540

אך, לאמתו של דבר, בהתבוננות מעמיקה יותר בענין מתעוררת דוקא הקושיא – לא "כיצד נגיע לגאולה", כי אם, אדרבה: איך אפשרית בכלל הגלות?

ו. – הרי "בנים אתם להוי' אלקיכם"³, וכפי שמוסבר ב"תניא"⁴ בהרחבה – כמשל הבן הנמשך ממוח האב.

ברם, לאמתו של דבר, אין המשל דומה לנמשל, שכן הבן, למרות שהוא נמשך ממוח האב, מהוה אחר כך מציאות לעצמו, ואינו אלא "ברא כרעא דאבוה"⁵. אין הבן חייב למסור נפשו בעד אביו – "חייך קודמין" – משום שהוא מציאות לעצמו. לא כן הנמשל: נשמות ישראל מאוחדות תמיד עם הקב"ה ומהוים דבר אחד⁶.

לפי זה, כשיהודים שרויים בגלות – שרוי, כביכול, גם הקב"ה בגלות, כמאמר: "גלו לבבל – שכינה עמהם"⁷.

ואם כן, לא מובן: איך יתכן שבני ישראל יחד עם הקב"ה יימצאו בגלות, ואם, משום מה, הם נמצאים בגלות – היה על הגלות להיבטל מחמת העובדה שהקב"ה ובני ישראל מצויים בה?!

ז. הקושי נובע משנים:

א) לגבי הקב"ה, וגם לגבי בני ישראל: איך אפשרית בהם גלות?

ב) לגבי הגלות עצמה: מהותה של גלות היא – הגבלה, ולפיכך היא נקראת "מצרים"⁸, מלשון מיצרים וגבולות, ואילו הקב"ה ובני ישראל הם בלי גבול, כיצד, איפוא, מסוגל בעל גבול להכיל בתוכו ענין של בלי גבול?

– הרי אין להשחיל "פילא בקופא דמחטא" אפילו בחלום⁹. למרות ששני הדברים בעלי הגבלה – אין ה"קופא דמחטא", בעל הגבול, מסוגל להכיל את ה"פילא", המוגבל אף הוא, כיון שהוא גדול ממנו. כל שכן, איפוא, שאין הגלות, המוגבלת, מסוגלת להכיל את ה"בלי גבול" של הקב"ה וישראל.

וממה נפשך: אם אמנם נמצאים הקב"ה, כביכול, וישראל בגלות היתה מציאות הגלות צריכה להתבטל כתוצאה מכך.

אם כשמחנה סנחרב שמע את שירת המלאכים – והרי מלאכים הם בדרגה נחותה משל נשמות, כידוע¹⁰ – בטלה מציאותו¹¹, כל שכן, כשקיימות נשמות ישראל שהן אחד עם הקב"ה – היו צריכות להתבטל כל הגבלות הגלות.

ח. התירוץ היחיד לקושיא זו היא: הקב"ה הוא כל יכול, ולדידו אין