541

קיימות כל הגבלות וכל קושיות, וברצונו פתח הוא את הגלות והכניס, כביכול, את עצמו בה, כך שלמרות שאין הגלות "כלי" לשרוי בה – נשארת היא קיימת במציאותה.

כשאדם מתבונן בדברים אין הוא תוהה כלל כיצד נגיע אל הגאולה, שכן, לאמתו של דבר, אדרבה, לכל עצם ענין הגלות אין מקום בשכל והשגה, ואין הדבר בא אלא מחמת שכך עלה ברצונו יתברך, משום כוונה מסוימת, ולכשתושלם, איפוא, כוונה זו תבוא הגאולה מאליה.

ט. זו משמעות דברי ה"הגדה": "וירד מצרימה – אנוס על פי הדבור". עובדה זו, שיעקב אבינו ירד לגלות מצרים, אין לה מקום בהגיון, אלא שהיה הוא אנוס על פי הדיבור, ולגבי הדיבור שלמעלה אין קיימות כל הגבלות, משום שהוא כל יכול.

דבר זה הוא פשוט ומובן מאליו: אם לא "על פי הדיבור" אין מקום לכל ענין הגלות. אין, איפוא, צורך בהוכחות לכך.

כאן גם הוראה לנו בימינו אלה: אין להיתפס ליאוש ח"ו, משום שלאמתו של דבר משום מהות מעלת נשמות ישראל אין הן מסוגלות גם עתה להיות בגלות, כאמור, ורק כדי להשלים כוונת עבודת ה"בירורים" מתקיים "וירד יעקב מצרימה" – אנוס על פי הדיבור.

י. פסח מצה ומרור.

בגלל הרחבת הדבור בהגדה עלולה להיטשטש ה"הנקודה". לפיכך, בשעת סיום ה"מגיד", נאמרת ה"נקודה" של כל ההגדה: פסח, מצה ומרור.

הפסח, המצה והמרור שונים זה מזה: מצה – מדאורייתא¹², מרור – בזמן הזה – מדרבנן¹², ואילו הפסח אינו משמש אלא זכר בלבד, זכר לזמן הבית והכנה לגאולה העתידה

יא. תוכנן של שלש "נקודות" אלו מבחינת ה"עבודה" הוא:

מצה, שהיא מדאורייתא, מסמלת את קיום הדברים שבחובה, הינו – כל הענינים המופיעים בשלחן ערוך, דאורייתא ודרבנן, וכל אשר התקינו עד ה"אחרונים". בקצרה: כל הדברים שחייבים לעשותם, שכן כל אלה נכללים בציווי התורה: "לא תסור"¹³.

מרור, שהוא מדרבנן, מסמל את ענין החומרות העצמיות, הגדרים והסייגים, שידע איניש בנפשיה שעליו לעשותם כדי לא לבוא, ח"ו, לאיסור שמדאורייתא או מדרבנן – "עשו משמרת למשמרתי"¹⁴.

זכר לפסח מציין שלא זו בלבד שיש לקיים את כל הנאמר בשלחן ערוך, ולא זו בלבד שיש להדר בדרבים ולעשות סייג, אלא אפילו מעניני ודברי רשות לגמרי יש לעשות "כלים" לאלקות.