שיחה א

הערות

עמוד 147

1. 1. יבמות קיד, סע"א. פסיקתא הובאה באוה"ח. וראה תוה"א להרמב"ן מתו"כ.
2. 2. ראה פרמ"ג (ר"ס שמג) השיטות אם גם ישראלים (אף שכ' ואמרת אליהם – ראה אוה"ח ועוד).
3. 3. כדאי' ביבמות שם "דלא ליטמו להו בידים". וכ"ה בשו"ע אדמוה"ז או"ח (סשמ"ג סוס"ג), שגם גבי טומאה "א"צ להוציאו מהבית שהטומאה בתוכו". (בב"י באו"ח שם שבג' הדברים (שרצים דם טומאה) צריך להפריש, ובב"ח שם שבטומאה עכ"פ צריך להפריש, אבל ראה מג"א ר"ס שמ"ג שלא כן דעת הרמ"א ורוב הפוסקים. וראה רמב"ן כאן).
4. 4. שמיני יא, מב. אחרי יז, יב.
5. 5. יבמות שם ואילך.

עמוד 147

1. 6. במהרש"א שם, שא"א ללמוד דם משרצים, כי עיקר אכילת שרצים הוא בכזית והשיעור דדם הוא ברביעית. ולפי דבריו, א"א גם ללמוד דם מנבילה. אבל מפשטות לשון הגמרא "משום דאיסורן במשהו אבל דם דעד דאיכא רביעית" משמע שמה שא"א ללמוד דם משרצים הוא דוקא לפי שאיסורן במשהו. אבל מה ששרצים הוא בכזית ודם ברביעית אין זה פירכא. וי"ל הטעם כי השיעור דכזית ורביעית אי"ז גדר בשרצים ובדם כ"א באכילה ובשתי', ששיעור אכילה הוא בכזית ושיעור שתי' ברביעית. וגם בדם כשאוכלו שיעורו הוא בכזית (ראה רמב"ם הל' מאכלות אסורות רפ"ו. הל' נזירות פ"ה ה"ב. שו"ת שארית יודא או"ח סט"ו בשם רבנו הזקן. גולות עליות למס' מקואות פ"י מ"ז. צפע"נ להל' מאכא"ס שם).
2. 7. וכמו שהקשה הב"י שם. בט"ז שם: "דאי"ז קושיא כלל דלכתוב חד משאר איסורים דלא הוזכרו לענין זה" אבל מ"מ יומתק ע"י ביאור, מדוע לא נכתב הדין באיסור אחר.
3. *. בלקו"ש (כרך ב') ע' 80־679 מבואר, שהטעם שהדין דלהזהיר כו' נאמר בג' מקומות אלו הוא בכדי להורות שההשתדלות בחינוך (ראה להלן הערה 24) צריכה להיות גם בג' איסורים אלו (ובכיו"ב), עיי"ש. – שזהו אחד הביאורים למה ל"נ בתורה הציווי דלהזהיר כו' מבלי להזכיר איסור מסוים וע"ד הציווי לפני עור וכו'– אבל מכיון שהדין דלהזהיר כו' בכל האיסורים שבתורה נלמד מג' מקומות אלו – היינו שהדין דלהזהיר בג' אלו הוא המקור לדין זה בשאר האיסורים – צריך לומר ש(החומרות שב)ג' איסורים אלו, הם עיקר הטעם של דין זה, כבפנים.
4. 8. וראה להלן הערה 22 – תוספת ביאור בדין זה בכל האיסורים.
5. 9. שו"ע אדמוה"ז שם סעיף ה'.
6. 10. להעיר מדיני פקו"נ (שו"ע הל' שבת סש"ל ועוד). ויתרה מזו מתניא פל"ב ד"הנפש כו' כולן מתאימות ואב א' לכולנה".

עמוד 148

1. 11. להעיר (בנוגע לנפש הקדושה) משו"ע אדה"ז מהד"ת סוס"ד.
2. 12. שלכן נקראים (אדר"נ ספל"א) "מלאך המות שבאדם". וראה תוספות ד"ה רקב (נזיר נא, א).
3. 13. ראה נזיר שם.
4. 14. ד"ה כי עמך ש"ת סעיף ו'. חייב אינש תש"ח סעיף ג'. ובכ"מ. וראה יומא פ, ב.
5. 15. כנ"ל מתניא פל"ב שכולן מתאימות.
6. 16. ראה תניא ספ"ו ובכ"מ, שהחיות של דברים האסורים הוא מגקה"ט.

עמוד 149

1. 17. שלכן ע"ז – להיותה ה"נקודה" של כל " האיסורים (ראה תניא רפ"כ ופכ"ד) – היא בכל שהוא (ראה ע"ז עג, סע"ב: משום חומרא דע"ז).
2. 18. להעיר שאפילו על מצוה א' מצינו כיו"ב: רחבה מצותך מאד (על מצות הצדקה "לשון מאד שהוא בלי גבול ותכלית" – אגה"ק סו"ס יז), מצוה רבה (פדיון שבוים – ב"ב ח, סע"א), מצוה רמה* ונשאה (וידעת היום גו' – קו"א קנו, ב) ועוד.
3. 19. דה"א כג, יג.
4. 20. אגה"ת פ"ה. ובכ"מ.
5. . כצ"ל. וכן הוא באתהלך לאזניא ע' קסה.

עמוד 150

1. 21. כי זה לעומת זה עשה האלקים. וראה ע"ז שם: כהתירו כך איסורו. ולכן מזה עצמו שאיסורו במשהו, נקודת קליפה, מוכח שזה נוגע בנקודת – הנשמה.
2. 22. ומ"מ למדין הדין ד"להזהיר כו'" מג"ד אלו על כל המצות, כי כל המצות, יסודם הוא הקבלת עול מלכות שמים שבהם – בחי' הנקודה (וראה לעיל הערה 17, שכל האיסורים יסודם הענין דע"ז), ורק שבכל המצות, הנקודה שבהם אינה ש בגילוי כבג' דברים אלו. (וכמובן מענין "ריבה כו' מצות יתרות" – החומרא שבנפש האדם – הרי בפנימיות, ישנו ענין זה בכל ישראל, כמרז"ל (מכות ספ"ג) "הרבה להם תורה ומצות", אלא – שבכהנים הוא בגילוי). ואף שבכל ג"ד אלו ישנו צד השוה, שהנקודה שבהם באה לידי גילוי – בכ"ז נלמדים מהם כל המצות, כי בענין הנקודה אין סברא לחלק בין העלם לגילוי, כי מעלתה היא נקודה ולא גילוי. (ומ"מ באם הי' נאמר דין זה רק באחד או בב' מג"ד אלו, לא היו לומדים ממנו (לא מצד גילוי הנקודה שבו, כי אם) מצד חומרא הפרטית שבו).
3. 23. דלכאורה, הי' יכול לכתוב דין זה גם בלשון אחר. ובפרט לפי מ"ש הרא"ם ר"פ אמור והב"י באו"ח שם (מהטור יו"ד ר"ס שעג) שמלשון זה משמע שצריך להזהיר את הקטנים לאפרושי מאיסורא – שזהו לא כהלכתא לכהנ"ל. (וגם לפי "ש בשוה"ג להערה שלאח"ז שעל הגדול מוטל להתעניין בהקטן – הרי גם חובת ההתעניינות הי' יכול לכתוב בלשון אחר).
4. 24. ואף שהדין ד"להזהיר כו'" הוא רק דלא ליספו להו בידים – וקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו – הרי ענינו הוא "פארנעמען זיך"* מיט די (=להתעסק עם ה)קטנים – השתדלות בחינוך במובנו הרחב; ביתר ביאור – הספקת כל צרכיו, לא רק צרכיו הרוחניים, מצות החינוך כפשוטה – במובנו המצומצם. והיא אינה אלא פרט אחד מענין הכללי דחינוך, וגם מוגבלת בזמן [כי מה תועלת (ושייכות) דחינוך כפשוטו – כשעדיין לא הגיע לחינוך (וגם בזה – ב"הגיע" – כמה דרגות – עיין שו"ע אדה"ז סשמ"ג ס"ג)], משא"כ ענין החינוך במובנו הרחב, שייך ועד לאופן ד"בכל עת" "תמיד יומם ולילה" – כמשנ"ת בזן** בניו ובנותיו כשהם קטנים (כתובות נ, א). ועיין במפרשי טעמי מצות כיבוד או"א.
5. . שלכן אמרו "להזהיר גדולים על הקטנים" – ולא בל' איסור (או כיו"ב) – כי אי"ז רק איסור [ע"ד "לפני עור לא תתן מכשול" – שאין מזה הוכחה כלל דהתעניינות בהעור או שייכות עמו, כ"א האיסור גדול כ"כ עד שאפילו להכשיל בו אסור (והעור – ענין צדדי בזה)] כי אם, שהגדול מוטל עליו מדאורייתא להתעניין בקטן ואפילו בתינוק בן יומו, ושיש לו אב (והאיסור ענין צדדי בזה). ומה שהחיוב הוא רק "דלא ליספו כו'" אבל א"צ להפרישו – הוא תנאי ופרט בהנ"ל, ובכמה אופנים יש להסביר. ודוגמא אחת מכו"כ: מ"ע ואהבת לרעך כמוך – עיין בחדא"ג (שבת לא, א) דרק בדעלך סני לחברך לא תעביד – יש לחייבו מצד ואהבת – ממש כבנדו"ד.
6. . ומה ששם חייבוהו אפילו בטרחא דגופא ודממונא – ה"ז רק מתקנת אושא. והא דקטני קטנים מחוייב לכו"ע – ה"ז דוקא האב (כתובות מט, ב. סה, ב).

עמוד 151

1. *. ועד"ז הוא גם ב"גדול" (כח השכל) ו"קטן" (כח המעשה) שבאדם, אשר עיקר הגדלות שבלימוד (שכל) הוא מה שמביא לידי מעשה, כמבואר בהמכתב שנדפס בלקו"ש ח"ז ע' 327.
2. 25. ד"ה זה היום עשה ה' תש"ח ספ"ב. וראה גם אגה"ק סוף סי' ז'. וראה לקו"ש (כרך ד') ע' 1193 בפירוש מארז"ל (אבות רפ"ב) "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", שההתחלקות דקלות וחמורות הוא רק מצד ענין הפרטי (בחי' כלים) שבמצות, אבל מצד ענין הזוהר והאור שבהם [שזה שייך לבחי' נקודת הנפש שלמעלה מידיעה – ראה לקו"ש שם בפירוש "שאין אתה יודע כו'"], כולן שוין.
3. 26. להעיר מדרז"ל עה"פ מאיר עיני שניהם ה' (תמורה טז, א) הובא בהקדמת התניא (עיי"ש משמעותו – דאיש תככים – בינוני – לאו דוקא).
4. 27. וגם הדין ד"להזהיר גדולים כו'" שבשרצים ודם נלמד מקראי יתירא (פירש"י ליבמות שם), שהוא כענין ההכפלה.
5. 28. שמזה מובן שגם במקום שפירושו כפל כפשוטו – אפשר שירמז ע"ז שהענין הוא שלא בערך. וק"ל.
6. 29. ראה שמו"ר רפמ"ו.
7. 30. ראה אגה"ת ספ"ט.
8. 31. אגה"ק סי' ד'.

עמוד 152

1. 32. פרדר"א פמ"ח. ילקוט לך רמז סד. וראה ד"ה לך לך תרכ"ז, שהשייכות דאותיות כפולות (משיחת ש"פ אמור תשכ"ד) לגאולה הוא לפי שאותיות כפולות הם מבחי' הסובב, שלמעלה מהגבלה.