185

הערות

1. 1. פרשתנו לח, כד.
2. 2. והוא בב"ר פפ"ה, יו"ד. תנחומא בובער פרשתנו יז.
3. 3. ראה גם תיב"ע כאן: הלא בת כהן היא כו'.
4. 4. כא, ט.
5. 5. וכמו במקלל, אף שגם מקודם ידעו שהוא איסור חמור [שלכן "וינחהו במשמר גו'" (אמור כד, יב)], בכ"ז "לא היו יודעים אם חייב מיתה" עד שהי' הציווי על זה – ועד"ז במקושש (רש"י שם). ולהעיר אשר אשת איש שזינתה (שקודם שנאמרה פ' אמור – גם בת כהן בכלל זה, וקודם שנאמרה פ' כי תצא – כב, כד – גם בארוסה כן הוא) אין דינה בשריפה וכמבואר גם בפרש"י עה"ת (קדושים כ, י).
6. 6. פירש"י אמור כא, ט.
7. 7. וכמו שהקשה הרמב"ן כאן. במפרשי רש"י כאן, שגם באם לא היתה בת כהן היו דנים אותה למיתה [לפי שהדור הי' פרוץ, או לפי שבב"ד של שם גזרו מיתה על פנוי' שזינתה (ע"ז לו, ב)], ומ"ש רש"י "לפיכך דנוה בשריפה" כוונתו שמה שדנוה בשריפה דוקא (ולא במיתה אחרת) הוא לפי שהיתה בת כהן (ועד"ז הוא בת"ב שם: "למה אמר תשרף ולא אמר תהרג אפרים מקשאה כו' בתו של שם כו'". וראה גם תוד"ה אינה (סנהדרין נו, א) שלא נתחייבה מיתה אלא "כשהחמירו עלי' לחייבה מיתה כיבמה שזינתה אוקמוה אמיתת בת כהן דבשריפה"*). אבל – נוסף על שלא נזכר כלל בפרש"י – ואפילו ברמז – שפנוי' שזנתה (גם לא בת כהן) היו דנים אז למיתה (והסוגיא דע"ז שם – הרי דרך הלימוד בגמרא אינו דרך פירש"י עה"ת – פשוטו של מקרא) – ממ"ש "ותשב בפתח עינים – בפרשת דרכים" (פרשתנו לח, יד. פרש"י שם) באופן שחשבוה לזונה (ולא יראה מעונש מיתה) מוכח שאז לא היו דנים זונה למיתה. ויתירה מזו: ממה שיהודה בא עלי', מוכח שלא הי' בזה איסור כלל. ואי"ז סותר למ"ש רש"י (וישלח לד, ז) "שהאומות גדרו עצמן מן העריות" – אף שגם דינה היתה אז פנוי' – כי מפורש ברש"י שם "וכן לא יעשה – לענות את הבתולות". ועפי"ז יומתק מה שאמר יהודה "הבה נא – הכיני עצמך ודעתך לכך" (פרשתנו לח, טז ופרש"י שם) – דלכאורה הי' מספיק שיאמר "אבוא אליך" – בכדי שלא יהי' בזה שום סרך של עינוי.
8. . עד"ז הוא בחזקוני כאן וממנו יובנו דברי התוס'. וראה ג"כ ב"י ושאר מפרשי הטור אה"ע ר"ס כו.