155
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
המשכה מלמעלה למטה14. וכך גם לגבי הנבראים האחרים.
לכן הנבראים הם לעומת שורשם בבחינת "משל", כי באמצעותם ניתן לקבל הבנה מסויימת ב"נמשל",
ל בשורשם למעלה15.
וכיון שהרצון העליון הוא שתהיה ידיעה והשגה שכלית בדרגות שלמעלה, ואף באור אין סוף, כנאמר16, ש"יכירו גדולתו", שהיא מופשטת לחלוטין, לכן נקבעו גם בבריאה ענינים שמעל להגבלה, יחסית לבריאה, כדי שבאמצעותם ניתן יהיה לקבל מושג כלשהו, כביכול, לגבי אי הגבלתו של הקדוש־ברוך־הוא.
ד. הגבלות הנבראים אינן משל למקורם
אמנם גם הענינים בבריאה המשמשים "משל" ל"אין־סופיותו" של הקדוש־ברוך־הוא אינם משל בלבד, אלא הם כך מפני שנבראים אלו – מקורם בדרגות אלו שמעל להשתלשלות,
כפי שההגדרות המהוות משל
מדות שלמעלה, הרי זה מפני ש"נשתלשלו מהן"17, הן השתלשלו מהמדות העליונות, כדלעיל בסעיף ג',
בכל זאת מובן, שמפני היותם נבראים, יש להם בהכרח סייגים והגבלות, ולפיכך, כאשר משתמשים בהם כ"משל" לאין־סופיותו של הקדוש־ברוך־הוא, אין לערב בכך את מגבלותיהם, כי בכך אין הם משל לאור־אין־סוף־ברוך־הוא.
לדוגמא, השמש, אשר בכך שאינה משתנה על ידי האור והזיו היוצא ממנה, היא משל ל"אני הוי' לא שניתי"18, ולפי האמור לעיל, היא מהווה משל לכך מפני19 שהיא נמשכת, כביכול, מ"שמש הוי'"20. אך מובן, שההגבלות המסויימות של אור השמש,
הערות
- 14. אגה"ק ס"ח. ובכ"מ. וראה גם תניא ח"א פ"ד.
- 15. ראה בארוכה ד"ה מי כמוך תרכ"ט. המשך והחרים תרל"א ס"ע כה ואילך.
- 16. ע"ח שער הכללים בתחלתו: כשעלה ברצונו ית' שמו לברוא את העולם כדי .. יכירו גדולתו. וראה ג"כ המשך תרס"ו בתחלתו. שגם כשמאיר בחדר קטן, הוא אותו האור ממש כמו שהוא בפלטרין גדול ומרווח, ורק שאינו מתפשט שם כ"כ (ד"ה כי עמך ש"ת פ"ו. ובכ"מ).
- 17. ראה תניא רפ"ג.
- 18. לקו"ת שה"ש יד, ג. ובכ"מ. ובהמשך תרס"ו ע' תעז־ח, אשר (לא רק העדר השינוי שבהשמש הוא משל ל"אני הוי' לא שניתי", אלא) גם הפשיטות והעדר השינויים שבהאור – הוא משל לפשיטות האור שלמעלה (וראה לעיל הערה 13).
- 19. שלכן, כמה פרטים שבו – כולל גם מדת גדלו – הם בדוגמת הענינים שב"שמש הוי'" (ראה לקוטי לוי"צ הערות לתניא ריש ע' כז).
- 20. להעיר מסוטה י, א וברש"י ותוס' שם.
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ יום שמחת תורה, ה'תשל"ב לקו"ש ח"ז ע' 155
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.