שיחה ב

הערות

עמוד 185

1. 1. פרשתנו לח, כד.
2. 2. והוא בב"ר פפ"ה, יו"ד. תנחומא בובער פרשתנו יז.
3. 3. ראה גם תיב"ע כאן: הלא בת כהן היא כו'.
4. 4. כא, ט.
5. 5. וכמו במקלל, אף שגם מקודם ידעו שהוא איסור חמור [שלכן "וינחהו במשמר גו'" (אמור כד, יב)], בכ"ז "לא היו יודעים אם חייב מיתה" עד שהי' הציווי על זה – ועד"ז במקושש (רש"י שם). ולהעיר אשר אשת איש שזינתה (שקודם שנאמרה פ' אמור – גם בת כהן בכלל זה, וקודם שנאמרה פ' כי תצא – כב, כד – גם בארוסה כן הוא) אין דינה בשריפה וכמבואר גם בפרש"י עה"ת (קדושים כ, י).
6. 6. פירש"י אמור כא, ט.
7. 7. וכמו שהקשה הרמב"ן כאן. במפרשי רש"י כאן, שגם באם לא היתה בת כהן היו דנים אותה למיתה [לפי שהדור הי' פרוץ, או לפי שבב"ד של שם גזרו מיתה על פנוי' שזינתה (ע"ז לו, ב)], ומ"ש רש"י "לפיכך דנוה בשריפה" כוונתו שמה שדנוה בשריפה דוקא (ולא במיתה אחרת) הוא לפי שהיתה בת כהן (ועד"ז הוא בת"ב שם: "למה אמר תשרף ולא אמר תהרג אפרים מקשאה כו' בתו של שם כו'". וראה גם תוד"ה אינה (סנהדרין נו, א) שלא נתחייבה מיתה אלא "כשהחמירו עלי' לחייבה מיתה כיבמה שזינתה אוקמוה אמיתת בת כהן דבשריפה"*). אבל – נוסף על שלא נזכר כלל בפרש"י – ואפילו ברמז – שפנוי' שזנתה (גם לא בת כהן) היו דנים אז למיתה (והסוגיא דע"ז שם – הרי דרך הלימוד בגמרא אינו דרך פירש"י עה"ת – פשוטו של מקרא) – ממ"ש "ותשב בפתח עינים – בפרשת דרכים" (פרשתנו לח, יד. פרש"י שם) באופן שחשבוה לזונה (ולא יראה מעונש מיתה) מוכח שאז לא היו דנים זונה למיתה. ויתירה מזו: ממה שיהודה בא עלי', מוכח שלא הי' בזה איסור כלל. ואי"ז סותר למ"ש רש"י (וישלח לד, ז) "שהאומות גדרו עצמן מן העריות" – אף שגם דינה היתה אז פנוי' – כי מפורש ברש"י שם "וכן לא יעשה – לענות את הבתולות". ועפי"ז יומתק מה שאמר יהודה "הבה נא – הכיני עצמך ודעתך לכך" (פרשתנו לח, טז ופרש"י שם) – דלכאורה הי' מספיק שיאמר "אבוא אליך" – בכדי שלא יהי' בזה שום סרך של עינוי.
8. . עד"ז הוא בחזקוני כאן וממנו יובנו דברי התוס'. וראה ג"כ ב"י ושאר מפרשי הטור אה"ע ר"ס כו.

עמוד 186

1. 8. רד"ק כאן. וראה גם רשב"ם ורמב"ן כאן.
2. 9. ראה ש"ח כאן בשם המהרש"ל.
3. 10. פרשתנו לז, לה.
4. 11. כמ"ש רש"י שם: ונשאום. וראה הביאור על זה בשיחה ב' לפ' ויחי.
5. 12. רש"י וירא כ, יב.
6. 13. ראה בכ"ז בארוכה בשיחה הנ"ל.
7. 14. פרשתנו לח, ח. וראה גם ב"ר פפ"ה, ה: יהודה התחיל במצות יבום תחלה. (אבל ממה שהרמב"ם (הל' מלכים רפ"ט) לא הזכיר זה גבי המצות שהיו לפני מ"ת – משמע שלא ס"ל כן).
8. 15. תצא כה, ה.
9. 16. פרשתנו לח, כו.
10. 17. ברד"ק כאן פסוק כד (וראה גם רמב"ן פסוק ח. דעת זקנים מבעה"ת עה"פ. אוה"ח פסוק כד) אשר אז הי' מייבם גם אבי המת (אלא שהאח הי' קודם לאב), ועפי"ז הי' אפשר לתרץ לכאורה שענין היבום שהי' נהוג גם אצל האומות דחה האיסור דאשת הבן שלא נצטוו עליו (וע"ד המבואר לעיל ע' 146 ואילך). אבל בפרש"י אין לומר כן – דא"כ הו"ל לרש"י להודיע החידוש שגם האב הי' מייבם ונושא אשת הבן. ובפרט שלא נמצא זה בשום מקום בתנ"ך, במשנה, בגמרא וכו'. ומרז"ל בב"ר (פפ"ה, ה) דיהודה קיים מצות יבום – קאי על מש"נ ויבם אותה (וכמפורש בשהש"ר עה"פ ישקני (פ"א, ב (ה)), ויק"ר פ"ב, יו"ד) שמדבר באח ולא באב. ולהוסיף שגם לדעת הרמב"ן וכו' שלפני מ"ת הי' יבום גם באב, צ"ע – דלאחרי שנתעברה ממנו הרי כבר קיים ענין היבום, ולמה לא פסק לדעתה אח"כ (אף שי"ל בדוחק שגם לפני מ"ת ענין היבום הוא לא רק "והקם זרע" להמת, כ"א גם "יבנה את בית" המת ע"י "ולקחה לו לאשה". ומרווח יותר לתרץ שמכיון שכבר נעשית אשתו, לא רצה לפרוש ממנה ולענות אותה (פרש"י לעיל לא, נ) מצד האיסור דאשת הבן שעדיין לא נצטוו עליו).

עמוד 187

1. 18. כברד"ק כאן פסוק ח. אבל לא הי' נהוג אז איסור ד"לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר".
2. 19. ועפי"ז הי' מובן מה שהוזקק רש"י לב' הפירושים – כי אליבא דר"נ מוכרח לפרש "לא הוסיף"*, ואליבא דר"י מסתבר יותר לפרש "לא פסק", כי מכיון ש"צדקה", למה "לא הוסיף". ואין להקשות מה שרש"י מקדים הפירוש "לא הוסיף" – אף שלעיל (לז, לה) מקדים הפירוש דר' יהודה – כי פירוש הפשוט ד"ולא יסף" (שבפסוק זה) הוא "לא הוסיף" (שהרי להפירוש "לא פסק" הוזקק רש"י ל"וחברו").
3. 20. ונוסף לזה: גם לדעת ר"י אי אפשר לתרץ כנ"ל סעיף ב' – כי באם נאמר ששומרת יבם היתה מותרת לאיש זר, הרי זה עצמו מוכיח שלא היתה נחשבת כאשת איש.
4. 21. פרשתנו לח, טז.
5. 22. ראה פרש"י לח, כו: "ממני ומאתי יצאו הדברים כו'".
6. 23. וה"ז היפך ממש"נ (וירא כ, ו) "ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי". ונאמר "לא יאונה לצדיק כל און" (משלי יב, כא) ובפרש"י שם: "לא תזדמן לו עבירה בלי דעת". ואף שלפי שיטת התוספות (גיטין ז, א. וש"נ) הוא דוקא במידי דאכילה [ויש להטעים זה עפ"י המבואר בתניא פ"ח אשר "מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו". וע"פ המבואר בתניא (פ"ז וח') שמאכלות אסורות הן בגקה"ט – יומתק מ"ש בתוס' שם שיש הפרש אם האיסור הוא בהמאכל עצמו או שהוא רק בשעת האיסור] הרי (א) מלשון רש"י (משלי שם) "עבירה" סתם (וגם מפשטות לשון הכתוב "כל און") משמע שכ"ה גם בכל האיסורים. ולהעיר מפי' רש"י בש"ס (יבמות צט, ב. כתובות כח, ב) שגורס "השתא בהמתן כו'" דלא כבתוס'. ולהעיר גם מלקו"ד (ח"א) לט, ריש ע"ב. (ב) גם לשיטת התוספות – הרי בנדו"ד מלמעלה גרמו לזה – "ממני ומאתי יצאו הדברים כו'".
7. 24. ולכן אינו דומה למשה כו' שהי' ע"י ויקח עמרם את יוכבד דודתו. וראה סנה' נח, ב. חזקוני שמות ו, כ.
8. . לפי הביאור שלתמר לא הי' דין שומרת יבם (כדלהלן בפנים) – צריך לומר שהעדיפות בהפירוש "לא הוסיף" הוא לפי שזהו פירוש הפשוט ד"ולא יסף", כדלהלן בפנים ההערה.

עמוד 188

1. 25. פרשתנו לח, יא. פירש"י שם. ומכיון שש"ד הוא מז' המצות שנצטוו עליהם ב"נ, הרי אין לדחותה בשביל מצות יבום שלא נצטוו עלי' (וע"ד שנתבאר לעיל ע' 147 הטעם מה שא"א לא מל עד שנצטווה). נוסף לזה: גם באם היו מצווים על היבום – הרי פשוט שאין לסכן את עצמו בשביל קיום מצות יבום (וראה באה"ט (אה"ע סי' ט' סק"ב) ופתחי תשובה (שם סק"ד) שגם עפ"י דרך ההלכה ישנם כמה דיעות שקטלנית אסורה להתייבם), והרי עפ"י דרך הפשט [ולפי דעת התוס' ד"ה בן נח (סנה' עד, ב) – גם עפ"י דרך ההלכה כ"ה. וראה פרשת דרכים דרך האתרים דרוש שני] הדין דיעבור ואל יהרג הוא גם לולא הכתוב וחי בהם (שהרי לפי פירש"י (אחרי יח, ה) פירוש "וחי בהם" הוא "לעולם הבא"), וכדמוכח מפרש"י שמות ד, כד.
2. 26. תצא כה, ז. ובפרט ש"וירקה בפניו" (שם כה, ט) הוא – בפשטות – בזיון על "לא אבה יבמי" (שם, ז – וראה רמב"ן כאן פסוק ח), ובמילא אי"ז שייך כלל כשאסור לייבמה.
3. 27. ובדוגמת מה שגם ע"ד ההלכה – "כל שאין עולה ליבום אינו עולה לחליצה", ובאם לא רבי רחמנא "יבמתו" – גם בחייבי לאוין הי' כן (יבמות כ, סע"א).
4. 28. אחרי יח, טו.
5. 29. ומ"ש (פרשתנו לח, טז) "כי לא ידע כי כלתו היא" – הכוונה שבאם הי' יודע שכלתו היא לא הי' בא אלי' כיון ש"מוחזקת היא שימותו אנשי'". ומש"כ בספורנו – צע"ג.
6. 30. אחרי יח, ח.
7. 31. אבל צע"ג – על יסוד מה?
8. 32. ממה שהוזקק רש"י לפירוש על "בחיי'" (שם, יח), אין להוכיח שבכל העריות מותר לאחרי מיתה – כי שאני אחות אשתו שנאמר בה (א) "אשה אל אחותה – שתיהן כאחת" (וכפירוש הש"ח שם), (ב) "לצרור" (ראה רמב"ן וספורנו שם. וראה גם לעיל ע' 146 ואילך).
9. 33. ואף שהטעם ד"תבל עשו" נאמר בפ' קדושים בנוגע להעונש (ולא בפ' אחרי (יח, טו) בנוגע להאיסור), מ"מ מוכח מזה, ש"תבל" הוא גם גדר האיסור שנתבאר בסדרה שלפני'. ורבו מלספור כיו"ב. וראה פרש"י (בראשית א, כז) הכלל: "ופשוטו של מקרא, כאן הודיעך כו' ולא פירש כו' ופירש לך במק"א".

עמוד 189

1. 34.
2. 35.
3. 36. ודוחק הוא, שהרי לא כן הוא פי' דבלולות בשמן. וראה ג"כ פרש"י ס"פ נח (יא, ז): ונבלבל... זה שואל לבנה וזה מביא (היינו שעונה לשאלה, אבל טועה בה ומפרשה) טיט.
4. 37. פרשתנו לח, ז (ופרש"י שם). ט. ואפילו את"ל שבתחילה לא ידע יהודה שער ואונן השחיתו את זרעם, הרי אחרי שיצאה בת קול "גזרתי שיצאו ממנה מלכים ומשבט יהודה" ולכן צ"ל ע"י יהודה ותמר – בודאי נתבררה הסיבה שלא הי' זה מקודם ע"י ער ואונן*. אלא שמ"מ לא פסק לדעתה – ולא הי' בזה משום איסור יבמה לשוק, כי אף שראה שאינה
5. . אבל פשוט שאין להוכיח שלא ידע, כי באם ידע הרי ידע ג"כ שבחטאם מתו ואינה קטלנית, והו"ל מוחזקת שאנשי' ימותו – לא יצאת מחשש קטלנית בנוגע לשלה – "פן ימות גם הוא כאחיו"** (לח, יא), וע"ד (מב, ד) "ואת בנימין אחי יוסף (דלכאורה מיותר) לא שלח יעקב את אחיו (שכן שלחם) כי אמר פן יקראנו (בהיותו אחי יוסף) אסון" (וראה להלן שיחה ג' לפ' מקץ). ובכ"ז שינה רש"י מל' הכתוב "כאחיו" וכתב "אנשי'" – לתרץ: כיון "שלא הי' בדעתו להשיאה לו" (לשלה) – הי' לו להתירה לשוק. [ואף שרש"י מפרש את הפסוק, ובפסוק נאמר "פן ימות גם הוא כאחיו", מ"מ מוכרח לומר שהתיבות "כי אמר פן ימות" הם טעם [לא רק על מה שלא הי' בדעתו להשיאה לשלה, אלא] גם על אמירתו לתמר "שבי אלמנה בית אביך" – שלא התירה לשוק***. ולכן מפרש רש"י ש"פן ימות" הוא (גם) ענין בפ"ע (שאינו מוסב על "גם הוא כאחיו"), וקאי על כל מי שישאנה. ועפי"ז יומתק (א) מה שרש"י מעתיק מהפסוק גם התיבות "כי אמר". (ב) מה שאינו מעתיק "גם הוא כאחיו"]. לתתה לשלה – כי אפילו באם ידע הנהגתם, הרי א) עכ"פ מחשש ספק קטלנית לא יצאת. ב) אי"ז מכריח כלל שימותו, כי (א) הרי היו לפני (י"ג שנה ו)כ' שנה, ובמילא אינם בני עונשין (רש"י ר"פ ח"ש). (ב) גם באם היו בני עונשין, מנ"ל שהעונש על חטא זה הוא מיתה. ורק לאחרי שנתברר בודאות שאינה קטלנית, אז דוקא ידעו שמיתתם מפני החטא, ובמילא ידעינן שהעונש ע"ז הוא מיתה בידי שמים.
6. . ומה שאמר יהודה "כאחיו" אף שהיתה מוחזקת בעיניו שימותו אנשי' – הוא רק להדגיש יותר הטעם של אי נתינתה לשלה.
7. . והגם שדחה את תמר בקש (למה אינה משיאה לשלה), מ"מ פשוט שלא הי' מעגנה בלי טעם.

עמוד 190

1. 38. לד, כה־ו.
2. 39. נח ט, ה.
3. 40. פרש"י וישלח לד, ז.
4. 41. ועפי"ז מובן מ"ש רש"י (ויחי מט, ו) "אלו חמור ואנשי שכם" ומשמיט שכם. ומ"מ פשוט שגם הריגת חמור וכל אנשי שכם הי' עפ"י דין [שהרי פשוט שבני יעקב לא שפכו דם נקי ח"ו, וכדמוכח גם ממה שיעקב אמר להם רק "עכרתם אותי גו'" (וישלח לד, ל) ולא הוכיחם על בדרבי' מיני' – על איסור שפיכת דמים]. וי"ל שנתחייבו מיתה מצד שלא מיחו בשכם (כברד"ק שם פסוק כח) [וי"ל שנוסף על שסברא פשוטה היא שמי שיש בידו למחות צריך למחות, הנה פשט הכתובים מוכיח שמגיע ע"ז עונש חמור – דאם לא כן למה הי' צריך אברהם לבקש "האף תספה צדיק עם רשע" והו"ל לבקש רק "אולי יש גו' תשא למקום גו'" (וירא יח, כג־כד). ועפי"ז מתורצת ג"כ קושיית מפרשי רש"י בפי' "אתה הרשעת עמהם" (שם יט, יז) שהרי מפורש "תספה בעון העיר" (שם יט, טו). ועייג"כ פרש"י (שם סוף פסוק ד' "מוחה כו' צדיק כו'")] או מצד עבירות אחרות (כברמב"ן שם פסוק יג). ומה שאמר להם יעקב "עכרתם אותי גו'", כי אין הדבר מסור לבני יעקב לעשות בהם הדין, והם עשו זאת מצד כעסם, ולכן אמר יעקב (ויחי שם, ז) ארור אפם. וראה גם לעיל ע' 151 ואילך ובהערה 21.
5. 42. וראה לעיל ע' 148.
6. 43. מקץ מב, לז.
7. 44. פרש"י שם, לח.
8. 45. ולהעיר מענין בת יפתח. ואכ"מ.
9. 46. ועפי"ז מובן בפשטות מה שרש"י כאן משנה ממ"ש בב"ר כאן ומשמיט הפסוק "ובת איש כהן גו'".
10. 47. וההוכחה אשר הגדרה זו היתה דוקא בבת כהן (שלכן הוצרך רש"י לפרש "בתו של שם כו'") – ראה לעיל הערה 7.
11. 48. והגדרה זו בבת כהן דוקא – אף שהתלמיד לא למד עדיין פ' אמור שבת כהן מחללת את אבי' – הוא בדוגמת המפורש בקרא לפני פרשתנו "את בת יעקב" (וישלח לד, ז); "את אחותנו" (שם, לא), ולכן גם עונשה חמור – שריפה.

עמוד 191

1. 49. פרשתנו לח, כו. פרש"י שם.
2. 50. וישלח לד, לא.
3. 51. ראה גם פרש"י תצא (כג, יח): מופקרת כו' לזנות. וראה גם השגות הראב"ד הל' אישות פ"א ה"ד.
4. 1.
5. 52. ומה שאמר "כי על כן לא נתתי' לשלה בני" אינו בתור טעם לפוטרה מעונש (שריפה), כ"א, אשר "בדין עשתה" (כי באם הי' מותר ובדעתו לתתה לשלה – היתה עוברת על איסור יבמה לשוק).
6. 53. שהרי שם מת בשנת נ' ליעקב [כי שם חי אחרי הולידו את ארפכשד חמש מאות שנה (נח יא, יא) ומלידת ארפכשד עד לידת יעקב היו ת"נ שנה], ונמצא שבעת מכירת יוסף (שהי' אז בן שבע עשרה שנה – ריש פרשתנו) היו נ"ח שנה לאחרי מיתת שם (כי יעקב הוליד את יוסף לצ"א שנה – ראה רש"י ס"פ תולדות). והרי נשואי יהודה עם בת איש כנעני היו לאחרי מכירת יוסף (פרשתנו לח, א. פרש"י שם), ומאז עד שלקח את תמר לער בכורו עברו כיו"ד שנה לכה"פ (שהרי פחות מבן ט' אינו ראוי לביאה – ראה דעת זקנים מבעה"ת לח, א. ובסנה' (סט, ב) בני ח' שנים), ומאז עד מעשה תמר עברו ג"כ עכ"פ כמו ב' שנים (מנשואי ער ועד מיתתו; נשואי אונן ומיתתו, ורק לאח"ז – משך זמן עד שראתה כי גדל שלה ולא ניתנה לו לאשה).
7. 54. ואף שהדין ד"בת איש כהן גו' באש תשרף" הוא גם "מן הנשואין" (פרש"י אמור כא, ט), – והרי בפ' אמור שם אין רש"י מביא "אפרים מקשאה כו'" – יש לומר: א) לפי שבביטול הנשואין ע"י גירושין או מיתה, שבה היא אל בית אבי' (אמור כב, יג. ולהעיר מסנהדרין נא, א). אלא שמ"מ בפרשתנו הוצרך רש"י להביא "אפרים מקשאה כו'" – כי מכיון שהדין ד"שבה אל בית אבי'" הוא חידוש – בנוגע לאכילת תרומה, לכן קודם מ"ת י"ל שע"י נשואין נפסק הקשר. ב) שמשום זה מוסיף רש"י שם (ד"ה את אבי') "שזו ילד" (ואינו מסתפק ב"שזו גדל" (כבפ' תצא כב, טו. כא)) – כי מכיון שהדין דבת איש כהן הוא גם כשזינתה מן הנשואין (ודלא כבפ' תצא שמיירי בארוסה), הוצרך להוסיף "שזו ילד", שמצד זה היא מבזה את כבוד אבי' גם לאחרי שנפסק הקשר ע"י נשואין, כי טבעה ומזגה דומה למזג וטבע האב – ראה לקו"ש ח"ט ע' 6 הערה 32. וראה פמ"ג באשל אברהם או"ח סקכ"ח סקס"ב, שמצד זה יש סברא לחלק בין בת לבן. (אלא שמ"מ כותב גם "שזו גדל" – כי מצד "ילד" בלבד אי"ז בזיון כ"כ). ויש לומר, שגם לשיטת אפרים מקשאה צריך להוסיף "שזו ילד", כי שאני נשואין דלאחרי מ"ת, שמצד תוקפן (שלכן רק ע"י "ספר כריתות" – דברים כד, א – אפשר לבטלו), קנין בעדים (עיין רמב"ם ריש הל' אישות) – גם לשיטת אפרים מקשאה, נפסק על ידם השייכות לאבי'.

עמוד 192

1. 55. סנה' לט, ב.
2. 56. בתניא רפל"א: לשדי'.
3. 57. עובדי' א, כא. רש"י וישלח לג, יד.
4. 58. אלא שמ"מ הוא רק דוגמת בית יד של הגרזן ולא הגרזן עצמו. ועפי"ז מובן מה שאדה"ז מביא (בתניא שם) ב' הלשונות – "מיני' ובי' אבא כו'" ו"פגע בו כיוצא בו" (שבת קכא, ב) – כי ב' לשונות אלו הם בהמשך לב' הלשונות שלפנ"ז "במינה ודוגמתה" (נתבאר בארוכה בההתועדות. נעתק בלקוטי ביאורים – להר"י שי' קארף – ע' שפט־צ (בהוצאת תשל"ד – ע' קפ"ז־ח). ליקוט פירושים לתניא שם ע' תקפה־ז).
5. 59. ב"מ פז, א.
6. 60. וירא יח, ח.
7. 61. שם, ו.

עמוד 193

1. 62. פרש"י וירא שם, ד. ב"מ פו, ב.
2. 63. והרי מובן (וראה לעיל ע' 149) שאין מקום להחמיר אפילו על עצמו על חשבונו של השני, ומכ"ש שאין שום מקום למנוע מהשני כו'. וביותר – שלחם הוא עיקר בסעודה ועל שמו נקרא כל דבר מאכל (וצע"ק רש"י לא, נד).
3. 64. ומה שרש"י בפ' וירא (יח, ח) אינו מביא פירוש זה בשם אפרים מקשאה הוא, לפי שרש"י שם משמיט "וא"א אוכל חולין בטהרה הי'", ומוסיף "ונטמאת העיסה" (כבב"ר (פמ"ח, יד) ודלא כבב"מ – פז, א). שכוונתו בזה: שלפי שפירסה נדה (מלשון "מנודה ממגע כל אדם" – רש"י מצורע טו, יט), הי' עיסתה מנודה, טמאה בעצם (ולא רק למהדרים. וראה רמב"ן ויצא לא, לה). ולכן לא הביא אפרים מקשאה כו'.
4. 65. פרשתנו לח, יא.
5. 66. ראה לעיל ע' 1 הערה 3.
6. 67. היום יום ע' כד.
7. 68. שו"ע או"ח סקכ"ח סנ"ד.
8. 69. בשו"ע אדה"ז שם מוכח שבאם הי' בעדים כו' היא מחללת את אבי' "אפילו נשואה או שהמירה". אבל אין מזה הוכחה לשיטת אפרים מקשאה – כי יש לומר שהוא לפי "שזו ילד" (כבהערה 54), וכיו"ב.
9. 70. ואף ש"הוציאוה ותשרף" דתמר אינו מצד הדין דבפ' אמור "בת איש כהן גו' באש תשרף" ורק לפי שכן גדרו את עצמן (כנ"ל סעיף ה) – מ"מ, מסתבר שהגדרה זו דוקא בבת כהן, הייתה לפי ש"את אבי' היא מחללת", כמו הדין ד"תשרף" שלאחרי מ"ת.

עמוד 194

1. 71. ופשוט שאין לומר, שמכיון שהי' "כמשלש חדשים" וכריסה בין שיני' א"צ לעדים (ואדרבה: הבזיון בזה הוא עוד יותר מכמו כשיש עדים) – שהרי אי"ז הוכחה שהיא מופקרת [כי אפשר שנתייחדה לאיש אחד או שזה הי' רק פעם אחת (שבאופן זה אינה "זונה" – ראה לעיל סעיף ו'), ויתרה מזה – הרי אפשר שנתעברה משלה] ואדרבה, ממה שאנשי המקום אמרו ש"לא היתה בזה קדשה" ה"ז מוכיח שנתעברה שלא ע"י זנות. ואף שמקודם שאמר יהודה "ממני היא מעוברת" אמרו בודאות (אף שצ"ע – על יסוד מה. ויש לקשר זה עם: היש חזקת כשרות בב"נ, גדרי ההגדרה בעריות הנ"ל והפרצה בזה וכו'. ואכ"מ) "זנתה תמר גו' הרה לזנונים" ועד שדנוה לשריפה – מ"מ בנוגע לבזיון, הוא דוקא כשישנם עדים שזנתה, וכל זמן שאין עדים, אינה מבזה את אבי', מכיון שאפשר שנתעברה שלא ע"י זנות ועיבורה אינו הוכחה בזה.
2. 72. ח"ג עב, א.
3. 73. זח"ב צה, א.
4. 74. לקו"ת במדבר ב, ג.
5. 75. סנה' לט, סע"א.
6. 76. ראה עד"ז לקו"ש ח"ג [המתורגם] ע' 99.
7. 77. תו"א ר"פ ויחי (עה"פ יהודה אתה יודוך אחיך. ועפ"י מ"ש בב"ר (פצ"ט, ח ע"פ זה. וראה סוטה י, ב) "אתה הודית במעשה תמר כו'" – הרי ההודי' דיהודה שייכת במיוחד לעניננו).

עמוד 195

1. 78. שלכן בחינה זו ישנה "בכל אחד מישראל" וגם בזה"ג (ראה תו"א צט, א. ד"ה ונחה עליו תש"ט סעיפי יח־יט. ובכ"מ).
2. 79. פרש"י פרשתנו לח, כו.
3. 80. אלא שפשוט שהכוונה אינה בהחטאים עצמם ח"ו, שהרי הם היפך רצון העליון, ולא יהי' להם עלי' לעולם (דמה שזדונות נעשו כזכיות הוא רק ניצוצות הקדושה שנפלו בהם, אבל לא הזדונות עצמם ח"ו) כ"א, שבירתן זהו תקנתן (ד"ה נ"ח עת"ר). וראה לקו"ש ח"ג [המתורגם] ע' 236 (משיחת ש"פ מקץ וש"פ וארא תשכ"ח) הערה 19 (חכ"ז ע' 363 ובהערות שם). וראה לעיל ע' 67 ובהערות שם.
4. 74.
5. 81. מיכה ב, יג. וראה רד"ק כאן פסוק כח: בתמר כו' ומי שיצא ממנו המלכות פורץ הגדר וכמו שאמר עלה הפורץ לפניהם. ובב"ר כאן (פפ"ה, יד): כל הפריצים ממך יעמוד עלה הפורץ לפניהם, ובמפרשים שם, שקאי על מלך המשיח עיי"ש.