ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ה וישב שיחה ב

189

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

מפני "תבל עשו – מבלבלין זרע האב וזרע הבן"³⁴, הרי, שלאחר מיתת הבן, או כאשר גירשה³⁵, כאשר אין קיים חשש זה של בלבול – מותרת האשה לאביו.

ג) יותר מכך: אף אם נרצה לומר, שבאופן כללי, טעם זה לאיסור קיים גם לאחר מיתת הבן, כי גם מפני זרע הבן של פעם עדיין נחשב הדבר לגבי האב מאוחר יותר ל"תבל"³⁶, הרי בעניננו אין לומר כך: כיון שער ואונן השחיתו את זרעם³⁷, אין מתאים לכאן כל הענין של "תבל".

34) קדושים כ, יב. פרש"י שם.

ואף שהפירוש "מבלבלין כו'" ברש"י שם הוא "לשון אחר" – החילוק בהפירושים הוא רק בפירוש תיבת "תבל", אבל אינו מוכרח שיחלוקו בהדין.

ויתרה מזה י"ל כי גם לפי פירוש הראשון "תבל – גנאי" מוכרח לומר שענין הגנאי הוא זה שמבלבלין כו', כי הרי רק זהו הצד השווה שבין ב' הענינים שבהם גנאי נק' תבל (אחרי יח, כג. קדושים כ, יב).

35) אבל שאר עריות אסורות לאחרי גרושין. ומה שצריך ללימוד על זה באחות אשתו – מובן עפ"י מ"ש לעיל הערה 32.

ה. עונשה של תמר – לא מפני איסור התורה

לפי האמור לעיל (סעיף ג), שעל תמר לא חל דין של שומרת יבם, יוצא, שלא זו בלבד שהיא לא עברה על איסור שחל עליו עונש מיתה, שהרי היא היתה פנויה, אלא היא כלל לא

הערות

34.
35.
36. ודוחק הוא, שהרי לא כן הוא פי' דבלולות בשמן. וראה ג"כ פרש"י ס"פ נח (יא, ז): ונבלבל... זה שואל לבנה וזה מביא (היינו שעונה לשאלה, אבל טועה בה ומפרשה) טיט.
37. פרשתנו לח, ז (ופרש"י שם). ט. ואפילו את"ל שבתחילה לא ידע יהודה שער ואונן השחיתו את זרעם, הרי אחרי שיצאה בת קול "גזרתי שיצאו ממנה מלכים ומשבט יהודה" ולכן צ"ל ע"י יהודה ותמר – בודאי נתבררה הסיבה שלא הי' זה מקודם ע"י ער ואונן*. אלא שמ"מ לא פסק לדעתה – ולא הי' בזה משום איסור יבמה לשוק, כי אף שראה שאינה
. אבל פשוט שאין להוכיח שלא ידע, כי באם ידע הרי ידע ג"כ שבחטאם מתו ואינה קטלנית, והו"ל מוחזקת שאנשי' ימותו – לא יצאת מחשש קטלנית בנוגע לשלה – "פן ימות גם הוא כאחיו"** (לח, יא), וע"ד (מב, ד) "ואת בנימין אחי יוסף (דלכאורה מיותר) לא שלח יעקב את אחיו (שכן שלחם) כי אמר פן יקראנו (בהיותו אחי יוסף) אסון" (וראה להלן שיחה ג' לפ' מקץ). ובכ"ז שינה רש"י מל' הכתוב "כאחיו" וכתב "אנשי'" – לתרץ: כיון "שלא הי' בדעתו להשיאה לו" (לשלה) – הי' לו להתירה לשוק. [ואף שרש"י מפרש את הפסוק, ובפסוק נאמר "פן ימות גם הוא כאחיו", מ"מ מוכרח לומר שהתיבות "כי אמר פן ימות" הם טעם [לא רק על מה שלא הי' בדעתו להשיאה לשלה, אלא] גם על אמירתו לתמר "שבי אלמנה בית אביך" – שלא התירה לשוק***. ולכן מפרש רש"י ש"פן ימות" הוא (גם) ענין בפ"ע (שאינו מוסב על "גם הוא כאחיו"), וקאי על כל מי שישאנה. ועפי"ז יומתק (א) מה שרש"י מעתיק מהפסוק גם התיבות "כי אמר". (ב) מה שאינו מעתיק "גם הוא כאחיו"]. לתתה לשלה – כי אפילו באם ידע הנהגתם, הרי א) עכ"פ מחשש ספק קטלנית לא יצאת. ב) אי"ז מכריח כלל שימותו, כי (א) הרי היו לפני (י"ג שנה ו)כ' שנה, ובמילא אינם בני עונשין (רש"י ר"פ ח"ש). (ב) גם באם היו בני עונשין, מנ"ל שהעונש על חטא זה הוא מיתה. ורק לאחרי שנתברר בודאות שאינה קטלנית, אז דוקא ידעו שמיתתם מפני החטא, ובמילא ידעינן שהעונש ע"ז הוא מיתה בידי שמים.
. ומה שאמר יהודה "כאחיו" אף שהיתה מוחזקת בעיניו שימותו אנשי' – הוא רק להדגיש יותר הטעם של אי נתינתה לשלה.
. והגם שדחה את תמר בקש (למה אינה משיאה לשלה), מ"מ פשוט שלא הי' מעגנה בלי טעם.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.