188
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
בעניננו, למרות שהשבטים החמירו על עצמם וקיימו את כל התורה כולה, הרי לשלה היה אסור לייבם את תמר, כי "מוחזקת היא זו שימותו אנשיה"25, וממילא התבטל כל האיסור של יציאת יבמה לשוק. מאותה סיבה לא יושם כאן הענין של חליצה, כי חליצה חלה, גם לפי דרך הפשט, דוקא במקרה שבו "לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו"26, אך לא כאשר אסור לו ליבמה27.
ד. איסור "כלתו" אינו חל בעניננו
לכאורה, עדיין יש לשאול (לדעת רבי נחמיה): תמר היתה כלתו של יהודה, ואם כך חל כאן האיסור של "ערות כלתך לא תגלה"28? אך לאמיתו של דבר, אין חל בעניננו איסור זה29:
א) על האיסור "ערות אשת אביך"30 אומר רש"י "לרבות לאחר מיתה". מכך שיש צורך בריבוי מיוחד כדי לאסור את אשת האב גם לאחר מיתתו של האב, מוכח, שלפי שיטת רש"י בדרך הפשט, הרי באיסורי עריות אחרים – ובכללם האיסור "אשת בנך" – מתבטל האיסור לאחר מיתה. וכיון שתמר היתה אלמנה, הרי היא לא היתה אסורה ליהודה מפני האיסור של "אשת בנו".
ב) אף אם נאמר31, שמאיסור אשת האב לומדים גם לגבי איסורי עריות אחרים32, שהם חלים גם לאחר מיתה – הרי בכל זאת האיסור של "כלתך" שונה מאיסורים אחרים: כיון שהתורה מבארת, שהטעם לאיסור זה33 הוא
הערות
- 25. פרשתנו לח, יא. פירש"י שם. ומכיון שש"ד הוא מז' המצות שנצטוו עליהם ב"נ, הרי אין לדחותה בשביל מצות יבום שלא נצטוו עלי' (וע"ד שנתבאר לעיל ע' 147 הטעם מה שא"א לא מל עד שנצטווה). נוסף לזה: גם באם היו מצווים על היבום – הרי פשוט שאין לסכן את עצמו בשביל קיום מצות יבום (וראה באה"ט (אה"ע סי' ט' סק"ב) ופתחי תשובה (שם סק"ד) שגם עפ"י דרך ההלכה ישנם כמה דיעות שקטלנית אסורה להתייבם), והרי עפ"י דרך הפשט [ולפי דעת התוס' ד"ה בן נח (סנה' עד, ב) – גם עפ"י דרך ההלכה כ"ה. וראה פרשת דרכים דרך האתרים דרוש שני] הדין דיעבור ואל יהרג הוא גם לולא הכתוב וחי בהם (שהרי לפי פירש"י (אחרי יח, ה) פירוש "וחי בהם" הוא "לעולם הבא"), וכדמוכח מפרש"י שמות ד, כד.
- 26. תצא כה, ז. ובפרט ש"וירקה בפניו" (שם כה, ט) הוא – בפשטות – בזיון על "לא אבה יבמי" (שם, ז – וראה רמב"ן כאן פסוק ח), ובמילא אי"ז שייך כלל כשאסור לייבמה.
- 27. ובדוגמת מה שגם ע"ד ההלכה – "כל שאין עולה ליבום אינו עולה לחליצה", ובאם לא רבי רחמנא "יבמתו" – גם בחייבי לאוין הי' כן (יבמות כ, סע"א).
- 28. אחרי יח, טו.
- 29. ומ"ש (פרשתנו לח, טז) "כי לא ידע כי כלתו היא" – הכוונה שבאם הי' יודע שכלתו היא לא הי' בא אלי' כיון ש"מוחזקת היא שימותו אנשי'". ומש"כ בספורנו – צע"ג.
- 30. אחרי יח, ח.
- 31. אבל צע"ג – על יסוד מה?
- 32. ממה שהוזקק רש"י לפירוש על "בחיי'" (שם, יח), אין להוכיח שבכל העריות מותר לאחרי מיתה – כי שאני אחות אשתו שנאמר בה (א) "אשה אל אחותה – שתיהן כאחת" (וכפירוש הש"ח שם), (ב) "לצרור" (ראה רמב"ן וספורנו שם. וראה גם לעיל ע' 146 ואילך).
- 33. ואף שהטעם ד"תבל עשו" נאמר בפ' קדושים בנוגע להעונש (ולא בפ' אחרי (יח, טו) בנוגע להאיסור), מ"מ מוכח מזה, ש"תבל" הוא גם גדר האיסור שנתבאר בסדרה שלפני'. ורבו מלספור כיו"ב. וראה פרש"י (בראשית א, כז) הכלל: "ופשוטו של מקרא, כאן הודיעך כו' ולא פירש כו' ופירש לך במק"א".
רש"י על בראשית ל״ח:י״א - הטקסט מספריא
כי אמר וגו'. כְּלוֹמַר, דּוֹחֶה הָיָה אוֹתָהּ בְּקַשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה בְדַעְתּוֹ לְהַשִּׂיאָהּ לוֹ:
כי אמר פן ימות. מֻחְזֶקֶת הִיא זוֹ שֶׁיָּמוּתוּ אֲנָשֶׁיהָ (כתובות מ"ג):
‘כי אמר וגו FOR HE SAID etc. — that is to say, he pushed her off with a straw (i.e., he put her off with a lame excuse) because he never intended to give her to him in marriage
כי אמר פן ימות FOR HE SAID LEST PERADVENTURE HE DIE — She is a woman of whom it may be presumed that the men she marries will always die young (Genesis Rabbah 85:5).
רש"י על בראשית א׳:כ״ז - הטקסט מספריא
ויברא אלהים את האדם בצלמו. בִּדְפוּס הֶעָשׂוּי לוֹ, שֶׁהַכֹּל נִבְרָא בְּמַאֲמָר וְהוּא נִבְרָא בַּיָּדַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה (תהילים קל"ט); נַעֲשָׂה בְחוֹתָם כְּמַטְבֵּעַ הָעֲשׂוּיָה עַל יְדֵי רֹשֶׁם שֶׁקּוֹרִין קוי"ן בלע"ז וְכֵן הוּא אוֹמֵר תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם (איוב ל"ח):
בצלם אלהים ברא אותו. פֵּרֵשׁ לְךָ שֶׁאוֹתוֹ צֶלֶם הַמְתֻקָּן לוֹ, צֶלֶם דְּיוֹקַן יוֹצְרוֹ הוּא:
זכר ונקבה ברא אותם. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וגו' (בראשית ב')? מִדְרַשׁ אַגָּדָה שֶׁבְּרָאוֹ שְׁנֵי פַרְצוּפִים בִּבְרִיאָה רִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כָּךְ חֲלָקוֹ. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, כָּאן הוֹדִיעֲךָ שֶׁנִּבְרְאוּ שְׁנֵיהֶם בַּשִּׁשִּׁי וְלֹא פֵי' לְךָ כֵּיצַד בְּרִיָּתָן, וּפֵרֵשׁ לְךָ בְּמָקוֹם אַחֵר:
ויברא אלהים את האדם בצלמו SO GOD CREATED THE MAN IN HIS IMAGE —in the type that was specially made for him, for everything else was created by a creative fiat, whilst he was brought into existence by a creative act (literally, by hand), as it is said (Psalms 139:5) “And Thou hast laid thy hand upon me.” He was made by a seal as a coin that is made by a die that is called in old French coin. It is similarly said, (Job 38:14) “it is changed as clay under the seal” (Sanhedrin 38a).
בצלם אלהים ברא אותו IN THE IMAGE OF GOD CREATED HE HIM — It explains to you that the form prepared for him was the form of the image of his Creator.
זכר ונקבה ברא אותם MALE AND FEMALE CREATED HE THEM — And further on (Genesis 2:21) it is said: “and He took one of his ribs etc.” (The two passages appear to be contradictory.) But according to a Midrashic explanation, He created him at first with two faces, and afterwards He divided him. But the real sense of the verse is: here it tells you that both of them were created on the sixth day, but it does not explain to you how their creation took place; this it explains to you in another place (Genesis Rabbah 8:1 and see Eruvin 18a) .
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.