156
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מעצם היותו נברא, אינן21 משל לאור־אין־סוף22. "
ה. "כהן גדול" ו"כהן סתם" למעלה
מכך מובן בעניננו ההבדל בין "כהן סתם" לבין "כהן גדול" למעלה:
אמנם, הכהן הגדול שלמטה הוא משל ודוגמא ל"כהן גדול" שלמעלה. אך מובן, שהוא משל לכך בפרט של כהונה וקדושה נוספת של הכהן הגדול שלמטה. אך ההגבלות שיש לכהן " הגדול למטה מפני היותו נברא, נשמה בגוף – הן אינן משל לבחינת הכהן הגדול שלמעלה.
לכן מובן, שכיון שהכהן הגדול שלמטה, מפני הכהונה הגדולה שבו, נעלה מענין הטומאה23, עד שאפילו
לאביו ולאמו לא יטמא",
ואפשרותו להיטמא אינה נובעת מהכהונה הגדולה שבו, אלא מהגבלותיו הגשמיות,
לפיכך בדרגת "כהן גדול" שלמעלה לא ייתכן ענין הטומאה.
ואילו הדרגה שלמעלה המכונה
כהן" סתם, שהיא ה"שורש" לכהן הדיוט שלמטה, הרי כיון שבכהן הדיוט למטה אפשרי ענין הטומאה גם מצד הכהונה שבו, אשר משום כך מותר לו, והוא צריך24 להיטמא "לשארו הקרוב..." – לכן קיים הדבר, כביכול, גם בדרגת כהן הדיוט שלמעלה.
לפי האמור לעיל יובן כיצד עסק הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, בקבורת משה ובענין של "וכל מלבושי אגאלתי", כי בדרגת כהן גדול לא ייתכן מלכתחילה ענין הטומאה. השאלה היא מצד בחינת "כהן הדיוט" שלמעלה, והתשובה לכך היא, כדלעיל, ש"ישראל נקראים בנים למקום", "ולאחותו הבתולה... לה יטמא".
הערות
- 21. ראה המשך תרס"ו ס"ע תעז: כי באמת הרי השמש ג"כ נברא ובע"ג. וראה גם שעהיוה"א פ"י (פח, א): וגם נתלבש בעוה"ז שהוא בבחי' גבול ותכלית.
- 22. עפ"י מ"ש בפנים יובן מה שמבואר לפעמים (ד"ה להבין ענין אוא"ס תרכ"ז פ"ב. המשך וככה תרל"ז פ"ק) הטעם מה שהשפעת החיות ממנו ית' נקרא בשם "אור" (ולא בשם "שפע") "כי בדבר רוחני אין שייך התפשטות והתכווצות .. כ"א גילוי והעלם .. דהלא את השמים ואת הארץ אני מלא" – דלכאורה, הרי אופן המשכת האור מן המאור הוא בדרך "התפשטות" (שעהיחוה"א פ"ג) ולא בדרך "גילוי", ובמקום שהאור אינו מתפשט אינו נמצא שם כלל, גם לא בהעלם (ראה סה"מ תקס"ב ע' רפ. סידור מח, ב. אמ"ב שער הק"ש פי"ב (כג, סע"ד)), ואיך שייך לומר שהתואר "אור" יהי' משל להבין על ידו הענין ד"את השמים ואת הארץ אני מלא" – כי ענין ה"אור" הוא בדרך "גילוי", ורק שבאור השמש, להיותו גשמי ובגדר מקום, הוא בדרך "התפשטות". ועצ"ע.
- 23. להעיר שכה"ג אינו מחלל את העבודה כשהקריב אונן (רש"י פרשתנו כא, יב. סנה' פד, רע"א).
- 24. טושו"ע יו"ד ס' שעג ס"ג.
תניא, שער היחוד והאמונה י׳ - הטקסט מספריא
אַךְ מִכָּל מָקוֹם, הוֹאִיל ״וְדִבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם״, ״לְשַׁכֵּךְ אֶת הָאֹזֶן מַה שֶּׁהִיא יְכוֹלָה לִשְׁמוֹעַ״, לְכָךְ נִיתַּן רְשׁוּת לְחַכְמֵי הָאֱמֶת לְדַבֵּר בִּסְפִירוֹת בְּדֶרֶךְ מָשָׁל, וְקָרְאוּ אוֹתָן ״אוֹרוֹת״, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי הַמָּשָׁל הַזֶּה יוּבַן לָנוּ קְצָת עִנְיַן הַיִּחוּד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּמִדּוֹתָיו, שֶׁהוּא בְּדֶרֶךְ מָשָׁל, כְּעֵין יִחוּד אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבְּתוֹךְ גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ עִם גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ – שֶׁנִּקְרָא ״מָאוֹר״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל וְגוֹ׳״, וְהַזִּיו וְהַנִּיצוֹץ הַמִּתְפַּשֵּׁט וּמֵאִיר מִמֶּנּוּ – נִקְרָא ״אוֹר״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם״, וּכְשֶׁהָאוֹר הוּא בִּמְקוֹרוֹ בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ – הוּא מְיוּחָד עִמּוֹ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כִּי אֵין שָׁם, רַק עֶצֶם אֶחָד שֶׁהוּא גּוּף הַמָּאוֹר הַמֵּאִיר, כִּי הַזִּיו וְהָאוֹר שָׁם – עֶצֶם אֶחָד מַמָּשׁ עִם גּוּף הַמָּאוֹר הַמֵּאִיר, וְאֵין לוֹ שׁוּם מְצִיאוּת כְּלָל בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְכַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מַמָּשׁ, וְיוֹתֵר מִזֶּה, הֵן מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת עִם מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כִּבְיָכוֹל, הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם וּמִתְיַיחֵד עִמָּהֶם בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, מֵאַחַר שֶׁנִּמְשְׁכוּ וְנֶאֶצְלוּ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּדֶרֶךְ הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ. אַךְ לֹא מַמָּשׁ בְּדֶרֶךְ זֶה, רַק בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְנִפְלָאָה מֵהַשָּׂגָתֵינוּ, כִּי גָּבְהוּ דְרָכָיו מִדְּרָכֵינוּ.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְשַׁכֵּךְ הָאֹזֶן, נִשְׁמַע וְנִתְבּוֹנֵן מִמְּשַׁל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, הַמְיוּחָד וּבָטֵל בִּמְקוֹרוֹ וְאֵינוֹ עוֹלֶה בְּשֵׁם כְּלָל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, רַק שֵׁם הַמָּקוֹר לְבַדּוֹ – כָּךְ כָּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, אֵינָן עוֹלוֹת וְנִקְרָאוֹת בְּשֵׁמוֹת אֵלּוּ כְּלָל, אֶלָּא לְגַבֵּי הַנִּבְרָאִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, שֶׁהֲוָויָיתָם וְחַיּוּתָם וְהַנְהָגָתָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְהַוֶּה וּמְחַיֶּה אוֹתָם וּמַנְהִיגָם, הוּא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ הַמִּתְלַבְּשׁוֹת בְּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ: ״בַּעֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרָא הָעוֹלָם: בְּחָכְמָה, בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וְכוּ׳, דִּכְתִיב, ׳ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וְגוֹ׳״. וּכְמַאֲמַר אֵלִיָּהוּ: ״דְּאַפִּיקַת עֲשַׂר תִּיקּוּנִין, וְקָרִינָן לְהוֹן עֲשַׂר סְפִירָן, לְאַנְהָגָא בְהוֹן עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְיָין וְעָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָין, וּבְהוֹן אִתְכְּסִיאַת כוּ׳״.
עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, בְּיוֹם רִאשׁוֹן מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית – נִגְלֵית מִדַּת הַחֶסֶד, כְּלוּלָה מִכָּל מִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ מְלוּבָּשִׁין בָּהּ, וּבָרָא בָהּ אֶת הָאוֹר – בְּמַאֲמַר ״יְהִי אוֹר״, שֶׁהִיא בְּחִינַת הִתְפַּשְּׁטוּת וְהַמְשָׁכַת הָאוֹר לָעוֹלָם מִלְמַעְלָה, וְהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ בָּעוֹלָם מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ, שֶׁהִיא בְּחִינַת מִדַּת חֶסֶד; רַק מִפְּנֵי שֶׁכְּלוּלָה גַּם מִמִּדַּת גְּבוּרָה, לָכֵן לֹא הָיָה רוּחָנִי כְּאוֹר שֶׁל מַעְלָה מַמָּשׁ, וְגַם נִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, שֶׁהוּא מַהֲלַךְ תּ״ק שָׁנָה מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ וּמִמִּזְרָח לְמַעֲרָב.
וְכֵן בְּיוֹם שֵׁנִי – נִגְלֵית מִדַּת גְּבוּרָה, כְּלוּלָה מִשְּׁאָר מִדּוֹת, וּרְצוֹנוֹ כוּ׳, וּבָרָא בָהּ הָרָקִיעַ – בְּמַאֲמַר ״יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם״, שֶׁהִיא בְּחִינַת צִמְצוּם וּגְבוּרוֹת לְהַעֲלִים מַיִם הָעֶלְיוֹנִים הָרוּחָנִיים מִמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים, וְעַל יְדֵי זֶה, נִתְגַּשְּׁמוּ הַתַּחְתּוֹנִים בְּהִבָּדְלָם מֵהָעֶלְיוֹנִים; וּמִדַּת חֶסֶד כְּלוּלָה בָּהּ, כִּי ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״ שֶׁהַכֹּל כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וְאָדָם עָלֶיהָ לַעֲבוֹד ה׳. וְכֵן כּוּלָּן.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ בַּתִּיקּוּנִים שָׁם: ״לְאַחֲזָאָה אֵיךְ אִתְנַהֵיג עָלְמָא בְּצֶדֶק וּמִשְׁפָּט כוּ׳, צֶדֶק אִיהוּ דִין, מִשְׁפָּט אִיהוּ רַחֲמֵי כוּ׳, כּוֹלָּא לְאַחֲזָאָה אֵיךְ אִתְנַהֵיג עָלְמָא, אֲבָל לָאו דְּאִית לָךְ צֶדֶק יְדִיעָא דְּאִיהוּ דִין, וְלָא מִשְׁפָּט יְדִיעָא דְּאִיהוּ רַחֲמֵי, וְלָאו מִכָּל אִינּוּן מִדּוֹת כְּלָל״:
רש"י על ויקרא כ״א:י״ב - הטקסט מספריא
ומן המקדש לא יצא. אֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחַר הַמִּטָּה (סנהדרין י"ח), וְעוֹד מִכָּאן לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן, וְכֵן מַשְׁמָעוֹ: אַף אִם מֵתוּ אָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לָצֵאת מִן הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה:
ולא יחלל את מקדש. שֶׁאֵינוֹ מְחַלֵּל בְּכָךְ אֶת הָעֲבוֹדָה, שֶׁהִתִּיר לוֹ הַכָּתוּב, הָא כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁעָבַד אוֹנֵן חִלֵּל (זבחים ט"ז; סנהדרין פ"ח):
ומן המקדש לא יצא NEITHER SHALL HE GO OUT FROM THE SANCTUARY — This means that he must not follow the bier (attend the funeral of his father or mother) (Sanhedrin 18a). Our Rabbis further derived from this (Sanhedrin 84a) the Halacha that the High Priest may perform the sacrificial rites when an “Onan”. The following is how this is implied: even if his father or his mother died he is not required to leave the Sanctuary as may be assumed, but may perform the service;
ולא יחלל את מקדש means because he does not thereby (by remaining in the Sanctuary) profane the sacred service, since Scripture permits him to remain and to perform it; it follows therefore that an ordinary priest who officiated when an "Onan" did profane the service (Zevachim 16a; Sanhedrin 84a).
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- כח - שנת תש"כ - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת י"ב סיון, ה'תש"כ. לקו"ש ח"ז ע' 156
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.