שיחה ב

139שיחה ב

קדושים

א. "כי יהיה בהם אוב..."

בסוף הפרשה, מצטט רש"י מן הפסוק "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו" את המלים "כי יהיה בהם אוב וגו'"¹, ושואל: "כאן נאמר בהם מיתה, ולמעלה² כרת", " והוא משיב על כך, שמדובר בשני " אופנים שונים, כדלהלן בסעיף ב'.

בכך אין מובן:

א) השאלה "כאן נאמר בהם מיתה..." היא על המלים "מות יומתו", ולכאורה, צריך היה רש"י לצטט מלים אלו במפורש. מדוע הוא רק רומז למלים אלו על ידי "וגו'"³?

ב) לפני כן בפרשה², כאשר נאמר "והכרתי", כתוב "והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים". ואם כך, שאלתו של רש"י – "כאן נאמר בהם מיתה ולמעלה כרת" – אינה רק לגבי האוב, אלא גם לגבי הידעוני⁴. מדוע,

ב אפוא, מצטט רש"י במפורש רק את המילה "אוב" ולא את המילה "ידעוני"?

ג) כדי להדגיש שהדין "מות יומתו" מופיע "בהם", באותו ענין, של האוב ושל הידעוני, שעליו נאמר לפני כן

והכרתי", צריך לצטט רק את המלים

אוב וגו'". מדוע מצטט רש"י גם את המלים הקודמות "כי יהיה בהם"?

ב. סקילה או כרת

על השאלה "כאן נאמר בהם מיתה ולמעלה כרת" משיב רש"י: "עדים והתראה בסקילה, מזיד בלא התראה בכרת".

יש להבין: מנין מסיק רש"י, בדרך הפשט, שפסוקנו עוסק בעדים והתראה, ואילו הפסוק "והכרתי" – במזיד בלא התראה?

בפשטות נראה, שכיון שסקילה חמורה יותר מכרת, מתקבל על הדעת לומר, שב"והכרתי" – עונש קל יותר – מדובר על מקרה, שלא היתה בו התראה, ואילו ב"מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם" – עונש חמור 139ביותר⁵ – מדובר על מקרה, שבו היתה התראה, כי לחוטא למרות שהתרו בו, מגיע עונש חמור הרבה יותר.

אך אין מובן: רש"י עצמו אומר, שחובת הסקילה חלה דוקא כאשר יש "עדים והתראה". כלומר, כאשר עדים מעידים לפני בית דין, שפלוני עבר על החטא של אוב או ידעוני. כי ללא עדים אין בית הדין יכול לדעת בוודאות " שמגיעה מיתה לאדם זה.

אך לפי זה קשה: מנין לומדים שההבדל בין שני הפסוקים – "מות יומתו" ו"והכרתי" – הוא בענין אופן ביצוע העבירה – בהתראה או בלא התראה⁶, והרי ייתכן שבשני הפסוקים מדובר על אותו אופן (והתראה⁷), אך ההבדל ביניהם הוא, שבמקרה שיש עדים מחייב בית דין סקילה, וכאשר אין עדים – שאז אין בית הדין יכול לחייב מיתה, הוא נענש מן השמים בעונש כרת⁸?

עוד קשה ביותר: העונש "והכרתי" על חטא שיש עליו חובת סקילה כבר מופיע לפני כן באותה פרשה⁹, לגבי החטא של "יתן מזרעו למולך". ושם מציינת התורה במפורש, שהעונש

והכרתי" חל במקרה של "העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם... לבלתי המית אותו", שאז "ושמתי אני את פני... והכרתי אותו...".

לכאורה, היה צריך, איפוא, לומר, שכך הוא גם לגבי אוב וידעוני, שב"והכרתי" מדובר כאשר (בית הדין) העלם יעלימו את עיניהם מלהענישו. מנין אפוא מסיק רש"י, ששני עונשים אלו – סקילה וכרת – לגבי האוב והידעוני חלים בשני אופנים שונים של החטא¹⁰?

140ג. שני ענינים נוספים

לאחר שרש"י משיב "עדים והתראה... בכרת", הוא מוסיף שני ענינים: האחד, לגבי אוב וידעוני – "ושגגתם חטאת", שעל חטא של אוב וידעוני בשוגג חייבים בקרבן חטאת, והשני – "וכן בכל חייבי מיתות שנאמר בהם כרת", שגם בכל החטאים שנאמרות לגביהם הן חובת מיתה והן חובת כרת, הכוונה היא, שחובת המיתה היא בעדים והתראה, וחובת הכרת – במזיד בלא התראה^*.

ובכך אין מובן: כדי ליישב את " הקושי "כאן נאמר בהם מיתה ולמעלה כרת", חשוב רק להסביר את המקרים שבהם עוסקים שני פסוקים אלו. מדוע חשוב להסביר כאן איזה קרבן חייבים במקרה של שוגג, וכן שכך הוא גם "בכל חייבי מיתות שנאמר בהם כרת"?

ד. תחילת הפירוש – הסבר לקושי אחר

ההסבר לכך הוא:

המלים "כאן נאמר בהם מיתה ולמעלה כרת", שבתחילת פירוש רש"י,

אינן עוסקות בסתירה שמעלה רש"י, שהרי, כאמור לעיל בסעיף ב', אפשר לומר, שב"והכרתי" מדובר על מקרה שאין בו עדים, או כאשר בית דין מעלים עין מלהעניש את החוטא, כפי שנאמר במפורש לפני כן לגבי המולך –

אלא הן התחלה לביאורו של רש"י על קושי אחר בפסוק, על המלים "כי יהיה בהם אוב".

וכיון שקושי זה הוא על "כי יהיה בהם אוב", והמלים "מות יומתו" – "כאן נאמר בהם מיתה..." – מיישבות קושי זה, לכן מצטט רש"י בפירושו לפסוק רק את המלים "כי יהיה בהם אוב", ורומז למלים "מות יומתו" על ידי

וגו'".

ה. פעולות שונות, ולא רק עונשים שונים

מהו הקושי ב"כי יהיה בהם אוב"?

א) לפני כן¹¹ נאמר "והנפש אשר תפנה אל האובות...", ואם כך, צריך היה להופיע כאן אותו ניסוח. מדוע נאמר כאן "כי יהיה בהם אוב"¹²?

ב) כיון שגם בפסוקנו מדובר על אוב וידעוני, על אותו ענין המוזכר לפני כן 141בפרשה (וכאן נוספה חובת המיתה), צריך היה פסוק זה להופיע בסמוך לפסוק הקודם "והנפש אשר תפנה אל האובות...", בדומה לחובת מיתה ולחובת כרת בנתינת זרעו למולך – המופיעות בסמיכות זו לזו⁹. מדוע מופיע פסוקנו רק בסוף הפרשה, לאחר הפסקה של הלכות רבות¹³?

על כך מפרש רש"י (והשאלות סרות מאליהן): "כאן נאמר בהם מיתה ולמעלה כרת", שהפסוק "כי יהיה בהם אוב..." מופיע "כאן", והפסוק "והנפש אשר תפנה אל האובות..." מופיע – למעלה, והם אינם סמוכים זה לזה, כי הם עוסקים בשני ענינים שונים: "כאן" מדובר על "מיתה", "ולמעלה" – על "כרת".

אך בכך בלבד אין רש"י יכול להסתפק. כי (א) הסבר זה אינו משיב מדוע נאמר בפסוקנו "יהיה בהם", ולא "אשר תפנה", כלפני כן. (ב) אף לגבי " הענין שפסוק זה מופיע "כאן" ולא "למעלה", עדיין אין מספיק תירוץ זה: אף בנתינת זרעו למולך יש שני עונשים שונים – כרת ומיתה, ובכל זאת הם מופיעים בסמיכות זה לזה, כיון שהפעולות שעליהן חייבים עונשים אלו, זהות. מדוע כתובים העונשים לגבי אוב וידעוני רחוק זה מזה?

ממשיך רש"י ואומר: "עדים והתראה בסקילה, מזיד בלא התראה בכרת". כלומר, שני העונשים המופיעים לגבי אוב וידעוני אינם נבדלים זה מזה רק לגבי העונש, כבנתינה מזרעו למולך, אלא גם באופן פעולת החטא של האוב והידעוני: "כאן" מדובר על אוב ועל ידעוני "בעדים והתראה", ו"למעלה" מדובר על "מזיד בלא התראה". לכן הם מופיעים בריחוק, כי אלה הם שני אופנים שונים באוב וידעוני¹⁴.

זהו ההסבר לכך שבפסוקנו נאמר "כי יהיה בהם", ולא "אשר תפנה" כלפני כן

כי המלים "יהיה בהם" מצביעות על עדים והתראה, כפי שיוסבר להלן.

ו. "יהיה בהם" – בודאי במזיד

המילה "יהיה" מצביעה על מציאות חזקה וברורה¹⁵. כלומר, שיהיה ברור לדיינים, שהם צריכים לפסוק את הדין

מות יומתו באבן ירגמו...", שבוצע החטא של אוב או ידעוני. וכיון שהדיינים אינם יכולים לדעת זאת בוודאות ללא עדים, הרי ה"משמעות" של "כי יהיה" היא – בעדים.

מהי כוונת המילה "בהם"?

כאשר אדם מבצע פעולה בניגוד לרצונו, או בשוגג, אין הדבר נוגע לו.

142וככל שרצונו בפעולה זו והיותו "מזיד" בה גדולים יותר – כך הוא נמצא בה יותר, הפעולה חודרת לפנימיותו.

מכך מובן, שכאשר החטא של "אוב או ידעוני", שחייבים עליו סקילה, בוצע באופן של "יהיה בהם", הכוונה היא שהיא בוצעה בזדון גדול ביותר. לכן מסביר רש"י, שהכוונה היא "בהתראה", כי זהו ה"מזיד" באמת – "בהם": כאשר אדם חוטא למרות שהתרו בו, הרי זה זדון גדול יותר, כפי שמובן בפשטות.

ז. כרת על אוב וידעוני – דוקא במזיד

דין זה, הנלמד מפסוקנו, שחובת מיתה חלה דוקא בהתראה – ניתן לפרשו בשתי דרכים: א) שהתראה קובעת ויוצרת מצב של זדון¹⁶. כלומר, כאשר חוטאים מתוך ידיעה, אך בלא התראה, הרי אז למרות שאין זה שוגג, בכל זאת אין נחשב הדבר למזיד – ביד רמה¹⁷, על פי התורה. ב) שאף ללא התראה נחשב המעשה לזדון. אך בכל זאת אין חלה חובת מיתה בלי התראה, כי כדי להתחייב במיתה דרוש זדון גדול יותר, הנעשה לאחר התראה.

ההשלכה הנובעת מהבדל זה למעשה היא: לפי האופן השני סביר לומר, שההבדל בין חיוב כרת לחיוב מיתה הוא רק בכך שכרת אינו צריך התראה. אך גם בכרת נעשה החטא בזדון, שהרי אין לומר, שיענישו אדם בכרת על חטא שנעשה בשוגג.

ואילו לפי האופן הראשון, שההתראה קובעת את ה"מזיד", יוצא, שחובת כרת יכולה לחול גם על שוגג, כיון שהיא חלה גם בלי התראה. כי גם בפעולה בשוגג האדם אשם, והוכחה לכך היא: הוא חייב להביא קרבן (חטאת ואשם), הוא חייב בכפרה¹⁸ ובסליחה, ונאמר על כך "ונשא עונו..."¹⁹.

לפי זה מתעוררת השאלה: מנין מסיק רש"י שחובת כרת חלה דוקא במזיד?

את זאת מבהיר רש"י בהוסיפו

ושגגתם חטאת": כיון שעל חטא אוב וידעוני בשוגג חלה חובת חטאת, כפי שכבר אמר רש"י בפרשה קודמת²⁰, שעל עבירה בשוגג של איסור כרת 143חייבים בקרבן חטאת, מובן, שחובת כרת חלה דוקא במזיד.

ח. ללמד על הכלל

לאחר כל האמור לעיל עדיין אין מובן, מדוע הפסוק "כי יהיה בהם אוב..." מופיע "כאן" ולא ביחד עם חובת הכרת על אוב וידעוני: אמנם, שם מדובר על חטא ללא התראה, וכאן – בעדים ובהתראה, אך כיון שבשניהם מדובר על אוב וידעוני, צריכים היו שני הפסוקים להופיע ביחד^*?

לכן מוסיף רש"י "וכן בכל חייבי " מיתות שנאמר בהם כרת". כלומר, הפסוק "כי יהיה בהם אוב..." מופיע "כאן" ולא "למעלה" כדי ללמוד מכך לגבי כל חייבי מיתות שנאמר בהם כרת, שהכרת חל גם "בלא התראה":

לולא זאת היינו סוברים, שעונש " כרת לגבי חייבי מיתות חל דוקא כאשר החטא נעשה באופן שיש בו חיוב מיתה, אלא שכיון שבית דין לא העניש את החוטא בעונש מיתה מסיבה כלשהי, מענישים אותו מלמעלה בעונש כרת. אך כאשר נעשה החטא בלא התראה, שאז אין הוא חייב מיתה, אין חלה גם חובת כרת.

אמנם, באוב וידעוני חלה חובת כרת גם בלא התראה (כפי שמובן מהדגשת התורה "יהיה בהם", בעדים ובהתראה, דוקא בפסוק "מות יומתו") – בכל זאת אפשר היה לומר, שדין זה של כרת בלא התראה חל דוקא לגבי אוב וידעוני, ואילו בכל שאר חייבי מיתות, חל עונש כרת דוקא כאשר החטא נעשה באופן המחייב מיתה (כפי שלגבי "יתן מזרעו למולך" מדגישה התורה ש"והכרתי" חל דוקא כאשר "העלם יעלימו"⁹),

– לכן מופיע הפסוק "כי יהיה בהם אוב...", שממנו לומדים שחובת כרת באוב וידעוני גם בלא התראה, "כאן" ולא "למעלה", כדי ללמד מכך לגבי

חייבי מיתות שנאמר בהם כרת" המופיעים בין "למעלה" לבין "כאן", ועל כל הדומים להם.

כלומר, מ"למעלה" ועד "כאן", שבשניהם מדובר על אותו ענין של

אוב וידעוני", זהו "נושא" אחד, הכולל מספר פרטים –

בדומה לכלל²¹ "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא" – אף על כל חייבי מיתות שנאמר בהם כרת, שגם בהם קיימת כרת בלא התראה:

העונש "והכרתי" לגבי אוב וידעוני היה בכלל כל חייבי מיתות שנאמר בהם כרת, שלגביהם היו סוברים, לולא הלימוד של "יהיה בהם", שהעונש חל 144דוקא בהתראה – כאשר חייבים מיתה. ולאחר מכן, בסוף הפרשה, הוא יצא מן הכלל ללמד – לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, " שגם בכל חייבי מיתות שנאמר בהם כרת חל הכרת גם בלא התראה.

ט. שני חטאים – חטאת

אחת או שתים? "

בפירוש רש"י נכללים גם "ענינים מופלאים"²² גם מחלק ההלכה שבתורה. " בפירוש רש"י זה רואים, כיצד הוא רומז בניסוח דבריו, במילה אחת, ענין הלכתי שבתורה:

ו

רש"י אומר "מזיד בלא התראה בכרת, ושגגתם חטאת". ולכאורה, כיון שלגבי כרת הוא אומר "מזיד", ולא "זדונם", הוא צריך היה לומר גם לגבי החטאת "ושוגג חטאת". מדוע הוא אומר "ושגגתם", בלשון רבים? בכך הוא רומז לענין בהלכה:

כאשר אדם עובר את שתי העבירות של "אוב" ושל "ידעוני" ביחד, יש מחלוקת בגמרא²³ אם הוא חייב רק בחטאת אחת, או בשתים. רבי יוחנן סובר, שכיון ש"שניהן בלאו אחד נאמרו – בלאו "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים"²⁴ הם מופיעים ביחד ("ואל הידעונים", ולא "או אל הידעונים") – חלה על שני החטאים חובת חטאת אחת. ואילו ריש לקיש סובר שחייבים בשתי חטאות, כי

חלוקין הן במיתה" – בפסוק "מות יומתו" מפרידה ביניהם התורה "אוב או ידעוני".

לכך רומז רש"י בשינוי הניסוח, באומרו "ושגגתם", בלשון רבים, ולא

ושוגג". כלומר, על שגגה של אוב וידעוני²⁵ באופן של "אוב וגו'" (דוקא

או ידעוני") – חלה חובת "חטאת", בלשון יחיד, אך במקרה אחר – גם הדין הוא אחר: אם "יהיה בהם אוב

ידעוני", שביצע שניהם בהעלם אחד – הוא חייב שתי חטאות²⁶.

הדבר נרמז גם בכך שרש"י מצטט רק את המילים "כי יהיה בהם אוב", ומשמיט (ומפריד) את "ידעוני" – כדי לרמוז לכך שאוב וידעוני שונים.

י. "או" – שתי חטאות

ויש להסביר מדוע דוקא כאן רומז רש"י לענינים של הלכה, ועוד (ועיקר): מדוע הוא מפרש כריש לקיש, שלא כהלכה, והרי במחלוקת בין רבי יוחנן לבין ריש לקיש, הלכה כרבי יוחנן²⁷?

145התשובה לכך היא: על ידי הוספת ההלכה "ושגגתם חטאת" מובן יותר^* גם ענין בפשוטו של מקרא:

באזהרה על אוב וידעוני נאמר "אל " תפנו אל האובות ואל הידעונים". גם בחיוב הכרת נאמר "והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים". בשני פסוקים אלו המשמעות של "ואל" היא (קיצור של) "או אל"²⁸, ומדוע אפוא נאמר כאן "אוב או ידעוני"^*?

דיוק זה מובן על ידי השינוי בניסוח "ושגגתם חטאת", והשמטת המלים "או ידעוני": נאמר כאן במפורש "או – חלוקין הן במיתה", כדי ללמד, שדוקא על "אוב" בלבד, או על "וגו'" – (או ידעוני) – בלבד, חלה חובת חטאת – בלשון יחיד, ואילו על אוב וידעוני ביחד – חייבים שתי חטאות.

יא. הקשר בין הפסוק האחרון ל"קדושים"

לפי האמור לעיל יובן גם הקשר של

ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו...", לפרשת קדושים,

אשר, כאמור פעמים רבות²⁹, מבטא שם הפרשה את תוכן הפרשה כולה, עד למילותיה האחרונות. ואדרבה: כיון ש"נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן"³⁰, מתבטא שם הפרשה, שקשור ולקוח מהתחלתה – במיוחד בסוף הפרשה,

ולכאורה, מהו הקשר בין חובת המיתה של אוב או ידעוני, המוזכרת בפסוק האחרון, לבין "קדושים"?

את הקשר של חובת כרת בכלל ל"קדושים" אפשר לבאר לפי דברי הרמב"ם³¹, שמסכת כריתות נקבעה בסדר קדשים, כי "כל שזדונו כרת, שגגתו חטאת", והרי חטאת הוא קרבן

קדשים. כך, כיון שכריתות קשורה ל"קדשים", היא קשורה ל"קדושים". אך מהו הקשר בין חובת מיתה, המוזכרת בסוף הפרשה, לבין קדושים?

ולפי האמור לעיל, שבפסוק זה נלמדת גם חובת חטאת, ויותר מכך, כיון שחובת מיתה לגבי אוב וידעוני 146נאמרת בנפרד – אוב או ידעוני – לומדים מכך, שחייבים בשתי חטאות – קדשים בלשון רבים, ומכך מובן כיצד קשור גם הפסוק האחרון ל"קדושים".

יב. לחקוק בזכרון סדר קדשים

בכך רואים גם דבר נפלא, כיצד הפסוק האחרון של הפרשה קשור לענין האחרון המופיע ב"לקוטי תורה" בפרשתנו:

במאמר דיבור המתחיל "והדרת פני זקן" (פסוק המופיע מיד לאחר הפסוק "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים..."), אומר אדמו"ר הזקן, שכל אחד צריך לדעת ולחקוק במוח זכרונו את התורה כולה. אך כיון ש"מחמת צוק העתים וכו'" זהו דבר קשה ביותר, יש להשתדל, לפחות, לחקוק במוח הזכרון "ה' חומשי תורת משה", ובתורה שבעל־פה – את סדר קדשים, הקשור לפרשת קדושים, כדלעיל, "הנקרא חכמה בדברי רז"ל³², ומכפר עוונותיו של אדם, כמו שכתב האריז"ל.