253
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
א. לפסוק "ושמרתם את משמרתי" נאמר בגמרא1: "עשו משמרת למשמרתי". כאן יסודם של הגדרים והסייגים דרבנן, וגם של הגדרים והסייגים שכל יהודי חייב לגדור עצמו בהם – אפילו ביחס לדברים המותרים – כדי לא לבוא ח"ו לידי איסור,
כאמור בספרי מוסר שיש להישמר ממאה שערים של היתר כדי לא להגיע לשער של איסור.
ב. מצויים כאלה הטועים וטוענים: לשם מה יש לחפש חומרות חדשות? אם ביחס לדברים שנאסרו ע"י רבותינו שבכל דור נאמר: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך"2, וגם בהם אין לדקדק יותר מדי, שכן אינם אלא "דרבנן" – אבל חומרות חדשות ודאי שאין לחפש, "דייך מה שאסרה לך התורה"3.
ומביאים הם הוכחה לדבריהם מן האמור בירושלמי4 שהאדם יידרש למסור דין וחשבון על כל דבר מאכל שראה ולא אכל ממנו.
יתר על כן טוענים הם: מאחר שביצוע הכל – קשה מאד, לא כדאי להרבות בחומרות והידורים, בגללם עלול אדם, ח"ו, להפסיד את העיקר. חומרות יתרות עלולות להביא לידי עזיבה גמורה את דרך התורה ח"ו. הם מביאים הוכחה לכך מחטא עץ הדעת, שורש כל החטאים, שכתוצאה מתוספת איסור שהקב"ה לא צוה – "לא תגעו בו" נוסף ל"לא תאכלו ממנו" – יצא החטא.
ג. ברם, טענה זו בטעות גדולה יסודה, ותשובה לדבר: "כולם מרועה אחד ניתנו". בגלל ה"לאו" של "לא תסור" יש גם לגזירות דרבנן תוקף וחומר של דינים דאורייתא. הבדלי ההלכות בין דאורייתא לבין דרבנן הם מפני שכך רוצה התורה – שבדאורייתא יהא הספק לחומרא, ובדרבנן – ספיקו להקל5 וכד'.
כך גם ביחס לחובה המוטלת על כל אחד לגדור עצמו בדברים המותרים, שכן גם זה ציווי התורה – "ושמרתם את משמרתי".
נוסף למצות עשה6 של "קדושים תהיו וגו' והתקדשתם" – "קדש עצמך במותר לך" – נכלל הדבר גם ב"ושמרתם את משמרתי – עשו משמרת למשמרת".
הערות
- 1. יבמות כא, א.
- 2. רש"י שבת כג, א. וראה רמב"ם ריש הל' ממרים. בסהמ"צ שורש א' ומ"ע קעד.
- 3. ירושלמי רפ"ט דנדרים.
- 4. סוף קידושין.
- 5. דוגמת החילוקים שבאורייתא גופא, תניא פכ"ד. וראה נושאי כלי הרמב"ם ה"ה, וסהמ"צ שם.
- 6. תניא פרק ל. וראה ספר חרדים סוף חלק מ"ע מה"ת.
ספר המצוות, שורשים א׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות בכלל הזה המצות שהן מדרבנן:
דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבארו, כי אחר שהיה לשון התלמוד (מכות כ"ג:) תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני איך נאמר בדבר ההוא שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין, אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מצות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים וחשוב תקופות ושמונה עשר ימים לגמור את ההלל. והשתכל ממי שישמע לשונם נאמרו לו למשה בסיני וימנה קריאת ההלל ששבח בו דוד עליו השלום את האל יתברך שצוה בה משה וכן נר חנוכה שקבעוה חכמים בבית שני וכן קריאת המגילה. אמנם היות נאמר למשה בסיני שיצונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך יתחייב לנו להדליק נר חנוכה, הנה איני רואה שאחד ידמה זה או יעלה במחשבתו. ומה שיראה לי שהביאם אל זה היותנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו. ושאלת התלמוד (שבת כ"ג) היכן צונו ואמרו מלא תסור, ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא מדרבנן כי כל מה שצוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירונו ממנו כבר צוה משה רבינו ע"ה בסיני שהוא צונו לעשותו והוא אמרו על פי התורה אשר יורוך וגו' והזהירנו יתברך מעבור דבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור וגו'. ואם ימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצות מפני שהכל נכנס תחת אמרו יתברך לא תסור, מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה היה להם למנות נטילת ידים ומצות עירוב, כי הנה אנחנו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו כמו שמברכין על מקרא מגילה ונר חנוכה והכל מדרבנן. ובבאור אמרו (חולין ק"ו) מים ראשונים מצוה ואמרו מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים כמו שאמרו במקרא מגילה ונר חנוכה היכן צונו מלא תסור, וכבר התבאר שכל מה שתקנו חכמים ונביאים שעמדו אחר משה רבינו הוא גם כן מדרבנן. ובבאור אמרו (עירובין כ"א) בשעה שתקן שלמה ידים ועירובין יצאה בת קול ואמרה חכם בני ושמח לבי. ובארו במקומות אחרים שעירובין יקרא דרבנן וידים מדברי סופרים. הנה התבאר לך שכל מה שתקנו אחר משה נקרא דרבנן. ואמנם כבר בארתי לך זה כדי שלא תחשוב במקרא מגילה בעבור שהוא תקון נביאים יקרא דאורייתא שעירובין דרבנן אע"פ שהוא תקון שלמה ובית דינו. וזהו שנעלם מזולתנו ומנה הלבשת ערומים בעבור שמצא בישעיה כי תראה ערום וכסיתו ולא ידע שזה נכנס תחת אמרו יתברך די מחסורו אשר יחסר לו, כי ענין זה הצווי הוא בלי ספק שנאכיל לרעב ונכסה הערום ונתן מצע למי שאין לו מצע וכסות למי שאין לו כסות ונשיא הפנוי שאין לו יכולת להנשא ונרכיב מי שדרכו לרכוב כמו שהוא מפורסם בתלמוד (כתובות ס"ז:) שזה כלו נכנס תחת אמרו די מחסורו. והיה לשון התלמוד אצלם מחובר בלעגי שפה ובלשון אחרת ולולא זה לא מנו מקרא מגילה והדומה לו עם המצות שנאמרו למשה בסיני. ובגמרא שבועות (ל"ט) אין לי אלא מצות שנצטוו על הר סיני מצות שעתידין להתחדש כגון מקרא מגילה מנין תלמוד לומר קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו והוא שיאמינו בכל מצוה שתקנו הנביאים והחכמים אחר כן. והתמה מפני מה מנו מצות עשה שהם מדרבנן כמו שזכרנו ולא מנו גם כן מצות לא תעשה שהם מדרבנן וכמו שמנו במצות עשה מקרא מגילה ונר חנוכה ומאה ברכות בכל יום והלל היה להם למנות גם כן בכלל לא תעשה דאורייתא כך כל שניה ושניה לא תעשה מדרבנן כמו שבארו ואמרו (יבמות כ') שניות מדברי סופרים, וכבר התבאר בתלמוד שמאמר המשנה איסור מצוה רוצה בו השניות ואמרו מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים, וכן היה ראוי להם למנות בכלל אחות חלוצה שהיא מדברי סופרים, ובכלל אם נמנה כל עשה דרבנן וכל לא תעשה דרבנן יהיה זה עולה לאלפים רבים וזה דבר מבואר. הכלל כי כל מה שהוא מדרבנן לא ימנה בכלל תרי"ג מצות כי הכלל הזה הוא כלו כתוב בתורה כי אין בו דבר מדרבנן כמו שנבאר. ואמנם היותם מונים קצת הדברים שהם מדרבנן ועוזבים קצתם בבחירה מהם הוא ענין אי אפשר לקבלו בשום פנים אמרו מי שאמרו. הנה בארנו ענין זה השרש ומופתיו עד שלא נשאר בו ספק כלל אל שום אדם:
תניא, ליקוטי אמרים ל׳ - הטקסט מספריא
עוֹד זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, לְקַיֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כּל הָאָדָם״. וֶהֱוֵי – בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, ״בִּפְנֵי כָל הָאָדָם״ – מַמָּשׁ, אֲפִילוּ בִּפְנֵי קַל שֶׁבְּקַלִּים. וְהַיְינוּ, עַל פִּי מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אַל תָּדִין אֶת חֲבֵירָךְ – עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ״.
כִּי מְקוֹמוֹ גּוֹרֵם לוֹ לַחֲטוֹא, לִהְיוֹת פַּרְנָסָתוֹ לֵילֵךְ בַּשּׁוּק כָּל הַיּוֹם, וְלִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, וְעֵינָיו רוֹאוֹת כָּל הַתַּאֲווֹת, וְ״הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד״, וְיִצְרוֹ בּוֹעֵר ״כְּתַנּוּר בּוֹעֵרָה מֵאוֹפֶה״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהוֹשֵׁעַ, ״הוּא בוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה וְגוֹ׳״.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִי שֶׁהוֹלֵךְ בַּשּׁוּק מְעַט, וְרוֹב הַיּוֹם יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, וְגַם אִם הוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם בַּשּׁוּק, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵינוֹ מְחוּמָּם כָּל כָּךְ בְּטִבְעוֹ, כִּי אֵין הַיֵּצֶר שָׁוֶה בְּכָל נֶפֶשׁ, יֵשׁ שֶׁיִּצְרוֹ כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהִנֵּה, בֶּאֱמֶת, גַּם מִי שֶׁהוּא מְחוּמָּם מְאֹד בְּטִבְעוֹ, וּפַרְנָסָתוֹ הִיא לִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת כָּל הַיּוֹם, אֵין לוֹ שׁוּם הִתְנַצְּלוּת עַל חֲטָאָיו, וּמִקְרֵי ״רָשָׁע גָּמוּר״ עַל אֲשֶׁר אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו.
כִּי הָיָה לוֹ לְהִתְאַפֵּק וְלִמְשׁוֹל עַל רוּחַ תַּאֲוָותוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ, מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ הָרוֹאֶה כָּל מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עַל הַלֵּב בְּתוֹלַדְתּוֹ.
וְהִנֵּה, בֶּאֱמֶת, שֶׁהִיא מִלְחָמָה גְדוֹלָה וַעֲצוּמָה, לִשְׁבּוֹר הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה מִפְּנֵי פַּחַד ה׳, וּכְמוֹ נִסָּיוֹן מַמָּשׁ.
וְהִלְכָךְ, צָרִיךְ כָּל אָדָם, לְפִי מַה שֶּׁהוּא מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ בַּעֲבוֹדַת ה׳, לִשְׁקוֹל וְלִבְחוֹן בְּעַצְמוֹ אִם הוּא עוֹבֵד ה׳ בְּעֵרֶךְ וּבְחִינַת מִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּזוֹ וְנִסָּיוֹן כָּזֶה, בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״. כְּגוֹן, בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה בְּכַוָּונָה, לִשְׁפּוֹךְ נַפְשׁוֹ לִפְנֵי ה׳ בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ עַד מִיצּוּי הַנֶּפֶשׁ, וּלְהִלָּחֵם עִם גּוּפוֹ וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבּוֹ הַמּוֹנְעִים הַכַּוָּונָה – בְּמִלְחָמָה עֲצוּמָה, וּלְבַטְּשָׁם וּלְכַתְּתָם כֶּעָפָר קוֹדֶם הַתְּפִלָּה שַׁחֲרִית וְעַרְבִית מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם, וְגַם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, לְיַיגֵּעַ עַצְמוֹ בִּיגִיעַת נֶפֶשׁ וִיגִיעַת בָּשָׂר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת.
וְכָל שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לִידֵי מִדָּה זוֹ, לְהִלָּחֵם עִם גּוּפוֹ מִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּזוֹ – עֲדַיִין לֹא הִגִּיעַ לִבְחִינַת וְעֵרֶךְ מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה, לִהְיוֹת נִכְנָע וְנִשְׁבָּר מִפְּנֵי פַּחַד ה׳.
וְכֵן בְּעִנְיַן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְכָל בִּרְכוֹת הַנֶּהֱנִין וְהַמִּצְוֹת בְּכַוָּנָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כַּוָּנַת הַמִּצְוֹת לִשְׁמָן.
וְכֵן בְּעִנְיַן עֵסֶק לִימּוּד הַתּוֹרָה, לִלְמוֹד הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵחֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לְפִי טִבְעוֹ וּרְגִילוּתוֹ עַל יְדֵי מִלְחָמָה עֲצוּמָה עִם גּוּפוֹ.
כִּי הַלּוֹמֵד מְעַט יוֹתֵר מִטִּבְעוֹ הֲרֵי זוֹ מִלְחָמָה קְטַנָּה, וְאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן עִם מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ, דְּמִקְרֵי ״רָשָׁע גָּמוּר״ אִם אֵינוֹ מְנַצֵּחַ יִצְרוֹ, לִהְיוֹת נִכְנָע וְנִשְׁבָּר מִפְּנֵי ה׳.
וּמַה לִּי בְּחִינַת ״סוּר מֵרָע״, וּמַה לִּי בְּחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״ – הַכֹּל הִיא מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, יָחִיד וּמְיוּחָד בָּרוּךְ־הוּא.
וְכֵן בִּשְׁאָר מִצְוֹת, וּבִפְרָט בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן, כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה וּכְהַאי גַּוְנָא.
וַאֲפִילוּ בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, יָכוֹל כָּל אִישׁ מַשְׂכִּיל לִמְצוֹא בְּנַפְשׁוֹ שֶׁאֵינוֹ סָר לְגַמְרֵי מֵהָרָע בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְמִלְחָמָה עֲצוּמָה כְּעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וַאֲפִילוּ פָּחוֹת מֵעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, כְּגוֹן לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע שִׂיחָה נָאָה, אוֹ סִיפּוּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ, וַאֲפִילוּ גְּנַאי קָטָן וְקַל מְאֹד, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת, וַאֲפִילוּ כְּדֵי לְנַקּוֹת עַצְמוֹ, כַּנּוֹדָע מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְאָבִיו רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ: ״לָאו אֲנָא כַּתְבֵיהּ, אֶלָּא יְהוּדָא חַיָּיטָא כַּתְבֵיהּ״, וְאָמַר לוֹ: ״כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרָע״ [עַיֵּין שָׁם בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק י׳ דְּבָבָא בַּתְרָא].
וּכְהַאי גַּוְנָא כַּמָּה מִילֵּי דִּשְׁכִיחֵי טוּבָא. וּבִפְרָט בְּעִנְיַן לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמוּתָּר לוֹ, שֶׁהוּא מִדְּאוֹרַיְיתָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ וְגוֹ׳״, ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וְגוֹ׳״. וְגַם, דִּבְרֵי סוֹפְרִים חֲמוּרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְכוּ׳.
אֶלָּא שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, הֵן מֵ״עֲווֹנוֹת שֶׁהָאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו״, וְגַם נַעֲשׂוּ כְּהֶיתֵּר, מֵחֲמַת שֶׁעָבַר וְשָׁנָה וְכוּ׳.
אֲבָל בֶּאֱמֶת, אִם הוּא יוֹדֵעַ סֵפֶר, וּמַחֲזִיק בְּתוֹרַת ה׳, וְקִרְבַת אֱלֹקִים יֶחְפָּץ – גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא, וְאַשְׁמָתוֹ גָדְלָה בְּכִפְלֵי כִפְלַיִים בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ נִלְחָם וּמִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ בְּעֵרֶךְ וּבְחִינַת מִלְחָמָה עֲצוּמָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, מֵאַשְׁמַת קַל שֶׁבְּקַלִּים מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת הָרְחוֹקִים מֵה׳ וְתוֹרָתוֹ, וְאֵין אַשְׁמָתָם גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ בְּמַה שֶּׁאֵינָם כּוֹבְשִׁים יִצְרָם הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה, מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ הַמֵּבִין וּמַבִּיט אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם, כְּאַשְׁמַת כָּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל ה׳ וְאֶל תּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה גַּבֵּי אַחֵר: ״שֶׁיָּדַע בִּכְבוֹדִי וְכוּ׳״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל עַמֵּי הָאָרֶץ: שֶׁ״זְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת״:
מצוטט ב־8 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך ה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ח ‹ 393 לקוטי שיחות ח"א ע' 254
- כרך ז ‹ בחוקותי ‹ שיחה א ‹ 195 לקו"ש ח"א ע' 253
תורת מנחם 6
- ח - שנת תשי"ג - חלק שני ‹ בס"ד, שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר ה'תשי"ג. לקו"ש ח"א ע' 253
- יג - שנת תשט"ו - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום ד' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשט"ו. לקו"ש ח"א ע' 253
- יז - שנת תשט"ז - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשט"ז. לקו"ש ח"א ע' 253
- יט - שנת תשי"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשי"ז. לקו"ש ח"א ע' 254
- מא - שנת תשכ"ה - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת* ש"פ וישלח, ט"ז כסלו, ה'תשכ"ה לקו"ש ח"א ע' 254
- לד - שנת תשכ"ב - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ב לקו"ש ח"א ע' 254
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 8 עמודים.
- אגרות קודש כרך יא ג'ת יבמות דף כ"א.
- לקוטי שיחות כרך ב הוספות - שיחות שיחה יז מאותו ספר יבמות כא, א
- לקוטי שיחות כרך ב הוספות - שיחות שיחה כב מאותו ספר יבמות כא, א
- לקוטי שיחות כרך ה ויצא שיחה ב מאותו ספר יבמות כא, סע"א
- לקוטי שיחות כרך יט הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ט מאותו ספר יבמות דף כ"א.
- תורת מנחם משיחות ש"פ תשא, ט"ז אדר ה'תשח"י יבמות כא, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות יום הכיפורים: תרח סדר סעודה המפסקת ה יבמות כא, רע"ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תשרי הלכות יום הכיפורים (סי' תרד-תרכד) תרח סדר סעודה המפסקת יבמות כא, רע"ב