תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ז בחוקותי

שיחה א

רשימת העמודים (11) מצוטט ב־6 עמודים חיפוש חדש

188שיחה א

בחוקותי

א. "והשבתי" – שני פירושים

על הפסוק "והשבתי חיה רעה מן הארץ"¹, מובאת ב"תורת כהנים" מחלוקת בין רבי יהודה לבין רבי שמעון: "רבי יהודה אומר מעבירם מן העולם. רבי שמעון אומר משביתן שלא יזוקו".

בהמשך מובאת בתורת כהנים הוכחה לדעתו של רבי שמעון: "וכן הוא אומר² מזמור שיר ליום השבת – למשבית מזיקין מן העולם, משביתן שלא יזיקו. וכן הוא אומר³ וגר זאב עם כבש... ונער קטן נוהג בם... ושעשע יונק על חור פתן... מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני...". "–

בכך אין מובן:

א) מהי ההוכחה מן הפסוק "מזמור שיר ליום השבת", לכך שהמשמעות של "משבית מזיקין" (שתהיה לעתיד) היא "שלא יזיקו"? והרי המילה "השבת" היא מלשון "שביתה" בדיוק כמו המילה " "והשבתי". ומדוע המילים "ליום השבת" מהוות הוכחה לפירוש "שלא יזיקו" יותר מאשר "והשבתי חיה רעה": כשם שעל "והשבתי" מבאר רבי יהודה שהכוונה היא ש"מעבירם מן העולם", כך הוא יכול לבאר גם על הפסוק "ליום השבת"?

ב) מצד שני: בפסוק "וגר זאב עם כבש..." נאמר במפורש שגם לעתיד תהיינה כל החיות המזיקות – זאב, דב, אריה ונחש, אלא ש"לא ירעו ולא ישחיתו"⁴. וכיצד יכול רבי יהודה לבאר ש"מעבירם מן העולם"⁵?

188ב. "שביתה" – ביטול המציאות או שינוי הצורה

לגבי הסיבה לכך שרבי יהודה מבאר, שהמשמעות של "והשבתי חיה רעה" היא "מעבירם מן העולם", מסביר הגאון הרוגוטשובי⁶, שרבי יהודה נוקט בהתאם לשיטתו בדין ביעור חמץ:

על אופן ביעור חמץ יש מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים⁷: "רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים".

מהו היסוד למחלוקתם? –

כאשר זורקים את החמץ לים, ואף כאשר זורים אותו לרוח, מתבטל רק " החיבור בין חלקיקיו השונים, אך עדיין נשארת מציאות החמץ. וכיון שעל חמץ נאמר⁸ "תשביתו שאור מבתיכם", סובר רבי יהודה שעל ידי פירור החמץ וזרייתו לרוח, או על ידי זריקתו לים, אין מקיימים את המצוה "תשביתו". כי לדעתו, המשמעות של "שביתה" היא ביטול המציאות. לכן סובר רבי יהודה, ש"אין ביעור חמץ אלא שריפה", כי רק על ידי שריפת החמץ מתבטלת מציאותו. אמנם, לאחר השריפה נותר ממנו אפר, אך זוהי מציאות חדשה^*, והמציאות הקודמת התבטלה.

לעומת זאת, סוברים חכמים, ובתוכם רבי שמעון, שגם ביטול הצורה, התכונות והאיכות – במשמעותן הרחבה, כולל אפשרות של אכילה והנאה, הגדרה של "יראה לך"⁹ וכדומה

נקראת "שביתה", ולכן הם סוברים, שגם על ידי "מפרר וזורה לרוח או מטיל לים" מקיימים את מצות

תשביתו"^*.

זהו, לדברי הרוגוטשובי, ההסבר למחלוקת שבין רבי יהודה לרבי שמעון לגבי הפירוש של "והשבתי חיה רעה מן הארץ": כאשר חיה רעה מפסיקה להזיק, מתבטלת צורתה ותכונותיה, אך מציאותה עדיין קיימת, 189(אף אם תכונתה של החיה הרעה להזיק טבועה בה מתחילת הבריאה, גם אז מובן, שביטול תכונה זו נחשב לביטול הצורה בלבד¹⁰. על־אחת־כמה־וכמה, כאשר החיות לא הזיקו בששת ימי בראשית, וטבען להזיק נוסף להן רק לאחר חטא עץ הדעת¹¹ – ובודאי מובן, שתכונה זו היא חיצונית בלבד, ועל ידי ביטולה אין מתבטלת מציאות החיה).

לכן רבי יהודה, הסובר ש"שביתה" היא ביטול המציאות, מבאר ש"והשבתי חיה רעה..." פירושו ש"מעבירם מן העולם". ואילו רבי שמעון, שלדעתו " גם ביטול הצורה נקרא "שביתה", סובר, ש"משביתן שלא יזיקו", כי גם זה נחשב ל"והשבתי".

ג. שביתה ממלאכה בשבת – שתי הדעות

המושג "שביתה" נמצא גם בענין השבת – "וביום השביעי תשבות"¹². ואכן גם לגבי איסור מלאכה בשבת, הקשור ל"וביום השביעי תשבות"¹³, יש מחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון, בשני ענינים:

א) לגבי "מלאכה שאינה צריכה לגופה". כלומר, כאשר אדם עושה מלאכה בכוונה, אך תכליתו היא למען דבר אחר. לדוגמא: "המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מן הנכרים וכו'" או

מפני החולה שיישן", שהסיבה לכיבוי אינה קשורה לנר עצמו, מפני שזקוקים לפחם וכדומה, אלא מפני סיבה אחרת¹⁴. בענין זה סובר רבי יהודה שאדם חייב, ואילו רבי שמעון סובר שהוא פטור¹⁵.

ב) לגבי "דבר שאינו מתכוון". כלומר, מלאכה הנעשית ללא כוונה. למשל, כאשר אדם מוזג מים קרים לתוך כלי מתכת חם כדי לחמם את המים, הרי הוא מחזק על ידי כך את הכלי, וזהו "גמר מלאכת הצורפין", אך הוא לא התכוון כלל למלאכה זו. רבי יהודה סובר שהדבר אסור, ואילו רבי שמעון סובר שמותר¹⁶.

190ההסבר למחלוקותיהם: בשבת "מלאכת מחשבת אסרה תורה"¹⁷. כאשר חסרה המחשבה, לא רק ב"דבר שאינו מתכוון", שאז הוא כלל לא התכוון לבצע מלאכה זו, אלא אפילו ב"מלאכה שאינה צריכה לגופה", כיון שהסיבה והמחשבה היא למען דבר אחר, הרי שלגבי מלאכה זו חסרה המחשבה, ואז מתבטלת צורת המלאכה. "

וכיון שלגבי שבת נאמר "וביום השביעי תשבות", שחלה חובת שביתה ממלאכה, הרי רבי יהודה, שלדעתו שביתה היא דוקא כאשר כל המציאות מתבטלת, סובר, שגם כאשר עשו מלאכה שאינה צריכה לגופה ואפילו דבר שאינו מתכוון, אין מקיימים את המצוה "תשבות", כי עצם המלאכה קיימת גם ללא הכוונה. ואילו רבי שמעון, הסובר שגם ביטול הצורה נקרא שביתה, אומר¹⁸, שגם מלאכה " שאינה צריכה לגופה, ודבר שאינו מתכוון נכללים ב"תשבות", כי אין מתקיימת בהם הגדרת המלאכה על כל תכונותיה¹⁹.

191ד. "וגר זאב עם כבש" – שלב ראשון

כיון שלדעת רבי יהודה, המשמעות של "שביתה" היא ביטול עצם המציאות, יוצא, שבפסוק "והשבתי חיה רעה מן הארץ" נאמר במפורש, שלעתיד לבוא תתבטל המציאות של החיות הרעות. ולכן, אין הוא יכול לבאר זאת באופן ש"משביתן שלא יזיקו", למרות שנאמר "וגר זאב עם כבש וכו'", והוא צריך לפרש "מעבירם מן העולם". "

לפי דעה זו, יש לבאר לגבי הנאמר במפורש בפסוק "וגר זאב עם כבש..." – שתהיינה החיות הרעות לעתיד לבוא, אלא שהן לא תזקנה – ששני פסוקים אלו עוסקים בתקופות שונות: בתחילה " יהיה מצב של "וגר זאב עם כבש...", ואחר כך תהיה מעלה גבוהה יותר, שמציאות החיות הרעות תתבטל לחלוטין – "מעבירם מן העולם"^*.

ה. המחלוקת לגבי "מזמור שיר ליום השבת"

לפי האמור לעיל מובנת ההוכחה שמובאת ב"תורת כהנים" לדעתו של רבי שמעון, מן הפסוק "מזמור שיר ליום השבת":

בסוף מסכת תמיד מפרטים את

השיר שהיו הלוים אומרים במקדש" בכל יום מימי השבוע: "ביום הראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. בשני היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד וכו'... בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת". ומפרשים

מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה²⁰ לחיי העולמים".

כך כתוב במשנה. אך בברייתא²¹ יש מחלוקת בענין זה: "רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא... בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת, ליום שכולו שבת. אמר רבי נחמיה מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים הללו" (ומפרש רש"י: "שכל ששת ימים נאמרין הפרקים הללו על שם שעבר, ושל שבת על שם להבא"), ומשום כך מבאר רבי נחמיה "בשביעי על שם 192ששבת", שגם ביום השבת אמרו על שם העבר, כי המשמעות של "מזמור שיר ליום השבת" אינה "ליום שכולו שבת", לעתיד לבוא, אלא על שם " ששבת, על כך שהקדוש־ברוך־הוא שבת ממלאכתו בשבת בראשית.

לאחר מכן אומרת הגמרא "וקמיפלגי (=וחולקים) בדרב קטינא, דאמר רב קטינא: שית אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב^*... אביי אמר תרי חרוב" (=העולם מתקיים בששת אלפים שנה ואחד (=אלף אחד) יהיה חרב... אביי אומר: שניים (=אלפים) יהיה חרב) – שמחלוקת זו בין (רבי יהודה משום) רבי עקיבא לבין רבי נחמיה קשורה למחלוקת בין רב קטינא לבין אביי: לפי דעתו של רב קטינא, שלעתיד לבוא יהיה "חד חרוב", אפשר להסביר, שהמשמעות של "מזמור שיר ליום השבת" היא "ליום שכולו שבת". ואילו לפי דעתו של אביי, שיהיה "תרי " חרוב", אי אפשר לומר שב"מזמור שיר ליום השבת" הכוונה היא לעתיד לבוא, כי "ליום השבת" הוא בלשון יחיד, ואילו לעתיד לבוא יהיה "תרי חרוב". ולפי זה צריך לפרש, שהמשמעות של "ליום השבת" היא – "על שם ששבת".

ואין מובן: רבי נחמיה מציין בעצמו במפורש, שהוא חולק על (רבי יהודה משום) רבי עקיבא, מפני הסיבה של

מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים הללו". ומדוע מביאה הגמרא טעם אחר למחלוקת זו?

השאלה אף קשה יותר: מדברי רבי נחמיה "מה ראו חכמים לחלק" מובן, לכאורה, שאף לפי שיטתו של רב קטינא, שיהיה "חד חרוב", גם אז יש לבאר "על שם ששבת". כיצד, אפוא, נאמר בגמרא "וקמיפלגי בדרב קטינא...", שטעמו של רבי נחמיה הוא, מפני שהוא סובר כדעת אביי, ושאילו היה סובר כרב קטינא, הוא היה מסכים לדעת (רבי יהודה משום) רבי עקיבא לגבי הפירוש של "ליום שכולו שבת"?

לפיכך הכרחי לומר, שבדברי הגמרא

וקמיפלגי בדרב קטינא..." אין הכוונה לציין סיבה אחרת למחלוקת שבין רבי עקיבא לבין רבי נחמיה, אלא לבאר את שיטותיהם המופיעות בברייתא: שדעתו של רבי נחמיה, שמפני השאלה "מה ראו חכמים לחלק...", הוא סובר שב"מזמור שיר ליום השבת" אין הכוונה ליום שכולו שבת, ודעתו של (רבי יהודה משום) רבי עקיבא אינה כך

נובעות מכך שרבי עקיבא סובר ש"חד חרוב", ואילו רבי נחמיה סובר ש"תרי חרוב".

ו. כל אלף – תקופה אחרת

כדי להבין את הדברים, יש להקדים 193ולהזכיר את הידוע²², שכל אלף שנים מ"שית אלפי שנין דהוה עלמא" מציינות תקופה של הנהגה מסויימת בעולם. אמנם, בגמרא²³ מחלקים את ששת אלפי השנים לשלוש תקופות – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, ושני אלפים ימות המשיח, אך זוהי חלוקה כללית. ואילו בחלוקה מפורטת יותר, הרי כל אלף שנים (גם כל אלף שבתוך תקופת שני אלפים עצמה – תוהו, תורה וימות המשיח²⁴), שונים מהתקופות האחרות.

מכך מובן גם לגבי "תרי חרוב", לשיטת אביי, שאמנם, בשני אלפים אלו יהיה "חרוב", אך בכל זאת האלף השביעי אינו זהה לאלף השמיני.

לפי זה יש לומר, שרב קטינא ואביי חולקים זה על זה בהתאם לשתי השיטות של רבי יהודה ורבי שמעון, שב"תורת כהנים": לפי שיטת רבי שמעון, שהפירוש של "והשבתי חיה רעה מן הארץ" הוא "משביתן שלא יזיקו" – שזוהי השביתה היחידה שתהיה לעתיד לבוא, שתמיד²⁵ תישאר המציאות של החיות הרעות, והן לא תזקנה, סביר לומר שיהיה רק "חד חרוב". ואילו לפי שיטת רבי יהודה, שתהיינה שתי תקופות, כאמור לעיל – שבתחילה יהיה שלב של "וגר זאב עם כבש", שתישארנה החיות הרעות אך לא תזקנה, ואחר כך "מעבירם מן העולם" – סביר לומר²⁶, שיהיה "תרי חרוב": באלף הראשון יהיה "חרוב" באופן הראשון, שהחיות הרעות תישארנה אך לא תזקנה, ואילו באלף השני "מעבירם מן העולם"²⁷.

ז. "משביתן שלא יזיקו" – כבר היה בעבר

לפי זה מובן מדוע השאלה "מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים הללו" קיימת דוקא לפי השיטה "תרי חרוב":

כאמור לעיל, בסעיף ב', החיות לא הזיקו לפני חטא עץ הדעת. מכך מובן, שגם בשבת בראשית, על־אף שהיה זה כבר לאחר החטא, הרי כיון שהחטא 194עדיין לא השפיע על העולם בפועל, כדברי חז"ל²⁸ "אף־על־פי שנתקללו המאורות בערב שבת, אבל לא לקו עד מוצאי שבת", גם החיות עדיין לא הזיקו אז.

מכך יוצא, שהשביתה "שלא יזיקו" לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת, אינה דבר חדש, שיתחדש לעתיד לבוא, כי גם בעבר, בשבת בראשית, כבר היה כך, כדלעיל. ואילו השביתה "מעבירם מן העולם" היא דבר חדש לחלוטין, שיתחדש רק לעתיד.

לפי זה מובנים דברי הגמרא "וקמיפלגי בדרב קטינא...":

לדעת רב קטינא, שיהיה רק "חד חרוב", יוצא, שהמשמעות של "ליום השבת" היא "משביתן שלא יזיקו", ולכן אין לשאול "מה ראו חכמים לחלק..." (שהשיר של ששת הימים הוא "על שם שעבר", והשיר של שבת הוא "על שם להבא") – כי הענין "משביתן שלא יזיקו" שיהיה לעתיד, כבר היה גם בעבר, בשבת בראשית²⁹. "

ואילו לפי שיטת אביי, שיהיה "תרי חרוב", יוצא, שהוא סובר כדעת רבי יהודה, ש"מעבירם מן העולם", ולכן מתעוררת השאלה "מה ראו חכמים לחלק"^* – כי הענין של "מעבירם מן העולם" הוא ענין חדש לחלוטין, שקשור רק עם "להבא", ואינו קשור עם "(על שם ש)עבר"³⁰.

195ח. ההוכחה מ"מזמור שיר ליום השבת"

לפי האמור לעיל מובן מדוע מובאת בתורת כהנים הוכחה מהפסוק "מזמור שיר ליום השבת" לדעתו של רבי שמעון, ש"משביתן שלא יזיקו": "

כיון שמהפסוק "מזמור שיר ליום השבת" מוכח, לפי הפירוש שמדובר על לעתיד לבוא, כדעת רב קטינא, שיהיה "חד חרוב" – והמחלוקת בין רב קטינא " לאביי תלויה, כדלעיל, במחלוקת שבין רבי יהודה לרבי שמעון – יוצא, שמהפסוק "מזמור שיר ליום השבת" (שממנו מוכח שה"חרוב" יהיה אלף שנה), מוכח גם ש"משביתן שלא יזיקו"³¹.

ט. כל פרשה קשורה לתקופה בה היא נקראת

כבר הוסבר פעמים רבות, שכל פרשה קשורה גם לתקופה שבה היא נקראת³². לפי זה מובן, שהפסוק

והשבתי חיה רעה מן הארץ", המופיע בפרשת בחוקותי, שנקראת תמיד בימי ספירת העומר, סמוך לסיומם – לחג השבועות, קשור לענין של מתן תורה³³, כאשר נשלמים ימי הספירה –

תספרו חמשים יום".

דבר זה יובן לפי הידוע³⁴, לגבי חמץ (שגם על חמץ נאמר "תשביתו שאור מבתיכם"⁸, בדומה ל"והשבתי חיה רעה מן הארץ", כדלעיל), שבפסח החמץ אסור, ואילו בשבועות – לא זו בלבד שהחמץ מותר, אלא אדרבה, מנחת 196שתי הלחם שמקריבים בשבועות חייבת להיות דוקא "חמץ תאפינה".

ידוע ההסבר לכך, ש"חמץ" רומז " להגבהה והתנשאות, שמהן נובע כל הרע. ולכן, בפסח – כאשר נמצאים בשלב של "יציאת מצרים", חייבים "לברוח" מן ה"חמץ", עד אשר "לא יראה"³⁵ ו"לא ימצא"³⁶. ואילו בשבועות, לאחר העבודה של ספירת העומר – כאשר מבררים ומזככים את כל שבע המדות של הנפש הבהמית, הרי אז לא זו בלבד שהחמץ אינו מהווה סתירה לעבודת ה', אלא להיפך: גם הוא הופך למצוה. על דרך: ויגבה לבו בדרכי ה'³⁷.

וכיון שלאחר ספירת העומר נמצאים במצב שאפשר להפוך את החמץ למצוה, הרי שצריך לעשות זאת. כי התכלית היא "אתהפכא חשוכא לנהורא", להפוך את החושך עצמו לאור. ולכן בשבועות – חובה ש"חמץ תאפינה".

זהו הקשר³⁸ בין ימי הספירה לבין "והשבתי חיה רעה מן הארץ" לפי דעת רבי שמעון, שהלכה כמותו, כדלהלן בסעיף י, "משביתן שלא יזיקו" – כי בענין של "משביתן שלא יזיקו" מתבטאת המעלה העצומה של

אתהפכא חשוכא לנהורא". כנאמר בתורת כהנים "אמר רבי שמעון, אימתי הוא שבחו של מקום, בזמן שאין מזיקין, או בזמן שיש מזיקין ואין מזיקים" – שהמעלה והשבח הגדולים ביותר אינם על ידי ביטול ה"מזיקים", אלא כאשר המזיקים עצמם הופכים לטוב.

י. עיקר העבודה: הפיכת העולם

במחלוקת שבין רב קטינא לאביי (האם יהיה "חד חרוב" או "תרי חרוב") נאמר בגמרא²³ "תניא כוותיה דרב קטינא...". מכך מובן³⁹ שההלכה היא כרב קטינא, שיהיה חד חרוב. ומכיון שהמחלוקת שבין רב קטינא לאביי תלויה במחלוקת שבין רבי יהודה לרבי שמעון (כדלעיל סעיף ז), יוצא, שההלכה היא כרבי שמעון – "משביתן שלא יזיקו".

מכך מובן גם לגבי עבודת האדם בימינו – שהרי כל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ובעבודתנו עכשיו⁴⁰, וצריכה להיות אתערותא דלתתא מעין אתערותא דלעילא – שעיקר ושלימות העבודה אינה צריכה להיות "בריחה" והיבדלות מהעולם – עולם מלשון 197העלם⁴¹ – אלא, לאחרי הכנה – להפוך את העולם עצמו, המלא קליפות וסטרא " אחרא⁴² – לדירה לו יתברך⁴³,

ועל ידי כך זוכים לקיום היעוד

והשבתי חיה רעה מן הארץ", ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

הערות

עמוד 188

1. פרשתנו כו, ו.
2. תהלים צב, א.
3. ישעי' יא, ו־ח.
4. שם, ט.
5. ואין לתרץ (כב"דרך הקודש" לתו"כ כאן) שר"י ס"ל שהכתובים שבישעי' שם נאמרו בדרך משל על אוה"ע (כדעת הרמב"ם הל' מלכים רפי"ב שהרי הכתוב והשבתי חי' רעה (לדעת ר"י) הוא בטל דבר ממנהגו של עולם"* יותר מ"וגר זאב עם כבש", ולדעת הרמב"ם שס"ל שבימות המשיח לא יבטל דבר ממנהגו של עולם והכתובים שבישעי' שם – משל הם, הרי גם הכתוב והשבתי חי' רעה עכצ"ל שמשל הוא (ובמכש"כ מהכתוב וגר זאב עם כבש), וכמ"ש בנו"כ להרמב"ם שם. וממ"ש בתו"כ כאן (גם לדעת ר"י) ש"והשבתי חי' רעה" היא כפשוטו**, הרי במכ"ש שס"ל שגם הכתובים שבישעי' שם הם כפשוטן.
. וסיום מס' תמיד (ס"ה ואילך).
. ברמב"ן כאן: "שלא יבואו חיות רעות בארצכם, כי בהיות השבע וברבות הטובה ובהיות הערים מלאות אדם לא תבואנה חיות בישוב". ולפ"ז, והשבתי חי' רעה" אינו ביטול מנהגו של עולם. [ועפ"ז יובן גם מ"ש הרמב"ם שם "וזה שנאמר בישעי' וגר זאב עם כבש כו'" – דלכאורה, למה לא הקשה ממה שנאמר בתורה "והשבתי חי' רעה" – כי פסוק זה, אפשר לפרשו כהרמב"ן, ואין צורך לדחוק שנאמר בדרך משל]. אבל מפשטות לשון התו"כ "מעבירם מן העולם" (וכן בדעת ר"ש "למשבית מזיקין מן העולם") – ובפרט שמשנה מל' הכתוב "הארץ" – משמע שהחיות רעות יושבתו מכל העולם, וא"כ ה"ז "ביטול מנהגו של עולם".

עמוד 188

6. נעתק ב"צפנת פענח" עה"ת – עה"פ.
7. פסחים רפ"ב.
8. כא יב, טו. –
*. ראה תוד"ה אין (פסחים כט, סע"א). חידושי הרשב"א לקידושין (נו, ב). ועיין אגה"ק סט"ו.
9. ראה ירוש' פסחים (פ"ב ה"א בסופה): תשביתו כו' בל יראה (אלא ששם הוא אליבה דר"י השבתת יראה לגמרי).
*. וזה גם ביאור פלוגתת ר"י ור"ש בענין חמץ שעבר עליו הפסח (פסחים כח, סע"א ואילך), כי לאחרי שעבר עליו הפסח נתבטל ממנו התואר, אבל נשאר עצם החמץ (צפע"נ קונט' השלמה ע' 65).
. וי"ל, שהמקור לדעת הראב"ד שם ש"והשבתי חי' רעה מן הארץ" הוא כפשוטו [ראה רדב"ז שם: "ואין זו השגה, כמו ששאר הכתובים משל גם זה משל"], הוא מדרשת התו"כ כאן. וראה לקו"ש חכ"ז ע' 193.

עמוד 189

10. להעיר משהיוה"א רפ"ב: "אף שהטבע זה במים ג"כ נברא ומחודש יש מאין". שכוונתו (בפשטות*) ב"הטבע הזה", היא למ"ש לפנ"ז שם "ונגרים במורד כדרכם וטבעם". ועל טבע זה הוא אומר, שהוא "נברא ומחודש יש מאין" – היינו בריאה נוספת על בריאת המים עצמם (שלכן, מצד עצם מהות המים אינו מושלל שיהיו נצבים כחומה – מכיון שהטבע מה שהם נגרים (היפך נצבים כחומה) הוא דבר נוסף עליהם – ובמילא, הפלא שבקי"ס אינו כהפלא שבהבריאה יש מאין). ולהעיר מד"ה נתת ליראיך תרצ"ג (נדפס בסה"מ תשי"א) פ"ב ואילך.
11. רמב"ן עה"ת (עה"פ והשבתי חי' רעה גו'). מ
12. משפטים כג, יב. תשא לד, כא.
13. רמב"ם ריש הל' שבת. סהמ"צ להרמב"ם "ע קנד.
14. ראה שבת ל, רע"א. לא, ב.
15. שם עג, ב. וש"נ.
16. שם מא, ריש ע"ב. וש"נ.
. וב"פלח הרמון" (להרר"ה מפאריטש) וירא (נב, ג) – מפרש באו"א.

עמוד 190

17. ביצה יג, ב (וש"נ). חגיגה יו"ד, ריש ע"ב (לענין מלאכה שאצל"ג. עיי"ש). ק מותר בכל התורה הוא לפי דילפינן משבת (כבהערה שלפנ"ז), וא"כ מוכרח שס"ל שגם ביטול ה"תואר" נק' "תשבות", ולכן גם משאצל"ג (לענין שבת) פטור. ומה שלפי מסקנת הש"ס "בדבר שאינו מתכוון סבר לה כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר"י" – אף שב' הפלוגתות דר"י ור"ש תלויים הם בפי' "תשבות" – י"ל בב' אופנים: א) שהפטור בדשא"מ הוא (לא מטעם "תשבות" כ"א) מקרא אחרינא כבפנ"י שבת (מב, רע"א). או לפי שאינו שייך חיוב באינו מתכוון וא"צ ע"ז לקרא כלל (ודלא כבהערה הקודמת). ב) שפי' "תשבות" אליבא דשמואל הוא ביטול התואר. אלא שס"ל שבמלאכה שאצל"ג, מכיון שהוא מכוון (אף שכוונתו היא למלאכה אחרת), יש בה גם צורת מלאכה.
18. ומה שס"ל לר"ש שדבר שאינו מתכוון מותר גם בכל איסורי התורה, היינו לפי "דשבת בנין אב* לכל התורה" (ריטב"א יומא לד, ב).
19. ע"פ מ"ש בפנים, יש לומר בתירוץ קושית התוס' (שבת מב, א ד"ה אפילו. זבחים שם – ד"ה אבל) שהקשו "היכי ס"ד דדבר שאינו מתכוון שוה לאינה צריכה לגופה, דמה ענין זה לזה" – כי מכיון שפלוגתת ר"ש ור"י בשני הדינים (משאצל"ג ודשא"מ) הוא מטעם שחלוקים הם בפירוש תשבות", הרי ב' דינים אלו שייכים זה לזה* ואף שדינו דשמואל בזבחים שם הוא בדשא"מ לענין לא תכבה (ולא בשבת) – הרי מה שדשא"מ בו הוא "תשבות". אלא שמ"מ "שבת בנין אב (ולא "ו) לכל התורה" לענין דשא"מ, כדלקמן בפנים ההערה.
. בפני יהושע שבת (מב, רע"א) מפרש (לדעת המקשן בשבת שם): "דהא דסבר ר"ש בכל התורה דשא"מ מותר, היינו משום דיליף לה מק"ו משבת דחמירא". ואינו מובן, דלפ"ז הו"ל למילף בק"ו בשבת גם לענין משאצל"ג. ובפרט, שב' הענינים (משאצל"ג כ ודשא"מ) ילפינן מ"מלאכת מחשבת" (כמו שהאריך בפנ"י שם). ומאי שנא? ולכן נלפענ"ד, שא"א ללמוד מק"ו משבת – כי שאני שבת, שהגדר דאיסור מלאכה ומה ש"בנין אב" זה הוא רק בנוגע לדשא"מ ולא בנוגע למלאכה שא"צ לגופה (ראה תוס' זבחים (צב, א) ובהערה שלאח"ז) – י"ל: בדבר שאינו מתכוון כלל, מסתבר שהפטור (שנאמר גבי שבת) הוא (לא רק לפי שגם כשעושה מלאכה בלא כוונה שובת" הוא, אלא גם) לפי שאינו שייך חיוב על דבר שאינו מתכוון (אלא שבאם לא היינו מוצאים פטור בדשא"מ בשום מקום, א"א לחדש סברא זו. אבל לאחרי דידעינן דפטור בשבת, מסתבר שכ"ה גם בכל האיסורים). משא"כ מלאכה שאצל"ג, מכיון שהוא עושאה בכוונה ורק שאינה צריכה לגופה, מסתבר שפטור זה נאמר רק גבי שבת – לפי שנאמר בו "תשבות" – ולא בשאר איסורים.
. עד"ז מתרץ בפנ"י שם, שהשייכות דב' הדינים (משאצל"ג ודשא"מ) הוא לפי ששניהם ילפינן (לדעת המקשן) מ"מלאכת מחשבת" ומה שס"ל לר"ש שדשא"מ מותר גם בכל איסורי התורה הוא "משום דיליף לה בק"ו משבת דחמירא". אבל תירוצו אינו מספיק. כי מכיון שהפטור דמשאצל"ג הוא רק בשבת ולא בשאר איסורים, מוכח לכאו', שהא דדשא"מ מותר בשאר איסורים הוא (לא לפי שיליף לה משבת, "א) מקרא אחרינא, ולא ממלאכת מחשבת. וא"כ, איך מקשה (בזבחים שם) אהא דס"ל לשמואל שדשמ"א מותר ב"לא תכבה" מהא דס"ל שמשאצל"ג פטור בשבת. ועכצ"ל כבפנים ההערה. ועצ"צ בכ"ז.

עמוד 191

*. להעיר ממאמרי אדה"ז תקס"ז ע' נז. מאמרי אדהאמ"צ במדבר ח"א ע' קסד.
20. אבל להרע"ב, תויו"ט ועוד הגירסא: מנוחה (בלא וא"ו). וראה להלן שוה"ג הא' להערה 30.
21. ר"ה לא, א.

עמוד 192

*. בענין "חרוב" ופרטיו – ראה תו"ח – בראשית בתחלתו. אוה"ת בראשית (ל, סע"ב). אוה"ת ויקרא (ע' רחץ, קרוב לסופו). רשימות הצ"צ עה"פ (תהילים צב, א) מזמור שיר ליום השבת (ב"יהל אור" וב"הוספה" לשם (בהוצאת תשד"מ – ע' תרלב. ע' תשכ ואילך)). ד"ה שה"ש (הראשון) תרכ"ז.

עמוד 193

22. רמב"ן ובחיי עה"ת – בראשית ב, ג. ועוד.
23. סנה' צז, סע"א.
24. ראה רמב"ן הנ"ל.
25. ואין לומר שגם ר"ש ס"ל שאח"כ "מעבירם מן העולם", ורק שסובר שפירוש "והשבתי חי' רעה" הוא "משביתן שלא יזיקו" (ומדבר בפסוק זה בהזמן שלפני "מעבירם כו'") לפי דאזיל לשיטתי' בפירוש "שביתה" (כנ"ל בפנים) – שהרי אדרבה: לדעת ר"ש העלי' ו"שבחו של מקום" הוא "בזמן שיש מזיקין ואין מזיקים" (כמפורש בתו"כ שם).
26. אבל אינו מוכרח. כי אפשר שב' הענינים יהיו באותו אלף שנה. וראה הערה הבאה והערה 30; 31.
27. להעיר מהידוע (שו"ת הרשב"א ח"א סי' ט'. כי"ק ר"פ שמיני. ובארוכה – ד"ה ויהי ביום השמיני תש"ד. ובכ"מ) שמספר "שבעה" הוא בכלל בחי' ההשתלשלות – שבעת ימי ההיקף, ומספר "שמונה" – למעלה מהשתלשלות. ועפ"ז יומתק מה שב' ענינים אלו "משביתן שלא יזיקו" ו"מעבירם מן העולם" יהיו בשני אלפים שונים – כי "משביתן שלא יזיקו" הוא בכלל הנהגת העולם (שהרי כן הי' גם בתחלת הבריאה), ולכן, יהי' זה באלף השביעי – סדר השתלשלות. משא"כ "מעבירם מן העולם", שהוא למעלה מסדר הנהגת העולם – יהי' באלף השמיני.

עמוד 194

28. ב"ר פי"א, ב. פי"ב, ו.
29. אלא שמ"מ יש מעלה ב"משביתן שלא יזיקו" שיהי' "ביום שכולו שבת" על השביתה שב"שבת בראשית" – לאחרי חטא עה"ד [שלכן ס"ל ל(ר"י משום) ר"ע "ליום שכולו שבת" ולא "על שם ששבת"] – כי שביתת המזיקין בשבת בראשית היתה רק לפי שעה, משא"כ "והשבתי חי ראה" דלע"ל הוא – שיתבטל הרע לגמרי ויתהפך לטוב. ויתרה מזו: "משביתן שלא יזיקו" דלע"ל נעלה יותר גם מכמו שהיו בתחלת הבריאה קודם החטא. כי [נוסף לזה, שמכיון שלכתחילה לא הי' בהם אז הטבע שיזיקו, הרי אין חילוק בין זאב וכבש: אין בכלל חיות מזיקות בעולם, משא"כ לע"ל "יש (חיות) מזיקין ואין מזיקים", הנה] בתחלת הבריאה, מכיון שהי' מציאות הקליפות בעולם, שמצד זה הי' שייך ענין החטא (ראה ד"ה ואתם הדבקים תרפ"ו (תשי"א) פ"ה) – הרי במילא הי' איזה אפשריות ונתינת מקום שהחיות יוכלו להזיק – ע"י החטא. משא"כ לע"ל, כש"ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – יזדככו בתכלית (ראה עד"ז ד"ה ואתם הדבקים שם, לענין מעלת הגופים שיהיו לע"ל על גופו של אדה"ר גם כמו שהי' קודם החטא).
*. אבל אין להוכיח מזה שר"י משום ר"ע והתנא שבמשנה (סוף מס' תמיד) ס"ל כר"ש במכילתא – כי י"ל שס"ל כר"י "מעבירם מן העולם" (וראה בהערה שלאח"ז), אלא שאינו חושש להקושיא "מה ראו חכמים לחלק" (כבשוה"ג הא' להערה הבאה).
30. ע"פ מ"ש בפנים, יתורץ מה שהוזקק ר"נ להסברא "מה ראו חכמים לחלק" דלכאורה: למ"ד תרי חרוב" מוכרח לומר לכאורה ש"ליום השבת" (ליום – ל' יחיד) לא קאי אלעתיד (וכדאיתא בסנה' שם: "תניא כוותי' דרב קטינא .. ואומר מזמור שיר ליום השבת"). וא"כ, למה הוזקק ר"נ לסברא הנ"ל "מה ראו כו'" – כי גם לדעת ר"י שבתו"כ אפשר שב' הענינים ("וגר זאב גו'" ו"מעבירם מן העולם") יהיו באותו אלף שנה. ולפ"ז, אפ"ל גם לדעת ר"י ש"מזמור שיר ליום השבת" קאי אלע"ל*. ולכן הוזקק ר"נ להסברא "מה ראו כו'", שמכיון שס"ל כר"י "מעבירם מן העולם" – גם אם נאמר שב' ההנהגות יהיו באותו אלף שנה**, מכיון ש"מעבירם כו'" הוא חידוש שלא הי' בשבת בראשית כבפנים – "מה ראו חכמים לחלק".
. ועפי"ז מובן בפשטות, שאין סתירה מהא דר"י שבמס' ר"ה לר"י שבתו"כ שם (נוסף, על מה שי"ל, שבמס' ר"ה – ר"י משום דר"ע קאמר לה, ולי' לא ס"ל כן).

עמוד 195

31. ואף שגם לדעת ר"י אפשר לומר "חד חרוב" (כבהערה שלפנ"ז), מסתבר (להתנא שבתו"כ), שבאם יהיו ב' הנהגות, יהיו בב' אלפים. וע"ד כל [ועפ"ז, הא דר"י משום דר"ע אינו חושש להקושיא "מה ראו חכמים לחלק" הוא גם לפי היסוד (ראה בשוה"ג שלאח"ז) של סברת אביי. (ולהעיר מפרש"י שם ד"ה וקמיפלגי: "ר"נ לית לי' דרב קטינא", ואינו כותב שר"י ור"נ קמיפלגי בדרב קטינא ואביי)]. ולהעיר מב' הגירסאות שבמשנה סוף מס' תמיד: "שבת מנוחה", או "שבת ומנוחה" (בוא"ו): באם נאמר, שהתנא דמתניתין ס"ל כר"ש – בלא וא"ו, ובאם נאמר שס"ל כר"י – בוא"ו. וק"ל.
32. ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (נעתק בלקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 131 הערה 1).
33. דספה"ע – סיבתה התשוקה לקבלת התורה (אגדה בר"ן סוף פסחים. הובא לעיל ע' 132 הערה 51). ונוסף על השייכות שבכל הסדרות שקוראין בימי הספירה למ"ת – שייכות מיוחדת דפ' בחוקותי למ"ת, שהרי "עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבתו"כ קודם עצרת" (מגילה לא, ב), ובחוקותי – שם כל הסדרה – פי' תורה (תו"כ – הובא בפרש"י – עה"פ).
34. ראה בארוכה לקו"ש ח"א ע' 253 ואילך ובהנסמן שם.
8.
. ומה שאמרו "וקמיפלגי בדרב קטינא כו'" – הכוונה הוא ליסוד הסברא דרב קטינא ואביי. וראה בהערה 27; 31. השית אלפי שני דהוי עלמא – ואדרבא: השינוים דשית אלפי שני כולם בגדר הנהגת העולם ובכ"ז כאו"א ביום (של הקב"ה) בפ"ע, עאכו"כ השינוי דמשביתן מן העולם שצ"ל ביום בפ"ע (שהרי זה ש"לא יזיקו" – מנהגו של עולם הי', בשבת בראשית).

עמוד 196

35. בא יג, ז.
36. שם יב, יט.
37. דה"י ב יז, ו. וראה ר"ח ש' הענוה פ"ו (רלג (רלד) רע"א): יהי' יקר רוח וגבה נפש בעניני העוה"ב כו'. לקו"ת במדבר (טו, ג). ועוד.
38. ראה יהל אור להצ"צ עה"פ מזמור שיר ליום השבת.
23.
39. ראה נו"כ הטור או"ח ר"ס תמ"ב.
40. תניא רפל"ז.

עמוד 197

41. לקו"ת שלח לז, ד. ד"ה על ג"ד ש"ת בתחלתו. ובכ"מ.
42. תניא פל"ו. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 22 ואילך. ע' 135 הערה 40.
43. להעיר, מה שפרשת בחוקותי – בה נאמר הכתוב "והשבתי חי' רעה מן הארץ", שמכתוב זה (לדעת ר"ש) באה הוראה זו – קוראין בכו"כ שנים (כבשנה זו) בשבוע בה חל ל"ג בעומר ( "הילולא דרשב"י", שביום זה הוא (גילוי) מ"ת דפנימיות התורה (סד"ה וספרתם תרס"ו). ולהעיר מהמבואר בלקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 46, שייכות (משיחת י"ט כסלו וש"פ וישב תש"ל) הכתוב "עד הגל הזה" לל"ג בעומר, כי ההוראה מכתוב זה היא, שגם עניני העולם ועד להענינים שבבית לבן הארמי, צריך לעשותם כלים לאלקות. וכידוע תורת הבעש"ט עה"פ עזוב תעזוב עמו "היום יום" ע' כג. ובכ"מ), לא ע"י לשברו כו'. ואמר רשב"י (זח"ג עא, ב): ביומאי לא יצטרכון בני עלמא להאי א"ל ר' יוסי צדיקייא מנינין על עלמא בחייהון ובמיתתהון יתיר מחייהון.

מצוטט ב־6 עמודים

לקוטי שיחות 1

כרך ו ‹ בשלח ‹ שיחה א ‹ 90 לקו"ש ח"ז ע' 189

תורת מנחם 4

ט - שנת תשי"ג - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב ה'תשי"ג. לקו"ש ח"ז ע' 192
לב - שנת תשכ"ב - חלק ראשון ‹ בס"ד. ש"פ שמות, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ב לקו"ש ח"ז ע' 192
נו - שנת תשכ"ט - חלק שלישי ‹ שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ט לקו"ש ח"ז ע' 188
נח - שנת תש"ל - חלק ראשון ‹ שיחת מוצש"ק פ' וישלח, י"ט כסלו, ה'תש"ל לקו"ש ח"ז ע' 188

שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1

הלכות פסח - ח"ב (סי' תמב-תמז) ‹ תמה דין ביעור חמץ לקוטי שיחות ח"ז ע' 189