186
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
נהוג, שדנו לשריפה שומרת יבם שזינתה, כי שומרת יבם נחשבה אז כאשת איש8.
אך לפי דברי רש"י אי אפשר לפרש שמשפטה של תמר בשריפה כבת כהן שזינתה הוא מפני שבהיותה שומרת יבם היא נחשבה כאשת איש9, כי:
א) בפירוש רש"י אין מוזכר בשום מקום ששומרת יבם נחשבת במקרה כלשהו כאשת איש.
ב) לפי פירוש רש"י הכרחי לומר שכלל לא חל על תמר דין של שומרת יבם, כפי שיוסבר להלן.
ג. יהודה קיים דיני יבום
כבר הוסבר פעם בהרחבה, שאחת הסיבות לכך שבפירושו על המלים "וכל בנותיו"10 אין רש"י מסתפק בדעת רבי יהודה, שמשמעות המלה "בנותיו" היא כפשוטה – בנות יעקב, אלא הוא מביא גם את דעת רבי נחמיה, שהכוונה היא ל"כלותיו", היא, מפני שלפי פירושו של רבי יהודה יוצא שהשבטים נשאו את אחיותיהם11 (מן האב, דבר המותר לבני נח12), ובפשטות יש לומר, שהשבטים שמרו את כל התורה עד שלא ניתנה, ולפחות בחיי יעקב13.
יותר מכך לגבי האיסור החל על יבמה להינשא לכל אדם: כיון שאנו מוצאים שיהודה קיים את מצות יבום בכללותה, שהרי הוא אמר לאונן "בא אל אשת אחיך ויבם אותה..."14, לכן ההגיון הפשוט מחייב, ש(אף לדעת רבי יהודה) הוא שמר גם על הלאו "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", כיון ששלילה זו נובעת מן החיוב "יבמה יבא עליה..."15.
ואם כך, קשה להבין מדוע מפרש רש"י16, שלפי הפירוש השני המשמעות של "ולא יסף עוד לדעתה" היא "לא פסק": כיצד ייתכן לומר שיהודה לקח את תמר, והרי היא היתה שומרת יבם לשלה17, אשר היה מבאי מצרים?
הערות
- 8. רד"ק כאן. וראה גם רשב"ם ורמב"ן כאן.
- 9. ראה ש"ח כאן בשם המהרש"ל.
- 10. פרשתנו לז, לה.
- 11. כמ"ש רש"י שם: ונשאום. וראה הביאור על זה בשיחה ב' לפ' ויחי.
- 12. רש"י וירא כ, יב.
- 13. ראה בכ"ז בארוכה בשיחה הנ"ל.
- 14. פרשתנו לח, ח. וראה גם ב"ר פפ"ה, ה: יהודה התחיל במצות יבום תחלה. (אבל ממה שהרמב"ם (הל' מלכים רפ"ט) לא הזכיר זה גבי המצות שהיו לפני מ"ת – משמע שלא ס"ל כן).
- 15. תצא כה, ה.
- 16. פרשתנו לח, כו.
- 17. ברד"ק כאן פסוק כד (וראה גם רמב"ן פסוק ח. דעת זקנים מבעה"ת עה"פ. אוה"ח פסוק כד) אשר אז הי' מייבם גם אבי המת (אלא שהאח הי' קודם לאב), ועפי"ז הי' אפשר לתרץ לכאורה שענין היבום שהי' נהוג גם אצל האומות דחה האיסור דאשת הבן שלא נצטוו עליו (וע"ד המבואר לעיל ע' 146 ואילך). אבל בפרש"י אין לומר כן – דא"כ הו"ל לרש"י להודיע החידוש שגם האב הי' מייבם ונושא אשת הבן. ובפרט שלא נמצא זה בשום מקום בתנ"ך, במשנה, בגמרא וכו'. ומרז"ל בב"ר (פפ"ה, ה) דיהודה קיים מצות יבום – קאי על מש"נ ויבם אותה (וכמפורש בשהש"ר עה"פ ישקני (פ"א, ב (ה)), ויק"ר פ"ב, יו"ד) שמדבר באח ולא באב. ולהוסיף שגם לדעת הרמב"ן וכו' שלפני מ"ת הי' יבום גם באב, צ"ע – דלאחרי שנתעברה ממנו הרי כבר קיים ענין היבום, ולמה לא פסק לדעתה אח"כ (אף שי"ל בדוחק שגם לפני מ"ת ענין היבום הוא לא רק "והקם זרע" להמת, כ"א גם "יבנה את בית" המת ע"י "ולקחה לו לאשה". ומרווח יותר לתרץ שמכיון שכבר נעשית אשתו, לא רצה לפרוש ממנה ולענות אותה (פרש"י לעיל לא, נ) מצד האיסור דאשת הבן שעדיין לא נצטוו עליו).
רש"י על בראשית ל״ז:ל״ה - הטקסט מספריא
וכל בנתיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲחָיוֹת תְּאוֹמוֹת נוֹלְדוּ עִם כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט וּנְשָׂאוּם, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר כְּנַעֲנִיּוֹת הָיוּ, אֶלָּא מַהוּ וְכָל בְּנֹתָיו? – כַּלּוֹתָיו, שֶׁאֵין אָדָם נִמְנָע מִלִּקְרֹא לַחֲתָנוֹ בְּנוֹ וּלְכַלָּתוֹ בִתּוֹ:
וימאן להתנחם. אֵין אָדָם מְקַבֵּל תַּנְחוּמִין עַל הַחַי וְסָבוּר שֶׁמֵּת, שֶׁעַל הַמֵּת נִגְזְרָה גְזֵרָה שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב וְלֹא עַל הַחַי (בראשית רבה):
ארד אל בני. כְּמוֹ עַל בְּנִי, וְהַרְבֵּה אֶל מְשַׁמְּשִׁין בִּלְשׁוֹן עַל, אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים (שמואל ב כ"א), אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאֶל מוֹת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ (שמואל א ד'):
אבל שאלה. כִּפְשׁוּטוֹ לְשׁוֹן קֶבֶר הוּא – בְּאֶבְלִי אֶקָּבֵר, וְלֹא אֶתְנַחֵם כָּל יָמַי. וּמִדְרָשׁוֹ, גֵּיהִנֹּם; סִימָן זֶה הָיָה מָסוּר בְּיָדִי מִפִּי הַגְּבוּרָה, אִם לֹא יָמוּת אֶחָד מִבָּנַי בְּחַיַּי, מֻבְטָח אֲנִי שֶׁאֵינִי רוֹאֶה גֵיהִנֹּם:
ויבך אתו אביו. יִצְחָק, בּוֹכֶה הָיָה מִפְּנֵי צָרָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אֲבָל לֹא הָיָה מִתְאַבֵּל, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חַי:
וכל בנתיו AND ALL HIS DAUGHTERS — R Judah said: a twin-sister was born with each of Jacob’s sons and they each took a step-sister to wife (It was these daughters who comforted Jacob) R. Nehemiah said: their wives were Canaanite women and not their step-sisters; what is meant then “by all his daughters”? His daughters-in-law, for a person does not hesitate to call his son-in-law his son and his daughter-in-law his daughter (Genesis Rabbah 84:21).
וימאן להתנחם BUT HE REFUSED TO COMFORT HIMSELF — A person does not accept consolation for one living whom he believes to be dead, for with regard to the dead it is decreed that he be forgotten from the heart, but it is not so decreed with regard to the living (Genesis Rabbah 84:20).
ארד אל בני I WILL GO DOWN TO MY SON — This has the same meaning as על בני, on account of my son. There are many examples where אל is used in the sense of על: (2 Samuel 4:21) “(אל) because of Saul (ואל) and because of his bloody house”; (1 Samuel 4:21) “(אל) because the ark of God was taken (ואל) and because of the death of her father-in-law and her husband”.
אבל שאלה MOURNING INTO THE GRAVE — According to the literal meaning שאל means “the grave” — whilst I am still in a state of mourning I shall be interred (i.e. even to the day of my burial I shall mourn) and I shall not be comforted all my life. The Midrash explains it to refer to Gehinnom. “This omen has been given me by God: if none of my sons die during my lifetime I may be assured that I shall not see Gehinnom” (Midrash Tanchuma, Vayigash 9).
ויגש). ויבך אתו אביו THUS HIS FATHER WEPT FOR HIM — His father refers to Isaac: he wept for Jacob’s trouble, but he did not mourn for he knew that he (Joseph) was alive (Genesis Rabbah 84:21).
בראשית רבה פ״ה:ה׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן וגו' (בראשית לח, ח), יְהוּדָה הִתְחִיל בְּמִצְוַת יִבּוּם תְּחִלָּה, תָּנֵי כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלַל הֶתֵּר וְנֶאֶסְרָה וְחָזַר וְהֻתְּרָה לֹא לְהֶתֵּרָהּ הָרִאשׁוֹן חָזַר אֶלָּא לְהֶתֵּרָהּ הַשֵּׁנִי, יְבָמָה לְפִי שֶׁהָיְתָה בִּכְלַל הֶתֵּר וְנֶאֶסְרָה וְחָזְרָה וְהֻתְּרָה, יָכוֹל תַּחֲזֹר לְהֶתֵּרָהּ הָרִאשׁוֹן, תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כה, ה): יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, מִצְוָה. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא יִבֵּם אֵשֶׁת אָחִיו, וְחָמֵשׁ בְּעִילוֹת בָּעַל וְדֶרֶךְ סָדִין בָּעַל, וְנָטַע חָמֵשׁ נְטִיעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וּמַאן נִינְהוּ, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי מְנַחֵם בֶּן רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי אַבְדִּימוֹס בֶּן רַבִּי יוֹסֵי הַוְיָן עֵינוֹהִי זְמוֹרָן וְדָמְיָין לְאִמֵּיהּ. (בראשית לח, ט): וַיֵּדַע אוֹנָן, הָיָה דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ. (בראשית לח, יא): וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נַחַשׁ יֵשׁ סִימָן, (בראשית לח, יא): כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו. רַבָּנָן אָמְרֵי בַּיִת תִּינוֹק וְאִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נַחַשׁ יֵשׁ סִימָן.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ט׳ - הטקסט מספריא
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון:על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצאו שבע מצות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו.
בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב והוא שיעבוד כדרכה וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה ואף על פי שאינו נהרג אסור בכל ואין מניחין אותו להקים מצבה ולא ליטע אשרה ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי.
בן נח שבירך את השם בין שבירך בשם המיוחד בין שבירך בכינוי בכל לשון חייב מה שאין כן בישראל.
בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מכל מקום נהרג וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו מה שאין כן בישראל.
שש עריות אסורות על בני נח:האם ואשת האב ואשת איש ואחותו מאמו וזכור ובהמה שנאמר על כן יעזוב איש את אביו זו אשת אביו ואת אמו כמשמעה ודבק באשתו ולא באשת חבירו באשתו ולא בזכור והיו לבשר אחד להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד ונאמר אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה.
בן נח חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו הרי היא אמו מכל מקום וחייב על אשת אביו אפילו לאחר מיתת אביו וחייב על הזכור בין קטן בין גדול ועל הבהמה בין קטנה בין גדולה והוא נהרג לבדו ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל.
אין בן נח חייב על אשת חבירו עד שיבא עליה כדרכה אחר שנבעלה לבעלה אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין חייבין עליה שנאמר והיא בעולת בעל במה דברים אמורים בבן נח שבא על בת נח אבל עכו"ם הבא על הישראלית בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב ואם היתה נערה מאורסה נסקל עליה כדיני ישראל בא עליה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה הרי זה בחנק כדיני ישראל אבל אם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה הרי זה כמי שבא על אשת עכו"ם חבירו ויהרג בסייף.
בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה הרי זה נהרג עליה משום אשת חבירו ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה שאין להם גירושין בכתב ואין הדבר תלוי בו לבד אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין.
בן נח חייב על הגזל בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה על הכל הוא חייב והרי הוא בכלל גזלן מה שאין כן בישראל וכן חייב על פחות משוה פרוטה ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו שניהן נהרגין עליה.
וכן חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי בכל שהוא שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד ומותר הוא בדם מן החי.
אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה אבל העוף יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו.
השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנין כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי.
כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי אסור על בני נח ויש שבני נח חייבין ולא ישראל שבני נח אחד בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חייבין עליה משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנין הרי זה אסור לבני נח משום אבר מן החי.
וכיצד מצווין הן על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.
ויקרא רבה ב׳:י׳ - הטקסט מספריא
מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁסָּפַר עַצְמוֹ עִם הַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים, אָדָם הֶעֱלָה שׁוֹר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סט, לב): וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר, נֹחַ קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, כ): וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה', אַבְרָהָם קִיֵּם אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו, ה): עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם וגו', שֶׁהוּא עָשָׂה קָרְבָּן וְהִקְרִיב אַיִל, יִצְחָק קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ לִפְנֵי אָבִיו כְּשֶׂה זָבוּחַ. יַעֲקֹב קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לה, ד): וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת [כל] אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וגו'. יְהוּדָה קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לח, ח): בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וגו'. יוֹסֵף קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, יב יג): כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וגו' לֹא תִרְצָח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה לֹא תַחְמֹד, עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה לָהֶם וְהֵם עָשׂוּ אוֹתָהּ מֵאֲלֵיהֶן, לְפִיכָךְ אֲהֵבָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַהֲבָה גְּמוּרָה וְהִשְׁוָה אֶת שְׁמָם לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (תהלים קיט, א): אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָּרֶךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה', וְאָמַר (דברים לב, ד): הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, וְאָמַר (תהלים יח, לא): הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לה ‹ מקץ ‹ שיחה ב ‹ 184 לקו"ש ח"ה ע' 186
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.