ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ז אמור שיחה א

150

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

ב"משהו", מפני שנמצאת בו נקודת עצם ה"קליפה", פוגע בעצם הנפש²¹.

וכיון שכל אחת מארבע החומרות מבטאת את נקודת עצם הנפש, כותבת התורה את הדין "להזהיר גדולים על הקטנים" דוקא באיסורים אלו, שיש

מ בהם אחת מארבע החומרות הללו, כדי להבהיר בכך את הסיבה לדין זה, שהגדולים מוזהרים על הקטנים מפני נקודת עצם הנפש השווה ביניהם²².

ו. "להזהיר" – זוהר ואור

לפי האמור לעיל יובן הניסוח "להזהיר גדולים על הקטנים"²³:

על ידי כך שה"גדולים" אינם נבדלים לעצמם, אלא הם מתעסקים בהשפעה על ה"קטנים"²⁴, נוספת

הערות

21. כי זה לעומת זה עשה האלקים. וראה ע"ז שם: כהתירו כך איסורו. ולכן מזה עצמו שאיסורו במשהו, נקודת קליפה, מוכח שזה נוגע בנקודת – הנשמה.
22. ומ"מ למדין הדין ד"להזהיר כו'" מג"ד אלו על כל המצות, כי כל המצות, יסודם הוא הקבלת עול מלכות שמים שבהם – בחי' הנקודה (וראה לעיל הערה 17, שכל האיסורים יסודם הענין דע"ז), ורק שבכל המצות, הנקודה שבהם אינה ש בגילוי כבג' דברים אלו. (וכמובן מענין "ריבה כו' מצות יתרות" – החומרא שבנפש האדם – הרי בפנימיות, ישנו ענין זה בכל ישראל, כמרז"ל (מכות ספ"ג) "הרבה להם תורה ומצות", אלא – שבכהנים הוא בגילוי). ואף שבכל ג"ד אלו ישנו צד השוה, שהנקודה שבהם באה לידי גילוי – בכ"ז נלמדים מהם כל המצות, כי בענין הנקודה אין סברא לחלק בין העלם לגילוי, כי מעלתה היא נקודה ולא גילוי. (ומ"מ באם הי' נאמר דין זה רק באחד או בב' מג"ד אלו, לא היו לומדים ממנו (לא מצד גילוי הנקודה שבו, כי אם) מצד חומרא הפרטית שבו).
23. דלכאורה, הי' יכול לכתוב דין זה גם בלשון אחר. ובפרט לפי מ"ש הרא"ם ר"פ אמור והב"י באו"ח שם (מהטור יו"ד ר"ס שעג) שמלשון זה משמע שצריך להזהיר את הקטנים לאפרושי מאיסורא – שזהו לא כהלכתא לכהנ"ל. (וגם לפי "ש בשוה"ג להערה שלאח"ז שעל הגדול מוטל להתעניין בהקטן – הרי גם חובת ההתעניינות הי' יכול לכתוב בלשון אחר).
24. ואף שהדין ד"להזהיר כו'" הוא רק דלא ליספו להו בידים – וקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו – הרי ענינו הוא "פארנעמען זיך"* מיט די (=להתעסק עם ה)קטנים – השתדלות בחינוך במובנו הרחב; ביתר ביאור – הספקת כל צרכיו, לא רק צרכיו הרוחניים, מצות החינוך כפשוטה – במובנו המצומצם. והיא אינה אלא פרט אחד מענין הכללי דחינוך, וגם מוגבלת בזמן [כי מה תועלת (ושייכות) דחינוך כפשוטו – כשעדיין לא הגיע לחינוך (וגם בזה – ב"הגיע" – כמה דרגות – עיין שו"ע אדה"ז סשמ"ג ס"ג)], משא"כ ענין החינוך במובנו הרחב, שייך ועד לאופן ד"בכל עת" "תמיד יומם ולילה" – כמשנ"ת בזן** בניו ובנותיו כשהם קטנים (כתובות נ, א). ועיין במפרשי טעמי מצות כיבוד או"א.
. שלכן אמרו "להזהיר גדולים על הקטנים" – ולא בל' איסור (או כיו"ב) – כי אי"ז רק איסור [ע"ד "לפני עור לא תתן מכשול" – שאין מזה הוכחה כלל דהתעניינות בהעור או שייכות עמו, כ"א האיסור גדול כ"כ עד שאפילו להכשיל בו אסור (והעור – ענין צדדי בזה)] כי אם, שהגדול מוטל עליו מדאורייתא להתעניין בקטן ואפילו בתינוק בן יומו, ושיש לו אב (והאיסור ענין צדדי בזה). ומה שהחיוב הוא רק "דלא ליספו כו'" אבל א"צ להפרישו – הוא תנאי ופרט בהנ"ל, ובכמה אופנים יש להסביר. ודוגמא אחת מכו"כ: מ"ע ואהבת לרעך כמוך – עיין בחדא"ג (שבת לא, א) דרק בדעלך סני לחברך לא תעביד – יש לחייבו מצד ואהבת – ממש כבנדו"ד.
. ומה ששם חייבוהו אפילו בטרחא דגופא ודממונא – ה"ז רק מתקנת אושא. והא דקטני קטנים מחוייב לכו"ע – ה"ז דוקא האב (כתובות מט, ב. סה, ב).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 4 עמודים.