא לבנו ולאחותו הבתולה. ואם כך, שוב אין מובן: כיצד נטמא הקדוש־ברוך־הוא למשה, וכיצד ייטמא בשביל ישראל⁷?

ב. התשובה – בהתאם לשאלה

המהרש"א⁸ מסביר, שלאמיתו של דבר אין אפשרית כלל טומאה למעלה,

כי דבר הרוחני לא יקבל טומאה". ודברי הגמרא³, שהקדוש־ברוך־הוא

טבל", כביכול, "בנורא" (=באש) לאחר קבורת משה רבינו, מהווים תשובה בהתאם לשאלתו ולדעתו הכוזבת של המין, אשר התייחס אל הקדוש־ברוך־הוא כמציאות בעלת צורה גשמית.

לפי הסברו של המהרש"א ניתן 154ליישב השאלה שהוזכרה לעיל על דברי בעלי התוספות, כי באמת לא ייתכן ענין של טומאה למעלה בכלל.

והבהרתם של בעלי התוספות היא רק על כך שלאותו מין, לדעתו⁹, לא היה קשה "היאך נטמא", ובהתאם להשקפתו מספקת התשובה ש"ישראל נקראו בנים למקום", כי הוא ידע רק ש"אלקיכם כהן הוא", אך לא ידע שהקדוש־ברוך־הוא הוא כהן גדול.

אך קשה לומר שדיון שלם בגמרא הוא רק בהתאם לדעת המין, ובנוסף לכך, מוכח מדברי הזהר שלעיל¹⁰, שגם למעלה ייתכן ענין של טומאה, כביכול.

וכיון שכך, שבה הקושיה ומתעוררת: כיצד "נטמא", כביכול, הקדוש־ברוך־הוא, כהן גדול, ל"בנו" ול"אחותו הבתולה"?

ג. הנבראים – "משל" לשורשם

ההסבר לכך הוא:

כל עניני הבריאה נקבעו למטה באופן זה או אחר, משום שכך הם למעלה, בשורשם. אמנם, המקור נעלה באין־ערוך מעל ההגדרות של הנבראים למטה, אך בכל זאת, כיון שגם המדות " שלמעלה (בשורשן) אינן מופשטות לגמרי, כאור אין סוף כשלעצמו שאין לו הגדרה כלל והוא פשוט בתכלית, אלא יש להן הגדרה וכיוון מסויים – חסד, גבורה וכו', לכן יש בהן דמיון מסויים לנבראים מסויימים למטה המתהווים מהן¹¹, שבהם מתבטא השורש באופן בולט ומוגדר. לדוגמא, המים, אשר יורדים בטבעם מלמעלה למטה¹² דומים למדת החסד, שהיא שורש בחינת המים¹³, שמהותה היא 155המשכה מלמעלה למטה¹⁴. וכך גם לגבי הנבראים האחרים.

לכן הנבראים הם לעומת שורשם בבחינת "משל", כי באמצעותם ניתן לקבל הבנה מסויימת ב"נמשל",

ל בשורשם למעלה¹⁵.

וכיון שהרצון העליון הוא שתהיה ידיעה והשגה שכלית בדרגות שלמעלה, ואף באור אין סוף, כנאמר¹⁶, ש"יכירו גדולתו", שהיא מופשטת לחלוטין, לכן נקבעו גם בבריאה ענינים שמעל להגבלה, יחסית לבריאה, כדי שבאמצעותם ניתן יהיה לקבל מושג כלשהו, כביכול, לגבי אי הגבלתו של הקדוש־ברוך־הוא.

ד. הגבלות הנבראים אינן משל למקורם

אמנם גם הענינים בבריאה המשמשים "משל" ל"אין־סופיותו" של הקדוש־ברוך־הוא אינם משל בלבד, אלא הם כך מפני שנבראים אלו – מקורם בדרגות אלו שמעל להשתלשלות,

כפי שההגדרות המהוות משל

מדות שלמעלה, הרי זה מפני ש"נשתלשלו מהן"¹⁷, הן השתלשלו מהמדות העליונות, כדלעיל בסעיף ג',

בכל זאת מובן, שמפני היותם נבראים, יש להם בהכרח סייגים והגבלות, ולפיכך, כאשר משתמשים בהם כ"משל" לאין־סופיותו של הקדוש־ברוך־הוא, אין לערב בכך את מגבלותיהם, כי בכך אין הם משל לאור־אין־סוף־ברוך־הוא.

לדוגמא, השמש, אשר בכך שאינה משתנה על ידי האור והזיו היוצא ממנה, היא משל ל"אני הוי' לא שניתי"¹⁸, ולפי האמור לעיל, היא מהווה משל לכך מפני¹⁹ שהיא נמשכת, כביכול, מ"שמש הוי'"²⁰. אך מובן, שההגבלות המסויימות של אור השמש, 156מעצם היותו נברא, אינן²¹ משל לאור־אין־סוף²². "

ה. "כהן גדול" ו"כהן סתם" למעלה

מכך מובן בעניננו ההבדל בין "כהן סתם" לבין "כהן גדול" למעלה:

אמנם, הכהן הגדול שלמטה הוא משל ודוגמא ל"כהן גדול" שלמעלה. אך מובן, שהוא משל לכך בפרט של כהונה וקדושה נוספת של הכהן הגדול שלמטה. אך ההגבלות שיש לכהן " הגדול למטה מפני היותו נברא, נשמה בגוף – הן אינן משל לבחינת הכהן הגדול שלמעלה.

לכן מובן, שכיון שהכהן הגדול שלמטה, מפני הכהונה הגדולה שבו, נעלה מענין הטומאה²³, עד שאפילו

לאביו ולאמו לא יטמא",

ואפשרותו להיטמא אינה נובעת מהכהונה הגדולה שבו, אלא מהגבלותיו הגשמיות,

לפיכך בדרגת "כהן גדול" שלמעלה לא ייתכן ענין הטומאה.

ואילו הדרגה שלמעלה המכונה

כהן" סתם, שהיא ה"שורש" לכהן הדיוט שלמטה, הרי כיון שבכהן הדיוט למטה אפשרי ענין הטומאה גם מצד הכהונה שבו, אשר משום כך מותר לו, והוא צריך²⁴ להיטמא "לשארו הקרוב..." – לכן קיים הדבר, כביכול, גם בדרגת כהן הדיוט שלמעלה.

לפי האמור לעיל יובן כיצד עסק הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, בקבורת משה ובענין של "וכל מלבושי אגאלתי", כי בדרגת כהן גדול לא ייתכן מלכתחילה ענין הטומאה. השאלה היא מצד בחינת "כהן הדיוט" שלמעלה, והתשובה לכך היא, כדלעיל, ש"ישראל נקראים בנים למקום", "ולאחותו הבתולה... לה יטמא".

157ו. כל יהודי כהן גדול

יש בכך עוד ענין:

על הפסוק "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים"²⁵, אומר "בעל הטורים"²⁶, שהכוונה היא לכהנים גדולים. כלומר, בזמן מתן תורה היה כל יהודי בבחינת כהן גדול.

מכן מובן, שכשם שבבחינת כהן גדול שלמעלה לא ייתכן ענין הטומאה בכלל, כדלעיל בסעיף ה', כך גם לגבי ישראל מצד בחינת הכהן הגדול שבהם. בדומה לידוע²⁷, שבבחינת ה"יחידה" של היהודי אין הטומאה יכולה "לפגוע".

מכך רואים את החביבות העצומה של בני ישראל המתבטאת ב"כל לבושי אגאלתי": לגבי עצם הנשמה לא ייתכן ענין החטא והטומאה מלכתחילה, וממילא, בלתי אפשריים הענינים של גלות ושל "אגאלתי". הטומאה והגלות הם רק בכוחות הגלויים, ובכל זאת הקדוש־ברוך־הוא "ייטמא", כביכול, כדי להוציא מהגלות את הכוחות הגלויים של ישראל, כי גם אותם אין הוא יכול, כביכול, להשאיר בגלות²⁸, והוא גואל את כל ישראל, עם כל עניניהם, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.