151
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מעלה לגדולים: כל עוד הם נשארים בהגבלות שלהם, הרי למרות שהתורה מגדירה אותם בתואר "גדולים", הרי גדלותם היא מוגבלת, גדולה של הכוחות הגלויים, אך כאשר הם יוצאים מהגבלותיהם ומתעסקים גם עם הקטנים, הרי אז מאירה בהם נקודת העצמיות, הנעלית מהכוחות הגלויים, ואז הם מגיעים לגדולה האמיתית*, הבלתי מוגבלת.
ולכן נכתב דוקא הביטוי "להזהיר " גדולים על הקטנים", כי המושג "להזהיר" הוא גם מלשון זוהר25 ואור. על ידי הקשר שלהם עם הקטנים הם זוכים לתוספת אור26.
ז. כפילות – באין ערוך ומביאה לגאולה
לפי זה יובן מדוע רומזת התורה לדין "להזהיר גדולים על הקטנים" על ידי כפל לשון "אמור ואמרת"27:
במקומות רבים הכפל איננו28 במשמעות של פי שנים בלבד, אלא לגמרי בלי יחס, והרבה יותר מכך, בדומה ל"כפלים לתושיה"29. זהו אור הנעלה ממדידה והגבלה, אשר משום כך אנו מוצאים, שהתשובה צריכה להיות כפולה30, כי היא למעלה מהגבלה. משום כך רומזת התורה לדין
להזהיר גדולים על הקטנים" באמצעות כפל הלשון, כי על ידי התמסרותם של הגדולים לקטנים מתגלית נקודת עצם הנפש הנעלית ממדידה והגבלה.
ענין נוסף בכך: נאמר בתניא31, שהגאולה (הפרטית של כל יהודי, המביאה לגאולה הכללית) היא גילוי נקודת פנימיות הלב, וכיון שהתמסרותם של הגדולים להשפעה על הקטנים מביאה לגילוי נקודה זו, כדלעיל, הרי מובן שהיא מביאה לגאולה.
וגם מפני כך קשור הענין של
הערות
- *. ועד"ז הוא גם ב"גדול" (כח השכל) ו"קטן" (כח המעשה) שבאדם, אשר עיקר הגדלות שבלימוד (שכל) הוא מה שמביא לידי מעשה, כמבואר בהמכתב שנדפס בלקו"ש ח"ז ע' 327.
- 25. ד"ה זה היום עשה ה' תש"ח ספ"ב. וראה גם אגה"ק סוף סי' ז'. וראה לקו"ש (כרך ד') ע' 1193 בפירוש מארז"ל (אבות רפ"ב) "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", שההתחלקות דקלות וחמורות הוא רק מצד ענין הפרטי (בחי' כלים) שבמצות, אבל מצד ענין הזוהר והאור שבהם [שזה שייך לבחי' נקודת הנפש שלמעלה מידיעה – ראה לקו"ש שם בפירוש "שאין אתה יודע כו'"], כולן שוין.
- 26. להעיר מדרז"ל עה"פ מאיר עיני שניהם ה' (תמורה טז, א) הובא בהקדמת התניא (עיי"ש משמעותו – דאיש תככים – בינוני – לאו דוקא).
- 27. וגם הדין ד"להזהיר גדולים כו'" שבשרצים ודם נלמד מקראי יתירא (פירש"י ליבמות שם), שהוא כענין ההכפלה.
- 28. שמזה מובן שגם במקום שפירושו כפל כפשוטו – אפשר שירמז ע"ז שהענין הוא שלא בערך. וק"ל.
- 29. ראה שמו"ר רפמ"ו.
- 30. ראה אגה"ת ספ"ט.
- 31. אגה"ק סי' ד'.
משנה אבות ב׳ - הטקסט מספריא
רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה. ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. ושכר עבירה כנגד הפסדה. והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה. דע מה למעלה ממך. עין רואה. ואוזן שומעת. וכל מעשיך בספר נכתבין:
רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר. יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה. סופה בטלה. וגוררת עון. וכל העמלים עם הצבור. יהיו עמלים עמהם לשם שמים. שזכות אבותם מסייעתן. וצדקתם עומדת לעד. ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם:
הוו זהירין ברשות. שאין מקרבין לו לאדם. אלא לצורך עצמן. נראין כאוהבין בשעת הנאתן. ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו:
הוא היה אומר. עשה רצונו כרצונך. כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו. כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך. ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה. שמא לא תפנה:
הוא היה אומר אין בור ירא חטא. ולא עם הארץ חסיד. ולא הביישן למד. ולא הקפדן מלמד. ולא כל המרבה בסחורה מחכים. ובמקום שאין אנשים. השתדל להיות איש:
אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים. אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון:
הוא היה אומר מרבה בשר. מרבה רמה. מרבה נכסים. מרבה דאגה. מרבה נשים. מרבה כשפים. מרבה שפחות. מרבה זמה. מרבה עבדים. מרבה גזל. מרבה תורה. מרבה חיים. מרבה ישיבה. מרבה חכמה. מרבה עצה. מרבה תבונה. מרבה צדקה. מרבה שלום. קנה שם טוב. קנה לעצמו. קנה לו דברי תורה. קנה לו חיי העולם הבא:
רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה. אל תחזיק טובה לעצמך. כי לכך נוצרת. חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי. ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס. ורבי יהושע בן חנניה. ורבי יוסי הכהן. ורבי שמעון בן נתנאל. ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן. רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה. רבי יהושע אשרי יולדתו. רבי יוסי חסיד. רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא. ורבי אלעזר בן ערך מעין המתגבר. הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים. ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו. אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים. ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם. ורבי אלעזר בכף שניה. מכריע את כולם:
אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר עין טובה. רבי יהושע אומר חבר טוב. רבי יוסי אומר שכן טוב. רבי שמעון אומר הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך. שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. רבי אליעזר אומר עין רעה. רבי יהושע אומר חבר רע. רבי יוסי אומר שכן רע. רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם. אחד הלוה מן האדם. כלוה מן המקום ברוך הוא. שנאמר (תהלים לז, כא) לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן. רבי אלעזר אומר לב רע. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך. שבכלל דבריו דבריכם:
הם אמרו שלשה שלשה דברים. רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. ואל תהי נוח לכעוס. ושוב יום אחד לפני מיתתך. והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. שנשיכתן. נשיכת שועל. ועקיצתן. עקיצת עקרב. ולחישתן. לחישת שרף. וכל דבריהם כגחלי אש:
רבי יהושע אומר עין הרע. ויצר הרע. ושנאת הבריות. מוציאין את האדם מן העולם:
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
רבי שמעון אומר הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה. וכשאתה מתפלל. אל תעש תפלתך קבע. אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא. שנאמר (יואל ב, יג) כי אל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. ואל תהי רשע בפני עצמך:
רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה. ודע מה שתשיב לאפיקורוס. ודע לפני מי אתה עמל. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:
רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק:
הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור. ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא:
תניא, אגרת התשובה ט׳ - הטקסט מספריא
וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְתִיקּוּנִים בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, דְּבִינָה – אִיהִי תְּשׁוּבָה עִילָּאָה, ״וְהָאֵם רוֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים״ וְכוּ׳.
דְּהַיְינוּ, שֶׁעַל־יְדֵי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת, וּמוֹלִיד מֵרוּחַ בִּינָתוֹ דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים, וּבְטוּב טַעַם וָדַעַת, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹקֶיךָ״, מִשּׁוּם ״כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְגוֹ׳״, וְלֹא דַי לוֹ בְּאַהֲבָה טִבְעִית הַמְסוּתֶּרֶת לְבַד וְכוּ׳, וְכֵן בְּיִרְאָה וָפַחַד אוֹ בּוּשָׁה וְכוּ׳, כַּנּוֹדָע – אֲזַי נִקְרֵאת ״הָאֵם רוֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים״ וְכוּ׳.
וְהִנֵּה, עִיקַּר הָאַהֲבָה הִיא ״אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא״ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ וְגוֹ׳״, כַּנּוֹדָע. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וּבְכָל נַפְשְׁךָ״, שֶׁהֵם הֵם כָּל חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת, וּלְבוּשֵׁיהֶם: מַחֲשָׁבָה דִּיבּוּר וּמַעֲשֶׂה, לְדָבְקָה כוּלָּן בּוֹ יִתְבָּרֵךְ.
דְּהַיְינוּ, הַמִּדּוֹת – בְּמִדּוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ, ״מַה הוּא רַחוּם וְכוּ׳״.
וְהַשֵּׂכֶל – בְּשִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא עִיּוּן הַתּוֹרָה, דְּ״אוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקָא״:
וְכֵן הַמַּחֲשָׁבָה – בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ: וְהַדִּיבּוּר – בִּדְבַר ה׳, זוֹ הֲלָכָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ״, ״וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ״:
וְהַמַּעֲשֶׂה – הוּא מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳ וְגוֹ׳״, כַּנּוֹדָע בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְזוֹ הִיא ״אִתְדַּבְּקוּת דְּרוּחָא בְּרוּחָא״ בְּתַכְלִית הַדְּבֵיקוּת וְהַיִּחוּד, כְּשֶׁהִיא מֵחֲמַת אַהֲבָה וְכוּ׳. וּלְפִי שֶׁפְּגַם הַבְּרִית בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּעֲרָיוֹת, אוֹ שְׁאָר אִיסּוּרֵי בִּיאָה דְּאוֹרַיְיתָא אוֹ דְרַבָּנָן (כִּי חֲמוּרִים דִּבְרֵי סוֹפְרִים וְכוּ׳) פּוֹגֵם בַּמּוֹחַ, לָכֵן תִּיקּוּנוֹ הוּא דְּיִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא, דְּמֵחָכְמָה נָפְקָא.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּתָנָא דְבֵי אֵלִיָּהוּ: ״אָדָם עָבַר עֲבֵירָה וְנִתְחַיֵּיב מִיתָה לַמָּקוֹם, מַה יַּעֲשֶׂה וְיִחְיֶה? אִם הָיָה רָגִיל לִקְרוֹת דַּף אֶחָד – יִקְרָא ב׳ דַּפִּים, לִשְׁנוֹת פֶּרֶק אֶחָד – יִשְׁנֶה ב׳ פְּרָקִים וְכוּ׳״. וְהַיְינוּ, כִּמְשַׁל חֶבֶל הַנִּפְסָק וְחוֹזֵר וְקוֹשְׁרוֹ, שֶׁבִּמְקוֹם הַקֶּשֶׁר הוּא כָּפוּל וּמְכוּפָּל, וְכָכָה הוּא בְּ״חֶבֶל נַחֲלָתוֹ״ וְכוּ׳.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכוּפַּר עָוֹן וְגוֹ׳״, ״וְאֵין אֱמֶת אֶלָּא תּוֹרָה וְכוּ׳״.
וַ״עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּמִנְחָה הוּא דְאֵינוֹ מִתְכַּפֵּר – אֲבָל מִתְכַּפֵּר בְּתוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים״, כִּדְאִיתָא בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְרֹאשׁ הַשָּׁנָה:
מצוטט ב־3 עמודים
לקוטי שיחות 3
- כרך לה ‹ וירא ‹ שיחה א ‹ 68 לקו"ש ח"ז ע' 151
- כרך לז ‹ אמור ‹ שיחה א ‹ 64 לקו"ש ח"ז ע' 151
- כרך יב ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה יז ‹ 250 לקו"ש ח"ז ע' 151
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.