147
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הכהנים, ופעמיים לגבי איסורים אשר "שווים בכל". אילו היה דין זה מופיע באיסור אכילת נבילה וכדומה, ניתן " היה ללמוד ממנו לגבי כל האיסורים אשר "שווים בכל"6, ואז די היה בכתיבת דין זה פעמיים בלבד7?
הכרחי לומר*, שהתורה כתבה דין זה בשלשה איסורים אלו, כי החומרות שבהם – איסור ב"משהו", איסור כרת,
שווים בכל" ו"ריבה בהם מצוות יתרות" – דוקא הן מהוות את הטעם העיקרי לדין "להזהיר גדולים על קטנים"8.
ב. הקשר בין הגדולים לבין הקטנים
הסיבה לכך שהתורה מזהירה את הגדולים על הקטנים, היא מפני שיש קשר בין הגדולים לבין הקטנים. אילו לא היה ביניהם שום קשר, לא היתה התורה מזהירה את הגדולים לגבי מי שאין להם קשר עמם כלל.
ומתעוררת השאלה: הרי ה"קטנים" שלגביהם מוזהרים הגדולים הם אפילו קטנים שאינם בני הבנה כלל9. ומהו אפוא הקשר שבין ה"גדולים" לבין קטנים אלו, אשר בגינו מוזהרים הגדולים על קטנים אלו?
אך נקודת הקשר שביניהם, והיא מהותית ביותר, היא נקודת היהדות10, אשר בה שווים כל ישראל.
הערות
- 6. במהרש"א שם, שא"א ללמוד דם משרצים, כי עיקר אכילת שרצים הוא בכזית והשיעור דדם הוא ברביעית. ולפי דבריו, א"א גם ללמוד דם מנבילה. אבל מפשטות לשון הגמרא "משום דאיסורן במשהו אבל דם דעד דאיכא רביעית" משמע שמה שא"א ללמוד דם משרצים הוא דוקא לפי שאיסורן במשהו. אבל מה ששרצים הוא בכזית ודם ברביעית אין זה פירכא. וי"ל הטעם כי השיעור דכזית ורביעית אי"ז גדר בשרצים ובדם כ"א באכילה ובשתי', ששיעור אכילה הוא בכזית ושיעור שתי' ברביעית. וגם בדם כשאוכלו שיעורו הוא בכזית (ראה רמב"ם הל' מאכלות אסורות רפ"ו. הל' נזירות פ"ה ה"ב. שו"ת שארית יודא או"ח סט"ו בשם רבנו הזקן. גולות עליות למס' מקואות פ"י מ"ז. צפע"נ להל' מאכא"ס שם).
- 7. וכמו שהקשה הב"י שם. בט"ז שם: "דאי"ז קושיא כלל דלכתוב חד משאר איסורים דלא הוזכרו לענין זה" אבל מ"מ יומתק ע"י ביאור, מדוע לא נכתב הדין באיסור אחר.
- *. בלקו"ש (כרך ב') ע' 80־679 מבואר, שהטעם שהדין דלהזהיר כו' נאמר בג' מקומות אלו הוא בכדי להורות שההשתדלות בחינוך (ראה להלן הערה 24) צריכה להיות גם בג' איסורים אלו (ובכיו"ב), עיי"ש. – שזהו אחד הביאורים למה ל"נ בתורה הציווי דלהזהיר כו' מבלי להזכיר איסור מסוים וע"ד הציווי לפני עור וכו'– אבל מכיון שהדין דלהזהיר כו' בכל האיסורים שבתורה נלמד מג' מקומות אלו – היינו שהדין דלהזהיר בג' אלו הוא המקור לדין זה בשאר האיסורים – צריך לומר ש(החומרות שב)ג' איסורים אלו, הם עיקר הטעם של דין זה, כבפנים.
- 8. וראה להלן הערה 22 – תוספת ביאור בדין זה בכל האיסורים.
- 9. שו"ע אדמוה"ז שם סעיף ה'.
- 10. להעיר מדיני פקו"נ (שו"ע הל' שבת סש"ל ועוד). ויתרה מזו מתניא פל"ב ד"הנפש כו' כולן מתאימות ואב א' לכולנה".
משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות ו׳ - הטקסט מספריא
האוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה ודבר מפורש בתורה שאינו חייב אלא על דם בהמה חיה ועוף בלבד בין טמאין בין טהורין שנאמר וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה וחיה בכלל בהמה שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור וגו' איל וצבי וגו' אבל דם דגים וחגבים ושקצים ורמשים ודם האדם אין חייבין עליו משום דם לפיכך דם דגים וחגבים טהורים מותר לאכלו ואפילו כנסו בכלי ושתהו מותר ודם חגבים ודגים טמאים אסור משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה ודם שקצים כבשרן כמו שביארנו.
דם האדם אסור מדברי סופרים אם פירש ומכין עליו מכת מרדות אבל דם השינים בולעו ואינו נמנע הרי שנשך בפת ומצא עליה דם גורר את הדם ואחר כך אוכל שהרי פירש.
אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמומית ועל הדם הכנוס בתוך הלב ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא אבל הדם השותת בתחלת הקזה קודם שיתחיל לקלח ודם השותת בסוף הקזה כשיתחיל הדם לפסוק אין חייבין עליו והרי הוא כדם האיברים שדם הקלוח הוא הדם שהנפש יוצאה בו.
דם התמצית ודם האיברין כגון דם הטחול ודם הכליות ודם ביצים ודם המתכנס ללב בשעת שחיטה ודם הנמצא בכבד אין חייבין עליו כרת אבל האוכל ממנו כזית לוקה שנאמר וכל דם לא תאכלו ובחיוב כרת הוא אומר כי נפש הבשר בדם היא אינו חייב כרת אלא על הדם שהנפש יוצאה בו.
השליל הנמצא במעי הבהמה הרי דמו כדם הילוד לפיכך הדם הנמצא כנוס בתוך לבו חייבין עליו כרת אבל שאר דמו הרי הוא כדם האברין.
הלב בין לצלי בין לקדרה קורעו ומוציא את דמו ואח"כ מולחו ואם בשל הלב ולא קרעו קורעו אחר שבשלו ומותר ואם לא קרעו ואכלו אינו חייב עליו כרת בד"א בלב העוף שאין בו כזית דם אבל אם היה לב בהמה חייב כרת שהרי יש בו כזית מדם שבתוך הלב שחייבין עליו כרת.
הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ או לתוך מים רותחין עד שתתלבן הרי זו מותרת לבשל אותה אחר כן וכבר נהגו כל ישראל להבהבה על האור ואחר כך מבשלין אותה בין שבשלה לבדה בין שבשלה עם בשר אחר וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש ולא קולין אותו עד שמהבהבין אותו באור.
הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור ולא חלטה בחומץ או ברותחין הרי הקדרה כולה אסורה הכבד וכל שנתבשל עמה ומותר לצלות כבד עם הבשר בשפוד אחד והוא שתהיה הכבד למטה ואם עבר וצלאה למעלה מבשר הרי זה אוכלו.
הטחול מותר לבשלו אפילו עם הבשר שאינו דם אלא בשר הדומה לדם השובר מפרקת בהמה קודם שתצא נפשה הרי הדם נבלע באברים ואסור לאכול ממנה בשר חי ואפילו חלטו אלא כיצד יעשה יחתוך החתיכה וימלח יפה יפה ואח"כ יבשל או יצלה וכבר ביארנו שהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם שהן מותרין.
אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה כיצד עושה מדיח הבשר תחלה ואחר כך מולחו יפה יפה ומניחו במלחו כדי הילוך מיל ואח"כ מדיחו יפה יפה עד שיצאו המים זכים ומשליכו מיד לתוך מים רותחין אבל לא לפושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם.
כשמולחין הבשר אין מולחין אותו אלא בכלי מנוקב ואין מולחין אלא במלח עבה כחול הגס שהמלח דק כקמח יבלע בבשר ולא יוציא דם וצריך לנפץ הבשר מן המלח ואחר כך ידיחנו.
כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולח וצולה מיד והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ואח"כ יאכל ואם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי ומותר לשתות החומץ שחלטו בו שאין החומץ מוציא הדם.
חומץ שחלט בו בשר לא יחלוט בו פעם שניה וחתיכה שהאדימה בתוך החומץ היא והחומץ אסורין עד שימלח אותה יפה יפה ויצלה בשר שהאדים וכן ביצי בהמה וחיה בקליפה שעליהן וכן העורף שבו המזרקים שהן מלאים דם אם חתכן ומלחן כדת מותר לבשלן ואם לא חתכן וצלאן בשפוד וצלה העורף ופיו למטה או שצלאן כולן על הגחלים הרי אלו מותרין.
ראש הבהמה שצלהו בתנור או בכבשן אם תלהו ובית שחיטתו למטה מותר שהדם יוצא ושותת ואם היה בית השחיטה מן הצד מוחו אסור שהדם מתקבץ לתוכו ושאר הבשר שעל העצמות מבחוץ מותר הניח חוטמו למטה אם הניח בו גמי או קנה כדי שישאר פתוח ויצא דמו דרך חוטמו מותר ואם לאו מוחו אסור.
אין מניחין כלי תחת הצלי לקבל מימיו עד שתכלה כל מראה אדמומית שבו וכיצד עושין משליכין לתוך הכלי מעט מלח ומניח הכלי עד שיצלה ולוקח השמנונית של מעלה והמים של מטה שתחת השמנונית אסורה.
פת שחתך עליה בשר צלי מותר לאכלה שאינה אלא שמנונית דגים ועופות שמלחן זה עם זה אפילו בכלי מנוקב הדגים אסורין שהדג רפה ובולע דם היוצא מן העוף ואין צריך לומר אם מלח דג עם בשר בהמה או חיה.
עופות שהניחן שלמים ומלא חללן בשר וביצים ובשלן אסורות שהרי דם יוצא לתוכן ואע"פ שמלחן יפה יפה ואפילו היה הבשר שבתוכן שלוק או צלוי ואם צלאן הרי אלו מותרות אע"פשהבשר שבתוכן חי ואפילו פיהן למעלה.
בני מעיים שמלאן על דרך זו בבשר צלוי או שלוק או שמלאן בביצים ושלקן או קלאן הרי אלו מותרין שאין מחזיקין דם בבני מעים וכן הורו הגאונים.
עופות שטפלן בבצק וצלאן בין שלמים בין מחותכין אם טפלן בסולת גסה אפילו הסמיקה הטפלה אוכל את הטפילה מפני שסלת גסה מתפררת ויוצא הדם ואם טפלן בקמח חטים שלתתן אם היתה הטפלה לבנה כמו הכסף מותר לאכול ממנה ואם לאו אסורה טפלן בשאר קמחין אם האדימו אסורין ואם לא האדימו מותרין.
סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח עד שילבן הסכין באור או ישחיזנה במשחזת או ינעצנה בקרקע קשה עשר פעמים ואם חתך בה רותח מותר וכן אינו חותך בה צנון וכיוצא בו מדברים החריפים לכתחלה ואם הדיח הסכין או שקנחה בכלי מותר לחתוך בו צנון וכיוצא בו אבל לא רותח.
קערה שמלח בה בשר אפילו היתה שועה באבר אסור לאכול בה רותח לעולם שכבר נבלע הדם בחרסיה.
משנה תורה, הלכות נזירות ה׳:ב׳ - הטקסט מספריא
היוצא מן הגפן כיצד נזיר שאכל כזית מן הפרי שהוא ענבים לחים או יבשים או בוסר או שאכל כזית מפסולת הפרי שהיא הזגין והם הקליפה החיצונה או החרצנים והם הזגין הפנימין שזורעים אותן הרי זה לוקה וכן אם שתה רביעית יין או אכל כזית מיין קרוש שהוא הפרי או שתה רביעית חומץ שהוא פסולת הפרי הרי זה לוקה אבל העלין והלולבים ומי גפנים והסמדר הרי אלו מותרין לנזיר שאינן לא פרי ולא פסולת פרי אלא מן העץ הן נחשבין.
משנה מקואות י׳:ז׳ - הטקסט מספריא
כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה. בכחצי פרס. כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה. ברביעית. זה חומר בשותה משקין טמאים. מבמקוה. שעשו בו שאר המשקין כמים:
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
מצוטט ב־3 עמודים
אגרות קודש 1
- כרך א ‹ עב לקו"ש ח"ז ע' 147
לקוטי שיחות 1
- כרך לב ‹ הוספות ‹ ל"ג בעומר ‹ 253 לקו"ש ח"ז ע' 147
תורת מנחם 1
- לט - שנת תשכ"ד - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ אמור, כ"ף אייר, ה'תשכ"ד לקו"ש ח"ז ע' 147
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.